החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).

מודעות פרסומת

נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי

פיאַטיגוֹרסק. 23.8.1908.

חבר יקר גרישה! קיבלתי את מכתבך השני ושוב התענגתי למקרא דבריך, ואולי גם יותר מבפעם הראשונה. נזכרתי בעבר הקרוב היקר, עת גם אני רק חלמתי כמעט כמוך. גם לי לעגו, גם אותי קראו בשם אוּטוֹפיסט וגם לי היו אומרים לפעמים בבטחה ובביטוּל, כי הדבר לא ימשך אצלי זמן רב ויבּטל מאליו. כמוך עתה לא רציתי גם אני להתכחש לדעותי והייתי תוהה על בני האדם, איך זה לא ירצו להבין דבר הנראה לי כל כך ברוּר ומוּבן. חשבתי, כי הכל תלוי בהכנה בלבד. אחר כך הוּברר לי, כי אין לעשות משהוּ בלי להרגיש משהוּ. מה היא ההרגשה: אהבה זכּה וטהורה, או רדיפה אחר הכבוד, או הרגשות גוּפניות סתם – אחת היא. ואולם בלב בני חבוּרתנו לא היו הרגשות כאלה לדעות היקרות לי, ועל כן(קרוּע). האמת ניתנה להאָמר, כי לא הצטערתי ביותר. גם לי לא היה הענין מחוּור כל צרכו מצדו העיוּני, אבל בטוח הייתי, כי יתחוור במשך הזמן. לעתים היה עולה בידי מתנגדי להרוס את יסודותי; לעתים הייתי רואה את דעותי צרות ומצומצמות ולא-מתקנות כלום, אֶגוֹאיסטיוֹת, אבל אחר כך הייתי בוחן ובודק את ההוכחות, מדמה אלה לאלה, ושוב הייתי מרגיש מתחת לרגלי קרקע קשה ומוצקה. אמנם, תמיד ביקשתי את הדרך הקרובה למציאות הממשית והתרחקתי מכל סתוּם ומטוּשטש; נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי.

את המושבה הראשונה, והיא מוּרכבת ממשקים אחדים (מארבעה בערך), צריך, לדעתי, לכונן ברוסיה (היתרון לדרום). מושבה זו תתן לנו את האפשרות להתכונן לעבודתנו בארץ-ישראל וגם תשמש לנו – וזה חשוב מכל – נקודה טובה מאד למעבר ולמשיכת לבבות. אין ספק, שרבים מאד יבואו אלינו, יתבוננו קצת בחיינו וגם ינסו את כוחם הם בחיים כאלה. האם הרבה ישארו? זה יהיה תלוי במצב-המושבה ובסידוּרה. מזמן לזמן (פעם בשנה בערך) תשלח המושבה חלק מחבריה המוּכשרים לארץ-ישראל. בין המושבה שברוסיה ובין המושבות שבארץ-ישראל יהיה, כמובן, קשר אמיץ. יתכן, שבזמן הראשון תעזור המושבה שברוסיה לאחיותיה שבארץ-ישראל, כי מצבן החמרי של אלה יהיה ודאי – בהתחלה – גרוע משל זו שברוסיה. בשעה של צורך יוכלו חברים מן המושבה שבכאן ללכת אל הערים לעבוד ולהשׂתּכר מן הצד. זה יתן לנו אפשרות להבטיח את קיומה של מושבתנו ולהצילה מכל מיני מסיבות מקריות רעות; אנו נוּכל להתקיים בלי כל עזרה חמרית מן הצד ולפתח את מפעלנו במהירות.

עכשיו מלים אחדות על דבר סדרי המושבה הפנימיים, כפי שהם מצטיירים לי. להתחלה דרוּש כסף רב (מאין נקח אותו – להלן). מן היום הראשון עלינו להביא אל מושבתנו כלי-עבודה משוּכללים שבמשוּכללים, עלינו (קרוּע), ספריה קטנה, בית-מרחץ ציבורי (מעין טֶרמה רומית) וכל דבר נחוץ לחיי אדם לא-קשים. חיי המושבה עומדים על עבודת האדמה, אבל אי-אפשר גם בלי תעשיה, שאם לא כן תנוצל המושבה על ידי העולם הקפיטליסטי ניצוּל רב.

