יאלטה, שעה 3, 4/17 באַבגוּסט שנת 1919.[1]
יהודה[2] היקר,
אני יושב בספינה. רוח. הספינה תפליג מיד. אני ממהר. אני נוסע. אכתוב. חבל, שה"כלליים" (הציונים) לא המציאו את החומר על מצב-היהודים. אשתדל לכוֹנן בקושטא לשכת-מודיעין. גם בקושטא וגם בארץ-ישראל אשתדל למלא את החובה ביושר ובנאמנות. ידעתי, כי קשה לאחים אשר אני משאיר פה, אבל מאמין אני, כי קרובה שעת-הגאולה. יתחזקו. יחזקו ויעבדו. יזכרו, כי עתיד-העם תלוי קודם כל בו בעצמו. סַדרו מטבחים משותפים, בתי-מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי-עברית. קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו.
חַזקו את ההסתדרות (״החלוץ״) בכלל. היא תהיה דרושה כאשר יפתחו השערים. אפשר שקרוב היום. את הנוער, את הנוער החביב והטוב שלי, עם שריריו החלשים ורצונו ואהבתו העצומים – לא אשכח. אם אפשר יהיה, אשיג את הרשות לכינוּס-הגדודים, ואחזור למען השתתף בסידוּרם. להתראות בקרוב! ברכתי החמה, היוצאת מן הלב, לכל הידידים. אל יקנאו בי ביותר. אני אראה את שדות המולדת ואת הפנים הידועים-הקרובים בעוד 15-10 יום, והם בעוד 4-3 חדשים. רק סבלנות! ״החלוץ״ חייב להיות איתן בּכּל.
בברכת ״חלוץ״ שכזה,
י. טרומפלדור.
[1] המכתב מיאלטה – לפי ״קונטרס" כ״ט, כ״ב אדר תר״ף.
[2] יהודה קוֹפלביץ – חבר גדוד העבודה. עכשיו חבר בכפר-גלעדי.
אוֹסיה 