יוסף טרומפלדור

ודאי שמעת כמה שמות של אנשי העליה השניה, אנשים ונשים, אשר אינם איתנו. לא מזקנה הלכו מאיתנו, ולא בשיבה טובה. הם נתנו את חייהם על הזכות ועל האושר להיות חלוצים, אבות העתיד היהודי. השמות הללו, הנערצים, מתרחקים יותר ויותר בזמן, ואפשר גם במושגים. אפשר להוקיר מבלי דעת, אפשר להעריץ שֵם ולהתכחש למשמעותו. אין קל מהערצת מתים, היא מחייבת הרבה פחות מאשר המגע עם בני אדם חיים. אין הנעדר יכול להוכיח אותך על פניך. אין הוא יכול למחות כשאתה תולה בו דברים הזרים לישותו. אין הוא יכול לאסור עליך נשיאת שם לשווא.

ברל כצנלסון

מעטות הדמויות בזיכרון הציוני הנערצות כמו יוסף טרומפלדור. מעטות הדמויות שזכרונן מרחיק אותן מישותן ומתכחש למשמעותן כמו יוסף טרומפלדור. טרומפלדור היה הרבה יותר מ"גידם" והרבה יותר מ"גיבור" סתם. מתוך מכתביו וקטעי היומן עולה ונחשפת דמות המופת של אדם המאמין באדם. של מי ששואף ללמידה בכל זמן, ומתמיד כמחנך גם באהלי המלחמה. אדם שאומר ועושה, מארגן ופועל ובונה קשרים כדי לקדם את הגשמת הרעיונות בהם הוא מאמין.

"החלוץ האמיתי, החלוץ הראשוני הוא האדם שבו מזדהים בפועל שחרור העם ושחרור עצמו." כתב מרטין בובר. האם יש דוגמא ברורה יותר מאשר טרומפלדור, שהעיד על עצמו שאצלו משתלבות ללא יכולת להפריד השאיפות להשתחרר מהשעבוד הקפיטליסטי והשאיפה להשתחרר מהשעבוד הלאומי של חיי היהודים בגולה?

ומכאן גם הפתרון האחד: חיי עבודה במושבות קומוניסטיות בארץ ישראל.

משהתגבשה הכרעה זו, הופנו כל מהלך חייו, כישורי הארגון והמנהיגות של טרומפלדור אליה: אל ההתארגנות ברומני, אל הקומונה במגדל והעבודה בקבוצת דגניה, דרך גדוד הפרדות הציוני בגליפולי ותנועת "החלוץ" ברוסיה, ועד ההתגייסות לעזרת הגנת קבוצות הפועלים בגליל העליון.

לאחר נפילת טרומפלדור בתל-חי, כתב עליו י.ח. ברנר:

הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות, שבחיים. הוא הבין, שהכל חשוב. הוא אהב את דוֹמן-האדם ועם זה לא פחד ללוּש אותו, לגבּש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה. והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו.

הבחנתו של ברנר לגבי אופיו של טרומפלדור היא חדה, אך אני מסתייג מהבחירה במונח "איש-צבא". טרומפלדור, שלחם ונפצע בשלוש מלחמות, העיד על עצמו במכתב לאחד-העם:

לפי השקפותי אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפני שום דרך אחרת.

לא איש צבא היה טרומפלדור אלא איש עבודה. המחויבות להגשמת עקרונותיו ונסיבות המציאות הן שהביאו אותו שוב ושוב לעמדות הצבא, אך לא דוקא כאיש צבא, אלא כאיש המציב את עצמו בחזית – חזית ההגשמה.

נכנסנו לחדרי. זה היה חדר טברייני טיפוסי: קירות עבים, רצפת אבנים, בחלונות שבכות ברזל ובתוך כל כותל ארון. ברנר אמר שהוא רוצה להשאיר את הסלים והוא ילך לשעה שעתיים. "עליך לשמור עליהם שמירה מעולה. איפה תשימי אותם?" פתחתי לפניו ארון אחד, שני, ורק בשלישי, אשר היה ריק מכל חפצים, שׂם את הסלים. שאלתי, "איזה אוצר יש בסלים?" "נשמתו של טרומפלדור גנוּזה שם: אלה הם כתביו ומכתביו שתרגמתי אותם לעברית בהיותי במִגדל", ענה ברנר.

חיה רוטברג

אסופת מכתביו ויומניו של טרומפלדור מאפשרת לקורא הצצה אל עולמו והיכרות מעמיקה עם דמותו, עם "נשמתו הגנוזה", שכמעט ונשכחה עם הנסיונות לנפץ את מיתוס תל-חי ועם הדימוי השטוח שהתאמצה לצייר לו תנועת בית"ר, שלא נותרה נאמנה אפילו לאיות שמו.

