: מה בי יותר: מן הקוֹמוּניסט או מן הציוֹני? הן היות קוֹמוּניסט – פירושו עכשיו בשבילי: היות אדם. והאם שאלת פעם את נפשך: ״מה יותר בי: מן האדם או מן הציונוּת?"

ס. פטרבורג. 29.11.1911

בעצת פקיד-הדוֹאַר שלחתי לפני ימים אחדים הודעה למנהל משׂרד הדוֹאר והטלגרף בקיוב, בה ביקשתיו לחפש ולמצוא את המכתב ולהמציאו לידך או להחזירו לי. תחת ידי איננו! גם תחת ידך ודאי איננו, ולא יהיה, כפי הנראה, – ככה שמוּרה ברוסיה חליפת מכתבים ממגע יד זר.

אנסה-נא לכתוב מכתב חדש. כבר כתבתי לך, כי אי-אפשר לו, למכתבי, שלא יהיה שוֹנה מקוֹדמוֹ. אבל הלא צריך, סוף-סוף, לאמור את אשר יש לאמור – בצורה זו או אחרת – ביחס לשאלות, שאת נגעת בהן במכתבך ״ההוא״. כבפעם הקודמת הנני מתחיל את כתיבתי בחצות לילה כמעט. השקט מסביב הולך וגדול; יש, איפוא, אפשרות להתעמק, יש אפשרות להתרכז.

הנה אני מושיט את ידי למכתבך ״ההוא״; אני קורא בו וחושב, מה עלי לענות. על כל שאלה ושאלה יש לאמור כל כך הרבה! גם כי אוֹמַר מעט, ירבו דברי.

קודם כל על ב. התוַדעתי אליו באמצעות מכתבים בזכות חיֶנה; עמדתי עמו בקשר-מכתבים בשנה שעברה; התחלתי בפטרבורג וגמרתי בויבּוֹרג. ב. (ועמו יחד גם אַתּ) חושבים, כי אני הנני קוֹמוּניסט יותר מאשר ציוני. אילו באתי אני לדון בשאלה זו, ודאי שהייתי בא לידי מסקנה הפוּכה. ואולם אני לא אדון בה. אני הנני גם זה וגם זה. הציונות והקומוניזם לא רק שאינן מתרוצצות בקרבי, לא רק שאינן באות בי עתה לידי התנגשות זו עם זו, אלא שהכרה לי, כי דבר זה לא יקרה אותי גם להבא. כשם שאינני יכול לתאר לי, כי יבוא יום ואני אשלים עם המשטר הקפיטליסטי הקיים, כך איני יכול לתאר לי, כי אשלים עם המצב הקיים – של עבדים תלוּיים בדעת אדוניהם – של העם היהודי. הן לבי כואב בקרבי והכרת ערך האדם שבי צווחת ממעמקים, בין בשעה שעיני רואות את אחי היהודי, והוא מוּשפל ומוּבזה, ובין בשעה שאדם שׂבע, בשרו רוּטפש מנועם-חיים, הולך ומרחיב את גבולות כיבושו ושליטתו ולועג-מלגלג בחדוַת-רעל על סחוּפים, דווּיים ורעבים. למה תעמידי זה לעומת זה? למה תשתוקקי לדעת, מה בי יותר: מן הקוֹמוּניסט או מן הציוֹני? הן היות קוֹמוּניסט – פירושו עכשיו בשבילי: היות אדם. והאם שאלת פעם את נפשך: ״מה יותר בי: מן האדם או מן הציונוּת?״. כך אין לנסח שאלה זו, ליזה. ואם בכל זאת אוֹמַר, כי יש בי משהו יותר מן הציוֹנוּת מאשר מן הקוֹמוּניזם, הרי הסיבה לכך, כי חשוב אחשוב, שכשלון והתמוטטות אפשריים הם בדרך הקוֹמוּניסטית יותר מאשר בדרך הציוֹנית; אני הנני מצייר לי, כי הנה יכול להיות ולא נראה את כל פרטי הפרטים מראש, כי הנה יכול להיות והאנשים אשר יבואו לעשות את המעשה הנחוץ לא יצלחו לו, וצורך יהיה בדבר לעבור מן הקוֹמוּנה אל איזו צורה אחרת (לקוֹאוֹפרטיבית, למשל). לא אבוא להוכיח, כי ציוני אני; דבר זה עשיתי, ברוב אריכות, במכתב שאבד, ולא אוכל לחזור על כל ההוכחות שמניתי; קשה הדבר וגם עלבון בו; ואולם הער אעיר, כי מובן הדבר, משום מה הנני נראה לך, לב. ולכל הציונים בכלל לקומוניסט יותר מאשר לציוני. משום – שבאזני הציונים, שאינם זקוקים להטפה לרעיון הציוני, אני הנני מדבר השכם ודבר על אודות צורת החיים הקומוניסטית, בעוד שבאזני לא-ציונים חדוּרי רוח קוֹמוּניסטית אני חוזר ומדבר רק על אודות הציונוּת בלבד כמעט. הן מן הדין הוא, שנטע בלב בני אדם הכרת דברים, שאינם נטוּעים בהם עדיין. ולפיכך הנני יותר קומוניסט בעיני ציונים, ובעיני לא ציונים חדורי רוח קומוניסטית הנני יותר ציוני. ועל צד האמת הנני גם זה וגם זה. ב. רואה את רעיוננו כאוּטוֹפי (כלומר, כבלתי עשוי להתגשם כלל ועיקר), ואף על פי כן הוא שולח לנו ברכתו, לאנשים המתחילים בהגשמת מעשה, שהוא הנוֹ, אמנם, אוּטוֹפיה, אבל אוּטוֹפיה יפה, לוקחת לב. כמה מוזר האיש! וכי לא יותר חכמה והגיון היה בו, אילו בא והראה לנו על מעשה ריאלי יותר, על מעשה שבו לא יעלו בתוהו ״משאות-נפשנו הנעלות״? או אולי ינעם לו להסתכל במחזה הנהדר כאֶסתּטיקן זה, הבא להתענג ולהזין את העין, בלי לחלל את ההרמוֹניה היפה במעשה של ממש… הוא יעמוד לו כאדם מן הצד, ישבע לו נחת ושפתיו רוחשות בענות-בינה, כביכול: "יעלזו ילדים, אף יגילו-יִשׁגו בחלומם! גם אני שגיתי פעם בחלום נאה זה!…" ידוּעים אף ידוּעים צעירים פקחים – חכמים גדולים – אלה, והדבר היחידי, שאנו מוּכנים לאמור להם, הוא: "אנו חומלים עליכם".

