בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו

פּיאַטיגוֹרסק. 11.10.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

לפני צאתי לארץ-ישראל[1] אני רוצה להודיע אתכם קצת מהשקפותי על השאלות המענינות אתכם ואותי כאחד. מטעמים שונים יהיו דברי קצרים הפעם, נוגעים רק בכללו של הענין.

כל הבא מרוסיה לארץ-ישראל או מארץ-ישראל לרוסיה רואה לתמהונו תהום עמוקה בין החיים שם ובין החיים פה, בין העובדים בארץ-ישראל ובין העובדים ברוסיה. תהום זו אינה צריכה להיות במציאות, ונשתדל לבטלה, לגרום להתבטלותה. דבר זה יוכל לצאת לפעולות-ידים, אם כל צד יבין את משנהו ואם כל צד יודה בזכוּיות-משנהו. מהות- השאלה ברורה, לדעתי, לכּל. רוב-המוני היהודים נמצאים בגלות; אין, איפוא, לזלזל בעניני הגלות; מצד שני ארץ-ישראל – בה התקוה הציונית, העתיד הציוני. לשאלה ״למי היתרון?״ אין מקום: לשתיהן חשיבות גדולה. ואין מקום לגאוה, אין מקום לאי-שויון. צריך ליצור שדה לפעולה משוּתפת. מה צריך לעשות – יודע כל איש בדיוק, פחות או יותר, אבל צריך גם לדעת, למַה יש חשיבות גדולה יותר, כלומר, מה צריך להקדים ומה לאחר לעשות וכן גם איך לעשות. לפנינו כל העבודה הציונית, ואנחנו – החלק הדימוקראטי שבהסתדרות הציונית – צריכים למלא את כל העבודה הזאת. ואולם עלינו לברר לעצמנו בירור גמור ומוחלט, למה יש, לדעתנו, חשיבות גדולה יותר, זאת אומרת, מה הם המעשים הראשונים שעלינו לעשות ואיך לעשות אותם.

לדעתי, ישנן לפנינו קודם כל שלש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ-ישראל (זאת אומרת: לרכוש אדמה ולעשות אותה קנין של כל העם היהודי), וג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר קשר ישר, עם ארץ-ישראל.

א)       חינוך לאומי פירושו חינוך ברוח יהודית ובלשון עברית (לשון עברית כלשון, ולא כמקצוע של לימוד). עלינו להשתדל, כי מספר גני-הילדים ובתי-הספר מן הטפּוּס הלאומי יגדל ויתרבה, ככל האפשר. אנו צריכים לשאוף שהכל ילמדו בבתי-הספר האלה, ומכאן שבתי-הספר צריכים להיות מרובים, שכר-הלימוד קטן, ספרי הלימוד בזול והמורים חדוּרים רעיונות החינוך הלאומי. יחד עם חינוך-זולתנו עלינו לחנך את עצמנו: ללמוד את הלשון העברית, את דברי ימי היהודים וכו׳. החינוך הלאומי צריך לתת ליהודים נשמה יהודית, הוא צריך לעשות את היהודים מצד צורתם ליהודים מצד מהותם.

ב) כשאני מדבר על הלאמת האדמה אין אני מתכּוון להלאמת כל האדמה בארץ-ישראל ברגע זה. לא! לי ברור, כי ברגע זה (וכן גם בעתיד הקרוב ביותר) תהיה אדמת היחידים מרובה יותר לאין שיעור. ולא רק שאין אני מציע להלחם ברכישת אדמה על ידי יחידים, אלא, להפך, חובתנו לסייע לכך (ועם זה להקפיד, שהעבודה תהיה כולה יהודית).  אני רק רוצה להדגיש, כי ככל אשר ילך ויגדל שטח אדמת כל העם היהודי בארץ-ישראל, כן נלך ונתקרב להתגשמות שאיפותינו. ועל כן קודם כל – הלאמת האדמה, ולמעשה: העבודה לטובת ״הקרן הקיימת לישראל״. – – –

ג) קשר עם ארץ-ישראל יכול להבּרא על ידי לשכות-מודיעין מכל המינים ועל ידי חליפת-מכתבים ישרה ונסיעות מן הגלות לארץ-ישראל ומארץ-ישראל לגלות. מובן מאליו, שמי שנוסע לארץ-ישראל טוב שיכירה תחילה להלכה (על פי ספרים, הרצאות וכו'). הנוסעים שלשה מינים הם: א) תיירים. כלומר איש איש על חשבון-עצמו; ב) עולי-רגל. מסתדרת קבוצה של אנשים, ואיש-איש מכניס, לדוגמה, רוּבּל אחד לחודש. לסוף השנה מצטבר, לדוגמה, סכום של מאתים וחמשים רוּבּלים, בסכום זה יכולים לנסוע לארץ-ישראל ולשוב ממנה שני אנשים, ואלה נבחרים או נשלחים על פי גורל או התור. מחייבים אותם להתענין בשורה של שאלות, כרצון כל הקבוצה, וכשהם שבים עליהם לתת דין וחשבון ותשובות על כל השאלות. ג) חלוצים. אלה נבדלים מעולי-הרגל בזה, שאינם הולכים לארץ-ישראל לזמן קצוב, אלא על מנת להשתקע בה. גם לשם זה מסתדרות קבוצות, שחבריהם מכניסים תשלומים חדשיים. – – – החלוצים עומדים בקשר-מכתבים עם

הקבוצה ששלחה אותם.