כלי העבודה יהיו, כמובן, רכוש-כל-הציבור. את צורת חלוקת הפירות קשה, כמובן, לקבוע עכשיו קביעות מוחלטת: עם זה אני חושב, שאצלנו תהיה נהוגה (אפשר שבהתחלה לא בצורה טהורה) חלוקת פירות לפי צרכי החברים. את הכסף הנחוץ להתחלה צריכים לתת כל הרוצים לכונן מושבה כזאת, זאת אומרת – אנחנו. נתחבר יחד מאה אנשים או מאתים ונכניס איש-איש בממוצע כאלף רוּבּלים. מובן מאליו, שחבר אחד יתן חמשת אלפים ורעהו לא יתן מאומה, ואולם את כל הכסף הנחוץ נתן אנו בעצמנו. אנו מחוּיבים להשׂתּכר סכום זה ויעבור עלינו מה. איני מפקפק, שנשׂתּכר אותו בדרך זו או אחרת. אנו יכולים לגשת למעשנו בדרך "קלה", ויתכן שבזה נגלה מידה גדולה יותר של גבורה ומסיירות-נפש, ואולם הן אין רצוננו להתהדר ביופי מוסרי, כי אם לעשות מעשה של ממש!

את ארגוּן הדבר ואת ההטפה לרבים אני אומר להתחיל בעוד שנתים ימים; את המושבה שברוסיה נכונן בעוד שלוש שנים, אחרי שאגמור את הלימודים באוניברסיטה. עד אז אעסוק בהכנה עצמית עיוּנית, גם אצבור כסף ואראה לי חברים. אין אני יועצך, חברי, לעלות לארץ-ישראל בשנה הבאה. מה תעשה שם? מבחינה עיונית אין לך הכנה, ומבחינה חמרית אולי עני אתה עד מאד. מה תוכל לתת מלבד שתי ידים חזקות ונפש טהורה? בזה לא די.. ואם תכרע ותפול (כמה כרעו ונפלו!) תזיק לענין-הכלל נזק רב. איני יודע, אם נתראה ברוסיה. אני חושב, שנתראה. – – –

את תשובתך שלח לרוֹסטוֹב-דון (בית-החולים היהודי, בשבילי). – – –

את פיאַטיגוֹרסק אעזוב בעוד שבוע ימים, לא יאוּחר.

והנני מכבדך בכל לב,

אוֹסיה.

אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״

ס. פטרבורג. 31.8.1911.

שלום עליכם, חברים יקרים!

[…]

בשעות מנוחתי בעונג אעלה על זכרוני את הימים שהיו לנו ברוֹמני; אכן היו אלה ימים טובים. קוֹמץ אנשים, אולי לא-מבוּגרים כל צרכם, אולי עניי-ידיעות, אולי דלי כוחות, אולי אנשים שאינם משיגים השגה ברוּרה את הדבר, שאליו הם נושאים את לבם – קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״. וגאוֹת היו המלים האלה, וכלום אפשר, שאחרי מלים גאוֹת כאלה, שנאמרו בכל כך ברירות ובטחה, לא יבואו גם מעשים ממשיים? בוא יבואו!…

וכמו חיים נצבים לנגד עיני כל החברים. הנה ליזה וּפניה (ביתר דיוק: עיניה) העיפות קצת; לעתים רחוקות, אבל תמיד במין צמצום נאה, קולע לענין, היא מבעת את דעותיה; הנה מאניה, הביישנית והשחקנית, השקוּעה במחשבותיה, המקשבת לכל והמעבירה כל דבר בשבילי-נשמתה ותכונתה, שנתנסו כבר בנסיון הקשה של הֵעשוֹת אדם נוהג פשטות ויושר-דרך (נכון יותר: מסתגף); הנה גרישה, המתאמץ להחלץ מכּבלי הארץ למען הנשא למרומי על; הנה דן, המלא שמחה אמתית על היות עוד בארץ ענין, בו יוכל לענות יהודי הגוּן ואדם הגוּן; הנה החבר ויקטוֹר, היודע אף מרגיש לימין מי, לימין איזה חוּג, עליו לעמוד והוא משתוקק למעשה חי, ממשי; הנה מוֹטיה, שעוד תסיסה בו כביין חדש, אבל גם ידיעה בקרבו, היכן יש למצוא את העיקר המבוקש…

אבל אשובה לעניננו! אתם ודאי כבר שלחתם לי את החומר הדרוש. זכרו, שזה מעכּב אותנו. – – – האם נמצאו כבר כלבים בשביל הלפרין? – – –

בברכת חברים, שלכם          אוֹסיה.