בחרתי ליצור את המהדורה הדיגיטלית של "מחיי יוסף טרומפלדור" על מנת להפוך את החומרים האלה ואת דמותו של טרומפלדור, לנגישים מחדש עבור העוסקים בחינוך והמתעניינים בדמותה של הציונות.

המהדורה הדיגיטלית הזו מבוססת על המהדורה השניה המורחבת שיצאה לאור בשנת תש"ה (1945) בעריכת מנחם פוזננסקי. השתדלתי ליצור עותק מדוייק ככל הניתן של מהדורה זו, אך במקומות מסויימים בחרתי לשנות אותה מעט, במקום שבו הכלים של מסמך דיגיטלי מאפשרים יכולות שנעדרו בדפוס. עיקר השינוי הוא בפרק הערות הסיום, שהומר בהערות שוליים בתחתית העמוד, על מנת שיופיעו בצמוד לנושא. הערות המתרגם של המהדורה המקורית, שהופיעו בתחתית העמוד, נותרו גם הן כהערות שוליים, והן מובחנות מההערות שהופיעו במקור בסוף הספר בסיומת "- המתרגם."

בנוסף, הוספתי מספר הערות משלי, המופיעות כהערות סיום בסוף המסמך, ומסומנות באות לועזית קטנה.

בדומה למהדורת הדפוס המקורית, מילים המופיעות בגופן נטוי הן מילים שנכתבו בכתבי טרומפלדור בעברית באותיות רוסיות.

כל ההשמטות, כגדולות כקטנות, מסומנות בטקסט ב – – – .

יוסף טרומפלדור נפל באביב תר"פ, ומכיוון שחלפו יותר משבעים שנה, אין זכויות יוצרים על כתביו המקוריים, וכן על תרגומו של י.ח. ברנר ליומני גליפולי.

לעומת זאת, יתכן שזכויות יוצרים על תרגומם של הפרקים האחרים ועבודת העריכה עדיין שמורות ליורשים. הוצאת הספרים דבר, שהוציאה את הספר לאור, נסגרה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. יצירת עותקים מהטקסטים באתר והשימוש בהם הוא על אחריות המעתיקים והמשתמשים בלבד.

כל הזכויות הנובעות מיצירת המהדורה הדיגיטלית אינן שמורות והן חופשיות לשימוש הוגן, בתנאי שאינו מסחרי ותוך מתן קרדיט מתאים.

אבשלום בן צבי

קיבוץ משעול, נצרת עילית, אלול תשע"ב

להורדת המהדורה הדיגטלית המלאה.

תודה למסייעים בהגהה:

גיתית זידנברג, הדס ייטב בירן, יניר לוין, יעלי כהן, מורן גל, נועה שליט, נמרוד זליגמן, נעה אינגבר, ענבל פרן פרח, ערן גולדמן, שקד צביון, ולנעמה שקד שעשתה הגהה חוזרת.

כל עוד יכולת בידכן חתוֹרנה בכל כוחותיכן לצאת מתוך אוֹפל־ההמון למרחב המחשבה העצמית

[1903 או 1904].

לוֹבה ודוֹרה יקירות שלי!

[…]

שתיכן הנכן מתאוננות על קשי-הלימודים; אני חושב, כי סיבת הקושי בחוסר-הרצון. אילו חשבתן והבנתן כמה נחוצה היא הדעת בחיים, ודאי שהייתן סופגות אל קרבכן את הלימודים כספוג יבש הסופג אל קרבו את המים. אבל יודעני היטב, מבּשרי ומעצמי, כי אין תועלת בדברי. רק דבר אחד אגיד לכן: יבוא בלי ספק יום וגם אתן תצטערנה צער גדול ועמוק מאד, ממש כמוני היום, על זהב-ימי-הנעורים שמיהרו כל כך לעבור ללא תוכן ומהוּת. רוב המעשים הרעים הנעשים על פני האדמה מקוֹרם בבורות-ההמונים. הנה דוגמה בולטת לכך – הסינים. כל עוד יכולת בידכן חתוֹרנה בכל כוחותיכן לצאת מתוך אוֹפל-ההמון למרחב המחשבה העצמית, כי אם לא כן – בּלוֹע תִבָּלענה ולא תוּכלנה עזוֹר.

שוב התחלתי ללמוד קצת יחד עם חברי הרוקח. ערכני לנו סדר של לימודים וכשיש לנו פנאי אני לומדים יום-יום: צרפתית, גרמנית, רוֹמית, מתימטיקה וכו'. במכתב הקרוב אכתוב יותר. והנני אוהבכן,                                                        אוֹסיה!

עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית

20 בּינוּאַר (2 בּפבּרוּאַר) שנת 1905. כַמַדֵרָה.

אבא יקירי!

אף על פי שהמתוּרגמנים היפּניים עסוּקים מאד ומבקשים שנכתוב מכתבים קצרים, בכל זאת בטחון לי שיתנו לבם למקרה יוצא מגדר-הרגיל ויתנהגו עמי לפנים משוּרת הדין ולא יפסלו את מכתבי משום אריכוּתוֹ.

התזכּוֹר, באחד ממכתביך כתבת לי שלבך בטוח בי, כי גם בשדה-הקרב לא אבייש – כשם שלא ביישתי בחיי השלום – לא את שמך אתה ולא את שם עמי היהודי ולא את שם הצבא הרוסי. בין יתר הדברים כתבת לי אז, כי מאד היית שמח, אילו זכיתי להיות מחוֹנן באוֹת הצטיינוּת צבאית וּמָעֳלֶה למַעלת סגן-אוֹפיצר. והנה אף על פי שקבּלת אות-הצטיינוּת תלוּיה על הרוב לא רק בשאר-רוח אמתי, אלא גם במידה לא-קטנה של שתדלנות בזוּיה מכוּונת לכך – ואני מטבעי שומר כּבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כל שהיא – בכל זאת הרי אני כיום סגן-אוֹפיצר, מחונן באות-הצטיינוּת צבאית ממדרגה רביעית וגם מעמד לקבלת-אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאוה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביוֹשר ובצדק, ע״י מעשי בשדה-הקרב בלבד. מילאתי את חובתי ולבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית. ב-7/20 באבגוּסט שנת 1904, באחרון לשלשת ימי המלחמה שהיתה על פני ההר אוּגלוֹבאיה (מבצר) פגעוּ בידי רסיסים של כדוּר-תוֹתח ורוֹצצוּה בפיסה, במַרפק ובין שני המקומות האלה. לאחר שעות אחדות כרתו מידי את חלקה התחתון, מלמעלה למרפק קצת, ולאחר מאה ימים יצאתי מבית-החולים. מרגיש עצמי בריא ומוּכשר להמשיך להשתתף במלחמה, הגשתי בקשה שינתנו לי חרב ואקדוֹח. מתוך הפקודה שאני שולח לך כאן רואות עיניך, כי מעשה זה, מעשה-חבֵרוּת פשוט ולא יותר, הניע את מפקד-גדוד-הקלעים העשרים ושבעה לסיביריה המזרחית, שר-הגדוד פֶּטרוּשה, לכתוב עלי דברי תהילה נפרזים מדי. העלוני למעלת סגן-אוֹפיצר, מסרו לי פלוגה, ואַקו לעמוד כך עם בחורי הטובים עד הסוף ולהגן היטב על האדמה שרָותה כל כך מדמנו. אבל הנה עבר רק חודש אחד, אמנם חודש קשה, והמבצר נמסר לאויב ואנחנו הנחנו את נשקנו.

עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה במאומה, ושנית, רבים הם האנשים, שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקוה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמיד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידים יקנאו בי.

היפּנים מתנהגים אתנו על הצד הטוב ביותר. מזג-האויר במו אצלנו בחודש אפריל. הזוֹל גדול מאד. אמנם שעמוּם כאן, אבל גם ימים טובים יבואו. נשיקות חמות לך, לאמא, לפרידה (ודאי כבר גדל והיה לציוֹני), ללוּבה, לדוֹרה ולשאר בני

משפחתנו.

ברכה נאמנה למכרים. אקוה שתענוני תיכף ובהרחבת דברים. הנני אוהב אותך,

בנך אוֹסיה.

כתבתי: יַפַּן. אוֹסַקָה פוּ כַמַדֵרָה. מדוֹר-שבוּיי-המלחמה. ליוֹסף טרוּמפלדוֹר, 14276 No.

הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. […] שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו!

21 בּאוֹקטוֹבּר (3 בּנוֹבמבּר) שנת 1905. כמדרה.

אבא ואמא יקרים שלי!