בהיותי ברוסיה[2] בקרתי את: פ-ג, ב., מ., ק., ח., ר. ופ-ק. בכל מקום, מלבד מ., שוחחתי עם הנוער ובכל מקום נתקבלו שלשת העיקרים (החינוך הלאומי, הלאמת האדמה בארץ-ישראל והקשר הישר עם ארץ-ישראל). והרי ״סקירה״ קצרה על כל המקומות. – – –

עם כל שבע הנקודות המנויות קבעתי קשר: נתתי להם את הכתובת שלי בארץ- ישראל: Palestina. Via chaifa. Col. Kinereth. דגניה. ליוסף טרומפלדור – – –

אני יועץ לקבוצות להודיע לחבריהן המתכוננים לעלות לארץ-ישראל על מנת להיות בה פועלים עובדי-אדמה, כי חברת יק״א אומרת לכונן על יד בתי-הספר שלה (הטובים שבהם במינסק ובנוֹבוֹפּוֹלטאבקה, פלך חרסוֹן) שיעורי קיץ, – מחודש מאי עד חודש ספטמבר שנת 1914 — שבהם תהיה אפשרות לקבל הכנה הגונה. מן הצורך, איפוא, להגיש תיכף ומיד בקשות לועד המרכזי של יק״א (הכתובת: ס. פטרבּוּרג. – – – ), ולשון-הבקשה בקירוב: ״אני רוצה ללכת לארץ-ישראל (או לארץ אחרת). החלטתי להיות שם עובד-אדמה. עבודה זו איני יודע. אני מבקש, איפוא, לתת לי אפשרות לעבוד עבודה זו וללמדה בחַוַת מינסק (או נוֹבוֹפּוֹלטאבקה). את תשובתכם ואת תנא–העבודה אבקש להודיעני על פי  כתובת פלונית". – – –

בזה אני גומר את מכתבי הראשון. הנני חושב ומרגיש, כי העבודה תֵעשה; גם קשר עם ארץ-ישראל יהיה. בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו. לה תהיינה תוצאות, אם כי לא אדע, אם גדולות או קטנות. אני מבקש מאת החברים לכתוב לי מזמן לזמן (מלבד תשובות על משאלים) על עבודתם ועל החיים בגלות בכלל. שלום!

אוֹסיה.


[1] ״לפני צאתי לארץ-ישראל…״. בקיץ 1913 היה י. ט. בקונגרס הציוני האחד-עשר בוינה ובדרך-שובו לא״י עשה זמן קצר ברוּסיה. המכתב – לחברים ברוּסיה.

[2] ״בהיותי ברוּסיה ביקרתי…״. שמות הערים נתונים בראשי תיבות מזהירוּת שמא יפול המכתב בידי הרשות, שהביטה בעין לא-טובה על התנועה הציונית. ויש לקרוא: פּטרבוּרג, בּוֹריסוֹב, מינסק, קיוֹב, חַרקוֹב, רוֹסטוֹב וּפיאטיגוֹרסק.

ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי

2.7. שמונה בבוקר.

[…]

ארבע אחה״צ.

כמה רחוקים אנו, ביחוד היום, מכל מה שאת כותבת לנו על אודות מצבי-הרוח של אנשי-אלכסנדריה! היום אנו חוגגים את יום כ׳ תמוז. את העבודות הרגילות בחפירות לא

עשינו היום. אמש בערב התפללו אחדים ביחידות. היום סידרנו אזכרה בציבור. באחת-עשרה היה פאראד. נסתדרו שתי הרוֹטוֹת. מלבושי-חג, מגוּלחים למשעי, השראת-חג. אני ביארתי להם את ערך היום. סיפרתי להם מעט על הרצל ועל הציוֹנוּת (יש כאלה, בפרט בין הספרדים, שלא שמעו כלום לא על הרצל ולא על הציוֹנוּת). הטעמתי והדגשתי, שגדודנו משמש למטרתה של ציוֹנוּת מדינית זו; משמש באופן שלא השתמשו בו היהודים זה רבות בשנים… ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי. אחר כך הוכנסו הצעות: א) לנַדב את המשכורת היומית ל״קרן הקימת״ (לרשום את הגדוד בספר-הזהב); ב) לערוך חגיגה בנשף; ג) להתפלל ״אל מלא רחמים״ על קברו של רוֹטמאן לנשמת הרצל ולנשמות חברינו שנפלו חלל; ד) להודיע בעתונים היהודים את דבר-אזכרתנו. כל ההצעות נתקבלו. מיד הלכנו לקבר רוֹטמאן (הסמוך) והתפללנו. אחר כך נתפזרנו מתוך מצב-רוח חגיגי.

שש וחצי לפנות ערב.