ברכה לכל החברים מאת בלוֹצרקוֹבסקי.

את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף

ס. פטרבורג. 6.9.1911

יקירַי, גרישה ואחרים! הנה אשיב על מכתבך, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א) אין אני מתנגד כלל וכלל להוספת שני הסעיפים, אם אינם נראים לכם מיותרים. – – –

בהנחות הראשונות שלנו הן היה אמור, בסעיף י': ״לתת אפשרות לאנשים בעלי אמצעים מצוּמצמים להסתדר בארץ-ישראל כעובדים עומדים ברשות עצמם״. אחרי כן אחדנו את שני הדברים בסעיף א׳ לאמור: ״שחרור העם היהודי מן השעבוד הלאומי על ידי חיים עצמיים בארץ-ישראל״. – – –

בהרצאה הודגש, שאי-אפשר שתהיה התחרות בין פועלים יהודים וערבים. אני מסכים, כי צריך להדגיש, שזהו גם הפתרון הגמור (אף כי לא היחידי, כי ישנם גם אחרים) של שאלת הפועלים הערבים. הנוסחה צריכה להיות קצרה, על כן אני מציע: ב) אפשרות לתת פתרון פשוט וגמור (המושבות מתנגדות לעבודה שׂכוּרה) לשאלה הקשה של הפועלים הערבים״. – – –

[…]

ג) מובן מאליו, שאיני מתנגד לדבר, כי במקום שני גורי-כלבים תסע לארץ-ישראל אתה; השאלה היא, אם לא יתנגד לכך גם הלפרין, שקיבל ממני הבטחה לשלוח לו גורי-כלבים.   – – –

ואם תצא לארץ בעוד שלשה חדשים, יכול להיות שאשׂתּכר עד אז חמשים רוּבּלים חדשים ואשמח: כלבים טובים נחוצים מאד בארץ-ישראל. אבל אל תאמר: ״הַלְוֵני״. את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף, והנותן הוא מי שיש לו פרוטה בכיסו בשעה זו. ואם כך, מה טעם ״הלוני״? כלום הלואה כאן? חוב? הענין ברור, איפוא, מכל צד, ואקוה שלא נשוב לדבר בו. אלא שיש כאן צד אחר: הימָצא לך חמשים רוּבּלים י לי נדמה, כי לא. הודיענו זאת. עלי לדעת, כמה נחוץ.

ד) אני שמח מאד על התרבות המועמדים לחברים. אתה, כמובן, תודיעני על כל חבר חדש, ואוכל להודיע ע״י מכתבים ״חוזרים״ לשאר-החברים, כי מחננו גדל. כשאנו עומדים לפני השאלה: ״האם לקבל את פלוני אלמוני או לא?״ עלינו לתאר בנפשנו את האיש חי בקרב חבורתנו; ואם נראהו (בנפשנו) מתאים, עלינו לקבלו. – – –

ו) לליזה כתבתי גלוּיה ואקוה שקיבלה. הנני שמח על שגם היא וגם מאניה מרגישות עצמן בטוב. להרגשה אחרת אין גם מקוםם אצל קוֹלוֹניסטיוֹת וקוֹלוֹניסטים. ברוח טובה

וחזקה נתגבר על מַדוי הגוף. – – – מי מחברינו מתכּונן לנסוע ולאן? על ״לשנה הבאה בירושלים״ של חברנו ויקטוֹר הנני עונה (לצערי, רוסית): ״!Бог Даст״ [1] (ודאי צריך לאמור: ״אמן!״).

בחזקה אאמץ את ידו של דן. ברכה לכל החברים – – –

ולך, גרישה, ולכל השאר.                                   שלך

אוֹסיה.


[1] רוסית – אם ירצה השם. אבשלום

יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם

פּיאַטיגוֹרסק. 8.8.1912 (מנין ישן).