לדעת ב. אין לאַחד אוּמנוּת אינטליגנטית עם עבודה גופנית. הרבה לא אתוַכּח בשאלה זו, כי אין נסיוני בנדון זה גדוֹל ביוֹתר; ואוּלם משהוּ יש גם לי לאמוֹר. ברוֹסטוֹב ע״נ דון הכרתי רופא, שהיה עושה כל מלאכת נגרים וחרשי-עץ שעות אחדות יום-יום וחשב זאת לדבר מועיל מאד; בבית-העבודה שהתקין לעצמו עבד; כן שמעתי על טוֹלסטוֹי, שהעבודה בשדה לא מנעה ממנו את האפשרוּת לעסוק בספרות; כמו כן הכרתי על יד פּיאַטיגוֹרסק איש טוֹלסטוֹיי אחד, ושמו צ׳אגה, והוא עוֹסק בעת ובעונה אחת גם בעבודת האדמה וגם בהוראה; לבסוף מעשי אני אזכיר: בצבא שימשתי, ובעת ובעונה אחת גם עבודה קשה עבדתי וגם שינים ריפּאתי; אמנם, לא בסדר ובשיטה עסקתי בכך, אבל לא העבודה הגופנית עמדה לי לשטן, כי אם מסיבית אחרות. הרבה עוּבדות כאלה יש להביא בשעת הצורך. ב., כנראה, התכוון ליום-עבודה של אִכּר, שארכו שש-עשרה שעות; בצד עבודה כזאת אין, כמובן, לעסוק באוּמנוּת אינטליגנטית; המקדיש לעבודה גופנית עשרים וארבע שעות ב״מעת לעת״ לא יוכל גם לאכול ולישון… ולסיום דברי בנדון זה הלא כה אוֹמַר: א) אצלנו, לכל הפחות לגבי אלה שיעסקו גם בעבודה אחרת (ב״אוּמנות אינטליגנטית״, למשל), יהיה קבוע יום-עבודה לא-ארוך (לשם עבודה גופנית), וב) אם באמת לא תהיה אפשרוּת לאַחד, הרי מובן מאליו, כי נהיה אנוּסים לשחרר אנשים אחדים מן העבודה הגופנית – הן אי-אפשר לה למושבה בלי אגרונום או רופא או מורה…

באופן כזה אין טענותיו ודעותיו של ב. בראות לי כחשובות ביותר. לדעתי אני, אין הן מבוססות ויותר משהן מתאימות למציאות הן מתנגדות לה.