כבר כתבתי לכם בגלוּיה, שהתאגדנו כאן 11 איש לשם יצירת מושבה בארץ-ישראל. הדבר יהיה לכם אולי כהפתעה, ואולם אם תשימו אל לב מה היה תוכן חיי בעבר יוּברר לכם, כי אשר קרה ובא צריך היה לבוא באחד הימים, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אכן, כל זמן שהיה מוּטל עלי להגן על ארץ- המולדת שבה ראיתי אור-עולם, על רוּסיה, לא חסתי על חיי ולא שמרתי על נפשי. אנו חיים ברוּסיה, כל עניני-החיים שלנו קשורים בה, כל אשר בה יקר לנו, כי כל חיינו כולם שוטפים ועוברים בה. אפס אם תתבונן רגע ותחשוב כראוּי על מצבנו, מצב היהודים ברוּסיה – מה יכול להיות עגוּם ורע ממנו?!… אימתי לא סבלו שם היהודים? יד מי לא פגעה בהם?! אומרים: ״צריך להלחם ברע! יש לבער את העול, את החוֹשך ואת הרשעות ו – ואור-היום יזרח לכל!…״ כמה פעמים שמעו אזני היהודים דברים-הבטחות כאלה! כמה פעמים האמינו בהם ואחר כך התאכזבו בהם! בכל מקום כמעט נרדפים הם. היהודים, דורות על דורות. שנוּאים ובזויים הם. לשון היהודים – בשפל-המדרגה. תרבות יהודית אינה קיימת כּמעט. יש רק שעבּוּד מדכּא והוא, בכל כּבדו לאין נשׂוֹא, מעכּב את החיים ובוֹלם אותם. הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. קצנו להיות מפוּזרים בין הגוֹיים השונים ולשמש להם כלי-משחק קל. אנו חייבים להתאחד ולהיות גוף אחד. שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו! נראה-נא, אם צדקו האומרים, שאין אנוּ מסוּגלים לחיות חיי עם עומד ברשות עצמו. וכן נראה-נא, אם צדקו האומרים, שבקרוב תקום מלכות האַחוָה הכללית – כי על כן הוּכּוּ עיניהם מאור נצחונות קלים. הזעזועים ברוּסיה זעזעו גם את חיי עמנו היהודי. עכשיו, נראה לי, השעה להתחיל בפעוּלה ציוֹנית מעשית, ממשית. אם לא ננַצל שעה זו שוב תעלה ספינתנו היהודית, יחד עם ספינות אחרות, על שרטון רע ולא נוּכל להזיז אותה משם. זאת היא הסיבה, אבא ואמא יקרים, שאנו החלטנו לעלות לארץ-ישראל עכשיו, בלי דיחוּי. וטובה היא החבוּרה שלי: כולם כמעט בעלי-מלאכה, אנשים ישרים, יודעי-עבודה, ואחד הוא עוזר לרוקח. שוּב נשוּב לרוּסיה, נתאמץ למצוא את האמצעים הדרושים (כמאתים-שלוש מאות רוּבלים לכל איש) ומקץ זמן קצר נצא לארץ-ישראל לעבוד בה. כולנו רוָקים וכן נלך לכוֹנן את המושבה, ולשאת לנו נשים נספיק בימים שלאחרי כן. יתּכן שנמצא עוד אנשים אחדים ישרי-לב וטוֹבי-אוֹפי שיתאימו לנו ויסכימו לחיות כמונו חיי ״קוֹמוּנה״. ואחר כך אולי אף אתם ועוד משלנו תעלו ותבואו אלינו.

והנני נפרד בנשיקות מכּם ומלוֹבה ומדוֹרה ומ – – -.

זמן צאתנו מכאן קרוב (?). – – –

אוֹהב אתכם

אוֹסיה.

מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ

כמדרה. 21 בּדצמבּר שנת 1905.

אבא יקירי!

שוב ניתנה רשוּת לשלוח מכתבים ואני משתמש בדבר וכותב לך עוד מכתב. עד היום הזה עוד לא ידוע מתי ישיבונו. יום-יום מפריחים שמועות חדשות. – – –

חשבנו לפנות במכתב אל הגנרל דנילוֹב, אחר כך – לשלוח לו טלגרמה, אחר כך – לשלוח טלגרמה אל המלך, אבל תחת כל אלה לא עשינו כלום, כי קשה לסדר ולעשות מה בתוך המין האנשים העורים והגסים הנמצאים פה אתנו. עוד מעט וענין הבקשות והטלגרמות היה גורם למלחמת ידים חדשה, על כן החלט לשבת ולא לעשות כלום, ואפילו אם ישיבה זו תמשך עד חג-הפסח. את רוב האנשים שלנו תקפה רוח עצבנות ומשטמה. יום-יום שותים רבים לשכרה. התחילו משתכרים אנשים, שלא שתו מימיהם. – – –

מריבוֹת וקטטות היו בחודש הזה יותר מאשר בעשרת החדשים הקודמים. ולעתים סוף המריבות – מיתת חברים.