שלום עליכם, ידידים יקרים, דויד ומאיר! – – –  את מכתביכם, חברים יקרים, אני מקבל וקורא תמיד בעונג רב, וברגש זה אני גם עונה לכם; הן המכתבים הנם לפי שעה הדרך היחידה להתקרבותנו. לולא רבצה עלי עבודה שאינה סובלת דיחוּי, הייתי, כמדומה, יושב לשולחן ימים על ימים וכותב לכם על היקר כל כך לכולנו. הנה בקרוב אסע אליכם, וככל אשר מתקרב יום-צאתי מכאן, גוברים וחזקים בי כיסוּפי למקום, בו אתם כולכם, חביבי ויקירי, עובדים את עבודתכם יום-יום. לעתים קרובות אני רואה אתכם בדמיוני והנה שזופי שמש אתם ומכוסי אבק, ועם זה גם שמחים ועליזים, הולכים אחרי המחרשה או אוחזים במגל. מסביב לי פה גברים ענוּדים צוארונים גבוהים וקשים ונשים עדוּיוֹת שמלות-יקר; טהורים וזכים מבחוץ, מזוהמים ומכוערים הם בפנים. הם עובדים ומתוַכּחים וצוחקים; ואולם כל אשר יעשו יוצא מזויף, עלוב ומתועב, או חתום בחותם השפלות, הטפשות והכיעור. בטוב שבאופנים הנם אנשים שלא-טוב להם, שתלונה תמידית, חרישית, בפיהם; הם מבקשים מה, מצפים. מורגש, שהחיים האלה הולכים ומתפוררים, ובמקומם עומדים לבוא חיים אחרים, ומי יתן וימהרו לבוא. את החיים האחרים האלה מבקשים בני- האדם, .הם הולכים לקראתם, אם כי בגישוּש לפי שעה, בטעוּיות. הנה ביליתי בחודש שעבר שני ימים בין אנשים מבקשים כאלה. סמוך לפּיאַטיגוֹרסק מתגורר מַכּירי, טוֹלסטוֹיני למחצה, צ'אגה. בכל קיץ אני מבקר אותו ומשוחח עמו. יש לו משק לא-גדול, אבל מטופח יפה. אשה לו, בן ובת מבוגרים ובן ובת קטנים. הוא גופו מתנגד לרכוש פרטי ולמשק גדול, ואולם אשתו מרחבת את משקם לאט-לאט, בהדרגה. עכשיו 20 פרות להם, גן גדול, שדה קטן וכו'. בשנים הקודמות הייתי בא לצ׳אגה בימי חג, כשהייתי פנוּי משיעוּרי, ולא הייתי משתתף בעבודה, אבל בשנה זו פיניתי את עצמי לשני ימי חוֹל ועבדתי קצת (חרשתי בשדה וניכשתי בגן). אבל לא זאת באתי לספר לכם עכשיו, אלא שהפעם נודעו לי שני עיקרים, שמצדדים בהם (לא רק להלכה, אלא גם למעשה) גם צ׳אגה וגם עוזרו-חברו גבריוּשה, בחור כבן עשרים ואחת. ראשית, שניהם סבוּרים, שאין לנו רשות להעביד לא רק אנשים, אלא גם בעלי-חיים; בעצמנו אנו צריכים ליצור את כל הנחוץ לנו; ינתן-נא לסוסים, לפרות וכו' לחיות חיים טובים, חיי חירות.

– – – הם עצמם עובדים רק בגן ובמִכוֶרת. השדה והפרות נתונים בידי האשה והבנים המבוגרים, המתנגדים להשקפות-האב… שנית – סבורים גם צ׳אגה וגם גבריוּשה – צריכים בני-אדם, הרוצים להיות בני-חורין באמת, לצמצם את צרכיהם עד לידי מינימוּם. בדרך-כלל אפשר להסכים לזה, ואולם צ׳. וג. מסיקים מזה מסקנות קיצוניות מדי. על יסוד דעתו של רופא אחד (שהובעה בדפוס) החליטו, למשל, להביא אל פיהם רק אוכל חי, בלתי מבושל: במקום לחם לעסו זרעוני חיטה, במקום מרק אכלו ירקות חיים וכו'. אמנם, לאחר חודש או שנים או שלשה התחיל צ׳אגה מרגיש עצמו חלש ושב (ועמו שב גם, ״משום חברוּת״, גבריוּשה) לאכול תבשילים, אבל שניהם (ביחוד ג.) בטוחים, כי אי-הצלחתם אינה אלא מקרית וכי צריך היה לעשות את הדבר באופן אחר; כנראה, לאט-לאט. ועוד ישובו ודאי לנסות את נסיונם. לדבר הראשון (בנוגע לבעלי-החיים) כלשני אני מתנגד, וזמן רב התוַכּחתי אתם, ביחוד בנוגע להנחה הראשונה, ואולם איך שיהיה ובימים שהייתי בבית צ׳אגה הרגשתי, כי חי אני בין אנשים חיים, בריאים, החיים חיים בריאים ויפים, הנושאים את נפשם לחיים בריאים, מוּשׂכלים ויפים יותר. מה רחוק כל זה מחיפּוּשיהם המזויפים, הקולניים והחולניים של בני האינטליגנציה העירונית! ביחוד יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם. צ׳ וג. מתהלכים יחפים, בלי חגורות, ותלבושת האם והבנים המבוגרים טובה יותר; צ׳. וג. שותים מים חמים, בלי סוכר; האם והבנים המבוגרים שותים טה בסוכר; וכן בכל דבר כמעט. חיי צ׳. וג. צנועים יותר, פשוטים יותר. ואף על פי כן חיים האנשים האלה יחד ואינם רָבים וגם אינם מתוַכּחים, ורק ״משוחחים איש עם רעהו בשלום״, ומשׂיחים זה לזה את דעותיהם, הרגשותיהם, מחשבותיהם והלכי-נפשם. כמה צריכים אנו ללמוד מזה… – – –