עתה אפנה לח׳ ז., שאַתּ אומרת עליו: ״זהו החבר-האידיאליסט הטוב ביותר, ואני קרובה אליו יותר מאשר לשאר״. הח׳ ז. ״סובר, כי יסוד מושבה בארץ-ישראל (על מושבה ברוסיה אין הוא רוצה גם לדבר) הנו לא רק מעשה בלתי ניתן להתגשם, אלא גם מעשה מזיק, בין שיצליח ובין שלא יצליח״. הוא טוען ואומר, ״כי הציונוּת של הרצל כאילו לא הרגשנו בה וכי מתוך הנסיון של ארבע-עשרה שבים לא למדנו כלום… אנשים שרצון חזק להם צריכים להשאר כאן ולפעוֹל כאן לשם הגשמת הרעיון הציוני; בזה כלוּל, איפוא, ביטוּל ה"אני" העצמי, ביטוּל משאלת-הלב הפרטית״… אבל יסלח לי החבר ז., ואני איני יכול שלא לציין, כי כל זה (ביתר דיוק: כמעט כל זה) איני אלא אמרים נאים ובלתי-נאים. על יסוד מיה הוא אימר, כי בין שתצליח ובין שלא תצליח, תביא המושבה שלנו נזק רב לישוּבה של ארץ-ישראל? החבר ז. סובר, כנראה, כי אנו אסוֹר נאסוֹר – קודם כל ולפני הכל – מלחמה פרוליטרית קדושה על כל העולם כולו; הוא סובר, כנראה, כי אנו נקוֹמם נגדנו ונגד ארץ-ישראל גם את הממשלה התּוּרכּית וגם את בעלי ההון היהודים. ירגע-נא לרגע: לא חרב, כי אם שלום אנו נושאים לארץ-ישראל; ורק מצב יוצא מגדר הרגיל יוכל לאַלץ אותנו לָכוֹת את אתינו לחרבות. אם נצליח, הרי בצד מושבתני תתכּוֹנַנה, זו אחר זו, הרבה מושבות; אנשים למאות ולאלפים, שבתנאים אחרים לא היו יכולים לכונן להם מעמד בארץ-ישראל, יֵאַחזו במושבותינו אנו… ואם לא נצליח (ניכּשל ונימוֹט, כביטוּיו של החבר ז.), הרי בכל זאת יוּשקע תוך כדי כך הון של עשרות אלפי רוּבּלים במפעל החיאת ארץ-ישראל, הרי בכל זאת יושקע עמל רב במַטע-תרבות בארץ-ישראל, ועשרות מספר של אנשים, ולוּ גם אנשים בודדים אחדים, השאר ישארו בארץ ישראל למען עבדה בצורה אחרת… הלזה יקרא נזק? לא עברנו על הציונוּת של הרצל בלי ראוֹת אותה. להפך, בזכוּתה אנו יוֹדעים ידוֹע, כי האמרים בלבד, ולוּ גם היפים והנעלים ביותה לא יחוֹללוּ גדולות; כי יחד עם הדיבוּר צריך לבוא גם המעשה. החבר ז. תובע קרבנות: חובה היא, כביכול, לבטל את הרצון הפרטי ולהשאר כאן; כל אשר רצון חזק לו נחוץ כאן. קרבן חשוד הוא! כי על כן כה מרובים פה בעלי הרצון החזק ומעשה לעשות אין להם. אין אנו כּופרים אף בנחיצוּתה של הדיפלוֹמטיה, איננו שוללים את ערך הפעולה התרבותית והאֶקוֹנוֹמית בארצות הגולה, אבל אנו אומרים: יותר מכל נחוצה ברגע זה עבודה בארץ ישראל גופה. שם מחסור באנשים, שמרץ ורצון