מה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!

7 בינואר שנת 1920. שמונה בבוקר.

הבנאי עם המכתבים הלך הבוקר בשעה 5. בשעה 7 בקירוב ראה השומר ערבי מהלך בשביל שבין החורשה והבית. מזוּין במוֹזר, שהחביאוֹ מתחת למעילו, ירד השומר עם עוד חבר אחד לקראת הערבי. הלז עמד וצעק: ״אני לא אלך! אני אשוב! לא ידעתי!״… הבטחותיו של השומר, שלא יאונה לו כל רע ושמותר לו לעבור בדרך ושאך לשֹוֹחח רצו עמו, לא השפיעו, כנראה, על הערבי, והוא הפשיל את כנפי העבּיה שלו וישא את רגליו למעבר לחורשה, בדרך להרים, בעשותו עקיפין גדולים. אין זה המקרה הראשון, המראה שהערבים מתחילים מפחדים מפנינו. הם יודעים, כנראה, שאנו מזוּינים לא-רע ומוכנים להגן על עצמנו; ולפיכך הם רוחשים אלינו, אם לא רגשי-כבוד, הרי – מעין רגשי פחד. לפנים היו עוברי-אורח הערבים הולכים תדיר בשבילים שע"י הבית, ועכשיו עושים הם את דרכם בזהירות רבה ובעקיפין רבים.

שעה 1 אחה״צ.

זה עכשיו בא אלינו מאילת-השחר ערבי אחר ומכתבים בידיו. כותבים, שאינם יודעים ברור מה מצבנו. ידוע להם, כי חַמרה נשרפה ומתל-חי לוּקח הכל. רוצים הם לשלוח לנו את כל הדרוש והנחוץ, אבל אינם יודעים, אם פנוּיה הדרך; כמו כן הם מודיעים לנו, שגם בעמק-הירדן החלה תנועת-ערבים וכי שלש מאות הוֹדים ושוטרים אנגליים נסוגוּ אחור מפני הערבים התוקפים. ובכן גם שם ״שמח״! – – – ומה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!… לשם זה מספיק לישב, במקומות המסוכנים ביותר, 20 קבוצות-פועלים, 50 בחורים, יודעים לאחוז בנשק (למשל, מתוך ״החלוּץ״ הצבאי), בכל קבוצה וקבוצה. אבל מי יתן אמצעים לישובים הללו?… כאילו ניצב קיר אטוּם ומאחוריו נשמע תמיד קול-המתכת של א. לאמור: ״אין כסף!״

בסביבה שוב שקט. הערבים יורדים ושבים, קבוצות-קבוצות, מן ההרים לכפריהם.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].


[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.

דור חדש, דור-יהודים בני ארץ-ישראל, בני-חורין, עומדים על הגבול, מוּכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה

9 בפברואר שנת 1920.

לועד-ההגנה באילת-השחר.

רגע-הנסיון הנה בא. בבוקר שב חברנו י. מחַלסה והודיע בשם …-אֶפנדי כדברים האלה: האֶמיר מחמוד-פואר טרם שב מדמשק. במקומו נבחר לפי שעה אחר, מי שהיה אוֹפיצר תוּרכי, צורר יהודים ומתנגד לארץ-ישראל יהודית. בששה לפברואר נערכה מועצה צבאית ובהשפעתו של המפקד החדש הוחלט להחריב ולהשמיד את הישוב העברי בגליל העליון. – – –

באופן זה עומדים עכשיו פועלי תל-חי וכפר-גלעדי בפני אפשרות, ואולי בפני וַדאוּת, של התנפלות לא רק מצד כנוּפיוֹת-השודדים, אלא גם מצד צבא מסוּדר ומזוּין. הבשׂוֹרה הזאת הדריכה אותנו, כמובן, ממנוחתנו. בשתי העמדות נערכו אספות, שבהן דנו על המצב, ואחר ויכוחים סוערים באו לידי החלטות אלה:

ראשית מכתב זה, בכתב ידו של טרומפלדור.

בכפר-גלעדי הוחלט פה אחד שֶ- א) הכל נשארים במקומותיהם; ב) כדי להגן על שלש העמדות דרושים, לכל הפחות, 200 איש (חמשים חמשים לכפר-גלעדי ותל-חי ו-100 למתוּלה); ג) את 150 האיש החסרים יש לדרוש תיכף ומיד מן הדרום, בלי כל דיחוי; בעיקר רצוּיים החיילים שנשתחררו; ד) להשתמש בכל האמצעים ולהכריח את ״ועד-הצירים״ להקציב את הסכום הדרוש לקיום 200 האיש במשך חודש אחד (2000-1500 לירות בערך): ה) להציע לפני מר ק.[i] לעשות את כל אשר ביכלתו – – – כדי למנוע את הסתערותם של הצבאות על העמדות העבריות.      – – – ו) כדי להוציא את כל הדברים הנ״ל אל הפועל – נשלח הח׳ ש. לדרום, לעורר ולהעיר את כל המוכשרים לסייע לו במשלחתו.