מובן מאליו, שבשעה שאנו מקבלים חבר חדש אנו שמים קודם כל לב לדבר, אם האיש מתאים לחבורתנו (מבחינה רוחנית ומצד הכשרתו לעבודה). על המניה אנו שואלים אחר כך, ושום השפעה על קבלת החבר אין לה. – – –

אם יתברר, כי לימי הסתיו הקרובים (לשם זה עניתי עכשיו אל החברים במשאל) לא יהיו לנו לא אמצעים במידה מספקת ולא בקיאות במידה מספקת, הרי אין לנו, חושב אני, אלא להסתדר יחד, בקבוצה, על יד קבוצה אחרת, ביחוד על יד אנשי דגניה, ש-: א) קנו להם נסיון במידה הגונה; ב) מכירים אותנו במקצת, וג) בקבוצתם נמצא ענין בכלל וגם נוכל ללמוד מהם לא מעט… – – – ובזמן זה גופו יוכלו חברינו ברוסיה להשׂתּכר את הפרוטות הדרושות לשם בנין משקנו אנו. על זה ועל יתר האפשרויות נדון בשעה שנהיה יחד בארץ-ישראל. כן גם נדון בשאלת עשית פרסום לדעותינו וקבלת חברים חדשים – – – בכלל, לא דיברתי מעולם על לב-מישהו שיעלה לארץ-ישראל; אני משתדל לסבב את פני הדברים כך, שמאליהם יוַלדו הרגשות המתאימים והתנאים הטובים, וכי לארץ יעלה רק מי שמשתוקק לעלות, מי שלבו נוֹשאוֹ לארץ; רק אנשים כאלה נחוצים לנו, לדעתי, שם; השאר מוטב שיהיו פה עד שיבשילו. – – –

ברכת לבי לכל חברינו. להתראות בקרוב, חברים יקרים!

שלכם

אוֹסיה.

כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים?

מגדל. 20.12.1912.

שלום לך, צבי חביבי!

אדם משוּנה אתה! כלום לא תתבייש? כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים? יושב בלי כסף ואינו יכול לשוּב הנה; משתוקק לשוב; אנו מחכים לך בכליון -עינים, ואתה אינך רוצה להודיע לחבריך מה הוא הדבר המעכב אותך. לא, אין זה כלל מנהג-קוֹמוּניסטים, צבי!

ברגע זה אני כותב לאחי מיכאל בפטרבורג ומבקש ממנו לשלוח לך 40 רוּבּלים – מיד עם קבלת הודעה ממך: ״אחכה, שלח!״. הודעה זו מן ההכרח לך לשלוח לו, שמא ישלח לך את הכסף, ואתה אולי כבר עזבת את רוּסיה. עליך להודיע לו גם את כתבתך המפוֹרטת, המדוּיקת: את שמך וכו'.

ועוד: נוסח זה עליך להודיע גם לקליבצי, פלך צ׳רניגוֹב, לח. ווֹרוֹנוֹב. זהו אביו של מוֹטיה. הוא ישלח לך מיחם ואתה תביאהו הנה ונשתה ממנו טה לרוָיה. – – –

על ענינינו נדבר כאשר תבוא. מהר, איפוא, לשוב וַבוֹא. שלום לחברים.

שלך

אוֹסיה.