להם! שם צריך ליצוֹר נקודת אחיזה. קחו-נא את הגליון 43 של ה״ראזסביט״ [1] לשנה זו (31.10.1911) ועברו על המאמר "ארץ-ישראל – מתוך הדין-וחשבון של חברת יק״א לשנת 1910": ״מצבה של ראשון-לציון לא יהיה בטוח כל זמן…״ ״כמו כן לא טוב מצב-הדברים ברחובות״. ״את עתיד המושבה (פתח-תקוה)… יש לראות כטוב מאד״… הלא נורא הדבר. שלושים שנה עוסקים בישוּב ארץ-ישראל; מתפארים בתוצאות שהוּשגוּ; וכשבאה שעת-בדיקה וחשבון מתגלה פתאום, כי גם המושבות הטובות ביותר לא תתנה – בטוֹב שבמקרים – אלא תקוה לעתיד טוב. היתכן – הגידי – כי יאמינו לנו? מה רשוּת מוסרית לנו, הציונים, ״לעשות נפשות״, בשעה שאין לנו על מה להראות, במה לאַמת את דברינו? לכוחות הצעירים, הבאים אל התנועה הציונית, יש צורך במפעל גדול חי. הכוחות הצעירים אינם נרתעים מפני עמל ענקי לא-אנוֹש; ואולם במקום מפעל-יצירה חי מושיטים להם מלה מתה יבשה. היפּלא, כי ילכו מאתנו? היפּלא, כי ילכו לבקש – במקום אחר – מעשים חיים יותר מקיבוץ-שקלים? ידעתי גם ידעתי, השקלים נחוצים הם, בלי כל ספק נחוצים, ואולם הן תסכימי גם אַת, כי רק שקלים ומניות ונשפים לטובת ההסתדרויות הציוניות – בכל אלה לא די. החבר ז. סובר, כנראה, כי ״אנשים שרצון חזק להם״ יוכלו לשלוח לארץ-ישראל עובדים חדשים. שני מיני גיבורים ראיתי במלחמה: אנשים, שבדיבור עז היו מלהיבים את ההמון ושולחים אותו לקרב, בשעה שהם עצמם היו נשארים מאחור, ואנשים, שהיו הולכים לפני העם ומורים לו – בגבורת עצמם – את המעשה אשר יעשה. מובן מאליו, כי גם הראשונים היו מביאים לפעמים תועלת, ואולם בשעה שעל הפרק היה עומד מעשה גדול, מורכב וכבד-אחריות, לא היה חפץ בהם; בשעה כזו היו דרושים ״אחרים״״… בארץ-ישראל אנו עומדים לפני מעשה גדול, מוּרכב וכבד-אחריות. צריך, סוף-סוף, להקים מושבה שלא על יסוד השנוֹררוּת. צריך לנסות ולראות, אם אפשרי הדבר. ולדעתי אני, יקל לה למושבה קוֹמוּניסטית להגיע בכך לתוצאות חיוביות הרבה יותר מאשר לכל צורת ישוב אחרת; רק בצורת החיים הקוֹמוּניסטית יש להגיע לקימוּץ הגדול ביותר בעבודה ובהון. ״לא לנסיונות ארץ-ישראל״ – טוען החבר ז. אבל יעמק-נא להסתכל רגע במצבן של כל מושבות ארץ-ישראל כיום הזה – האם לא כוּלן עדיין בתקופת הנסיון? והנסיונות הקשורים בתכניות אוֹפּנהיימר[2] לא נסיונות הם? ועקירת הגפנים ונטיעת תפוחי הזהב במקומן? וזו תשומת-הלב, המוקדשת בזמן האחרון לפלחה? כל אלה לא נסיונות?