בתל-חי: 1) מ-27 האנשים החליטו 17 להשאר במקום ויתר ה-10 עוזבים את תל-חי בלי כל שהיות (אולי עוד הלילה); 2) 6 אנשים עמדו על הדרישה להביא הנה 150 איש ו-16 הנותרים הביעו דעתם נגד הדרישה ומציעים לפנות רק למתנדבים; 3) ההצעה לפנות למר ק. שישתמש בכל האמצעים למניעת הסכנה נתקבלה, כמובן, גם בתל-חי.

בשעה שדנו והתוכחו על האמצעים שיש לאחוז בהם כדי להשפיע על ״ועד הצירים״[1] הוּצעה גם הצעה: לבוא לפניו באוּלטימַטוּם ל-24 שעות לאישור התקציב, ובמקרה של דחיה – לצאת בהפגנה ובשערוריות ובניפוץ-שמשות וכו'.

בשתי העמדות החליט חלק מן הנשארים לחכות, כנראה, עד שיתברר המצב, ואם סכנת ההתנפלות של הצבאות המסודרים תהיה גלויה לעין – לעזוב את המקומות. חלק אחר החליט להשאר עד הרגע האחרון, זאת אומרת. להמלט רק אחרי קרב.

שעת-הנסיון באה כמעט. מחר אולי תבוא עלינו בכל מוראה. יכול להיות, שגם ברגע הזה אורב לנו האויב מאחורי הבית; אולי מתחבאים הם בחשכת-הליל; ובעוד שעה, בעוד רגע, אולי תּשָמע יריה…

דור חדש, דור-יהודים בני ארץ-ישראל, בני-חורין, עומדים על הגבול, מוּכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה; ושם – בפנים הארץ, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לא לאשר, זאת אומרת: אם לעזור למגיני-המולדת או לא.

חַמרה איננה. מתוּלה כמעט שנשמטה מידינו. סכנה איומה מרחפת על תל-חי וכפר-גלעדי. זעקנו לעזרת חמרה ומתוּלה בשעה שעוד אפשר היה לעזור, אך העזרה לא ניתנה. ועל הרשלנות הזאת עוד לא חוּיב איש. עכשיו אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר-גלעדי; מצבן קשה משל מתוּלה וחמרה. שם לא היו קרבנות-אדם וכאן ישנם כבר שני קברים[2]. 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האומנם ימשך גם עתה המשא והמתן, היוסיפו "לעמוד על המקח" והעזרה תאחר לבוא?

יתכן שתאחר, אך ידוֹע ידעוּ הללו, כי שעת השילוּמים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא.

בשם ועד ההגנה,

יוֹסף טרוּמפלדוֹר.


[1] ״ועד הצירים" – אז ההנהלה הציונית.

[2] של אהרן שֶר ושניאור שאפּוֹשניק, שנפל קודם, בכ' כסלו תר״פ, בשעת התנפלות על קבוצת תל-חי. המתרגם.


[i] ככל הנראה מדובר בחיים מרגליות קלווריסקי, אז פקיד מטעם יק"א בגליל העליון, שניסה להפעיל את קשריו עם ערביי האזור על מנת לסייע לישובים היהודיים.

בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. […] הוא קומוניסט נלהב, ולאומי ציוני, כמובן

במוצאי שבת, י"ד כסלו תרע"ד (13.12.13) כתב אליהו גולומב מכתב מדגניה לרבקה שרת (לימים הוז). גולומב היה אז זמן קצר לאחר סיום הלימודים במחזור א' בגימנסיה הרצליה, ויצא עם מספר חברים להתנסות בעבודה חקלאית בדגניה:

העבודה והחיים זורמים להם כסדרם. איש ודעותיו, איש ומחשבותיו. ולחשוב יש הרבה זמן, בשעת החרישה ביחוד, וגם חושבים יש אצלנו. בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. איבד את ידו האחת במלחמת רוסיה-יפן, אשר עלה בה למדרגת אוֹפיצֶר. הוא יודע רק רוסית, אבל משתדל ללמוד עברית ככל האפשר. הוא מדבר על-פי-רוב עברית, בשפת עילגים כמובן ובמבטא רוסי מצלצל מאוד. הוא קומוניסט [חסיד של התיישבות בקומונה] נלהב, ולאומי ציוני, כמובן. כותב לפעמים ברַזְסוויֶט. חותם אוֹסיָה טרוּמפֶּלדוֹר. הוא חולם על דבר נציונליזציה או סוציאליזציה של הקרקע על יסודות קומונליים. את ביצוע חלומו הוא דוחה לזמן שידע עברית. לפני עבדו בדגניה היה כבר בקומונה במגדל – – – יש להם חברים קומוניסטים גם ברוסיה. קומונה רחבה אחת מתכוננת לבוא לא"י. רחבה, כלומר שיש בה הרבה חברים ממקצועות שונים. את הקומונה אני מניח להם, אולם רעיון הלאמת הקרקע או הסוציאליזציה שלה הוא אומנם אחד מיסודות התחיה שלנו.

בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני

זאב ז'בוטינסקי [מובא בתוך "הגדודים העבריים, יגאל עילם], מביע את אכזבתו מפרסום יומניו של טרומפלדור, החושפים את ההגשמה היום-יומית האפורה ומקלקלים את ההילה הרומנטית:

אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.
[…]
בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני. שש מאות ה-muleteers [נהגי פּרדים] הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.