והשממון גדול עכשיו שבעתים, כי מנוּתקים אנו מן העולם ניתוּק גמוּר. אין מכתבים ואין עתונים. כדי להפיג קצת את השעמוּם התחלתי נותן שיעורים – נמצאו לי כחמשה-עשר- עשרים תלמידים שומעים – בהיסטוריה ובמקצת בגיאוגרפיה. בערבים אנו קוראים ספרות יפה… ועם כל אלה – חיים! חיים הבו לנו! מסביב שממון עד כדי יאוּש ובטלה איומה, ממיתה!.. אבל… גם זה יעבור… הכל עובר… ואולי עוד נזכה לראות את עצמנו בתוך כל עם ישראל המאוּחד והמקוּבץ… אז ננוּחם מצרותינו ונשמח ונחזה את אחינו המרוּדים… מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ. מהר, התאסף, עם אוּמלל, עם מהוּלל! הן סבלת, עוּנית דיך, ועיניך למרחב, לחופש, הרחק מפחד ומשעבּוּד!

כתוֹב לולאדיבוֹסטוֹק (רוֹטה שביעית בגדוד-הקלעים הסיבירי-המזרחי ה-27). קבלו את תמונתי, התבוננו בה וזכרוּני, כאשר אזכרכם אנכי. נשיקות חמות אני מנשק לך,

לאמא, ללוּבה, לדוֹרה – – – האוהב את כולכם,

אוֹסיה.

ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם־מה אני נופל…

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

סַמוֹשה יקירי!

איש-צבא הייתי, על כן אקפיד על חוקי הכבוד ואחרי שכתבתי לאבא אכתוב לך. וחובתי הקדושה, עם זה, להודיעך, כי עוד מעט ולא יהיה בי כל זכר לרוח-הצבאיוּת, ואין לך, אפוא, לדבר על לבי שאעמיד את עצמי לבחינה לשם קבלת תואר [1] подпору́чик. לגבי פנסיה אין כמעט כל ערך לדבר, ואשר לכבוד המיוחד להחשב ל- подпору́чик בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוַתּר עליו. הלא מחשבותי נתוּנוֹת ליסוּד־מושבה, והנה אם בארץ-ישראל תפרוץ מלחמה, ודאי יכתירוני-בתואר [2] пору́чик. שם, אף על פי שאני מוּכן ומזוּמן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים. והלא תדע מה זה ״בבית, לא אצל זרים״ למי שמתדפק כל ימיו על דלתות זרים ואין עונה, למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוּז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דימוֹקרטים ברוסיה, ידי חברי לא תהיינה מגוֹאלוֹת בדם אחי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד, ורק צר מאד ללב, כי החיים רעים כל כך, ועד שאדם זוכה להתחיל בעבודה המושכת את לבו, עוברים עליו לבלי שוב ימים רבים, ימים ארוכים. היה שלום!

אחיך אוהבך,

אוֹסיה.


[1] Sub-Poruchik/Sub-lieutenant. לפי הערך בויקיפדיה, הדרגה התקיימה עד 1765, כך שהזיהוי לא לגמרי ברור. אבשלום

[2] להרחבה על הדרגה: http://en.wikipedia.org/wiki/Poruchik. אבשלום

אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

אניוּטה חביבתי!

אחרי הבעל – אשתו. הרמן אולי חשב, כי העמוד השלישי יהיה לו, אבל אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים: לעת עתה, כפי הידוע לי, נהנות נשים משויון-זכויות רק בפינלאנדיה, באוסטרליה האנגלית ובעולם הציוני. – – –

אני גם מקוה, לראות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ-ישראל את אידה (את צוחקת?), אם בוֹא תבוא לארצנו בכלל. וארץ-ישראל מתעוררת לחיים. ביפו נוסדוּ שיעוּרי ערבית לעולים; בירושלים התחילו מלמדים ציור וחרושת-שטיחים; הפועלים לומדים פרק במלאכת-הבניה, וזו משתלמת בירושלים יפה-יפה; הדור הצעיר מתחיל להתארגן בהסתדרות אחת; חבירה של בעלי השכלה גבוהה פותחים בארץ-ישראל גימנַסיה טובה; חבורת מוֹרוֹת ציוניות מיסדת אגודה בשם ״דבורה״, שמטרתה עזרה הדדית למורות עולות לארץ-ישראל; רבים קונים אדמה; זו מתיקרת. החיים נעוֹרים! בשעה טובה! היי לי ברוּכה!

אחיך אוֹסיה.