לפי דעת החבר ז., אנו צריכים לעזוב את ההסתדרות. דברים אלה צריך לאמור החבר ז. גם לאוֹפּנהיימר וליתר הרבים, העוסקים בארץ-ישראל ב״נסיונות״. יהיה-נא החבר ז. סבלני קצת יותר ואל-נא יראה את האנשים, המוסרים את נפשם על הגשמת המפעל, כ״חובבים״ בלבד. כמו כן אל-נא יחשוש כל כך, שמא לא תמצא השפה המשותפת הדרושה בינינו ובין חברינו בארץ-ישראל. ירגע-נא הרגע: בשלום נחיה ובשפת-אחים נדבר, כי סגוּלה לנו לחיות באחור. ולהבין איש את שפת רעהו ובני חורין אנו מדקדוקי פרוֹגרמה כתובה מתה. הפרוֹגרמה בשבילנו היא, ולא אנו בשביל הפרוֹגרמה. הן היא – מעשה ידינו היא, וכשנראה, כי הפרוֹגרמה המצוּיה בידינו כעת אינה מתאמת, במעט או בהרבה, לצרכי החיים האמתיים – מי יאמר לנו: אל תשנוּה?

הועידה ״חלה בשעה כה רעה בשבילך״. הרבה דברים לא עלה בידך לחוור לעצמך וכו'. הוי, אלהים אדירים! וכי אחרת את המועד? כלום לא בני-חורין אנו? הרבי לחשוב, העמיקי לחדור, וחוורי לעצמך; ואַל תיראי ירוֹא, כי אבוא פתאום ואדביק עליך את פתקת הסימן ואגנוז אותך בארכיון. לי מובנים ספקותיך, אעפ״י שאין בהם – על צד האמת – אינדיבידואליות יתרה; הרבה ממה שנאמר על ידך נאמר כבר ע״י הרבה אחרים ובצורה זו גוּפה; הרבה מעין זה גם אני הרגשתי, חשבתי. היה ספק גם בנפשי אני; אולי ישנו גם כעת ומתעורר לעתים; ואין זה פקפוּק בקוֹמוּניזם, בציונוּת בלבד; בכמה דברים אחרים, בעיקר-העיקרים אין לי בטחון… על זה הארכתי את דברי במגילה הארוכה שאבדה ואין רצון לחזור ולכתוב. אבל – וזה חשוב מכל – בשעה שאני בא לעשות מעשה, נמוֹגים ונעלמים ספקותי; בשעה זו אסור שיהיו ספקות, פן יתפורר ויאבד הכל. כי יותר מדי ספגה נפשי את מוֹרא-הוֹד הררי-קוקז, יותר מדי קלטה עיני מרחב-ים זה לא שיעור לו ולא גבול – ולא אוּכל הרשות לי רדת עדי ספק לוֹחש-רוֹטן זה, שתמיד כיעור בו ורפיון-יד. יותר מדי אהבתי את היופי ואת העוז. אם בחיים בחרתי, צריכים חיי להיות מלאים יופי ורחבוּת-לב. כבלי-השעבּוד האקוֹנוֹמי, המכבידים כל כך במשטר הקפיטליסטי הקיים, אינם נותנים לי לחיות; קשה לי בכרכים הגדולים האלה עם שפעת מידוֹת-החיים שלהם, הכבוּשוֹת, הרגילות, המוּתרות לפי החוֹק. כאן אין ואי-אפשר שיהיו ידידים אמתיים. הידידים של היום יתנפלו מחר זה על זה וירדו איש לחיי רעהו, אם אך תושלך אל ביניהם פת-לחם – או ככר-זהב קטנה – שעוד לא זכו בה ״בעלים״.

לי, ליזה, אוֹפי חזק, אבל האמיני לי, כי לבי מתכווץ בי בקרבי ברגע שעל מוחי עולה המחשבה הארורה, כי הנה יכול להיות וכל חיי יעברו עלי בתוך תנאי החיים הקפיטליסטיים. הנפש תצמא לאהבה, תצמא לידידוּת, תצמא למבט-אור וללטף-יד, ובמקום כל אלה יהיה מוטל עלי לגעוֹר ולצעוק על כל איש שיושיט יד לרכוש ״שלי״. לאט-לאט אתרגל להסתכל במנוחה, איך אוּמללים ומקוּפחי-חיים מתכווצים לעיני בעינוּיי-רעב איומים; בעינים שבעות, שוֹממוֹת משוֹבע, ולאוֹת-יגעוֹת הבּט אַבּיט על אלה, שאני עצמי גזלתי מהם את פת-לחמם האחרונה, ובהתאמצוּיות-שׂכל שפלות, רווּיוֹת-שׂוֹבע, הצדק אצדיק את סדר הדברים הנוֹהג. ולגלגתי על ״חלומותי-שטוּת על אוֹשר האנוֹשוּת״, שלבי חולם עתה. ושָמנה-עָבתה נפשי, ולא תדע דאבה עוד, ורק קר לה, קר…

לא, רק חזוֹן-בּלהוֹת הוא! היה לא יהיה במציאוּת!

אוֹסיה.


[1] Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

[2] "והנסיונות הקשורים בתכניות אוֹפּנהיימר…" – הכּוַנה ל״קוֹאוֹפּירציה״ במרחביה, לפי שיטת פרנץ אוֹפּנהיימר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s