לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s