כבר עוּבּדה תכנית לחגיגתנו. בעוד חצי-שעה נפתח. התרוממות-הרוח גדולה. באו לחגיגה רבים מחיילינו העובדים בחלקי-הצבא האנגלים. נרשמים להתחרוּת. צוחקים, מתבדחים.

מצב-הרוח טוב מאד, למרות מה שהפצצות והשראפּנלים מתעופפים, שורקים (אמנם, לא קרוב ביותר).

10 בערב.

[…]

חגיגתנו עברה בהצלחה. פתחו בשירת ״התקוה״ במקהלה. אח״כ – מרוץ של התחרות. התחרו שמונה אנשים. הפרס הראשון (חתיכת סבון טובה וחפיסה של סיגרות) קיבל כ. הצעיר. הפרס השני (קופסת ריבּה) קיבל ס. (בחור סימפטי מאד). אחר כך נערכה התחרות ברכיבה על פרדות. רכבו 11 איש. אחדים נפלו לארץ. הפרס הראשון (בקבוק יין ארץ-ישראל) קיבל ד.; הפרס השני (חפיסה של טבק) קיבל ס. הנומר השלישי היה מרוץ בתוך שקים. השתתפו שבעה אנשים. התחרות זו בידחה ביותר את דעת-הקהל, באשר אנשי הספורט הללו נעצו לא פעם את חוטמם בקרקע. הפרס הראשון (טבלא של שוֹקוֹלַדה) קיבל כ. הצעיר; הפרס השני – ס. לאחרונה, הנומר הרביעי – התאבקות צרפתית. התאבקו שני זוגות. י-קי הפיל את כ. הצעיר וקיבל בעד זה תוּפינים לטה, צ. הפיל את ש. מ. וקיבל קופסה של ריבּה. הקוֹלוֹנל בא בסוף והביע את צערו על שלא היה נוכח מהתחלה. היה מאוחר, חושך, והוכרחנו לגמור בלי הנומרים האחרונים המיועדים: קליעה למטרה מאקדוחים, הריקודים הארץ-ישראליים ״הוֹרה״ ו״רוֹנדה״ וכו'. הבחורים נתפזרו שמחים ומזוֹרזים. הנה גם עתה הם שרים שירים עברים, בטעם, ברגש (ביחוד עולה יפה קולו של ה-י). כאילו יבכו על דבר-מה, יתגעגעו וישאפו לדבר-מה נעלה… ניתך מטר – והשירה משתפכת כה עצוּבה, ועם זה כה משלימה וכה מושכת. מה טוב לנפש! מה נלחץ הלב! – – –

היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה

VII.28. שמונה בבוקר.

נוסעים ונוסעים, ואין ארץ. רק שמים אפורים-תכולים וים. מרחביה, גלים, רעמות-קצף לבנות. תנוּדה במקצת.

שתים בצהרים.

היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה. ר. קרא: אם-כך, הרי גם אני נכון ללכת לפלשתינה. אני לא עניתי דבר, ואליבא דאמת גם לא שמחתי ביותר על ההודעה הזאת. על כל פנים חזיון מענין: כשיהודי מתבולל (ור. הוא מתבולל גמור) נתקל בדבר-מה לאומי, הרי הוא בראשונה נמשך אליו (ודאי מפני שאין דבר אחר קרוב באמת); ורק אחר כך מתחילים להֵראות לו הצדדים השליליים, הסכנות השונות, והמתבולל חוזר להיות פאטריוֹט של ארץ-מולדתו בלי כל הוספה…

כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי…

10.10. שבע בבוקר.

ובנסיעת בחורינו לאלכסנדריה יש איזו עיכובים. לעזאזל! האומנם לא יתנו להם חופשה כלל? לא יתכן!… הבחורים נעצבו, אם כי מצב-הרוח בכלל, רשאים לומר, טוב.

החדשים עובדים כרגיל, גם אצל אחרים וגם במחנה; הישנים עוזרים להם מעט ויותר מזה – נחים. – – –

1 וחצי אחה״צ.

המֶדאליסט שלנו והקורפורל ג. חיפש ומצא לו מקום מחוץ למערכה: הוא משרת אצל אופיצר אנגלי. לבוֹשות וגם לחרפה! – – –

4 אחה״צ.  – – –

התחלתי להקים בשבילי אוהל בשורת אהלי האופיצרים האנגלים. – – –

תשע בערב.

אי-נעימויות שונות כמקודם. חייל הלך אל המטבח לקחת בצל; הטבח לא נתן; מריבה. החיילים הישנים ראו, שסידרתי מטבח מיוחד לסרג׳נטים, והם רוצים גם כן מטבח מיוחד. למה נגַרע? אחדים מן האשכנזים קובלים על הספרדים; מבשלים רע, מחלקים רע, גונבים, משחקים בקלפים… וכל זה צריך לחקור, לדרוש, לברר, לסדר. וכל זה גוזל הרבה כוחות ואינו נותן כל סיפוק. זהו הצד האחד של המטבע. אבל יש גם צד שני. העתיד יחַשב את עמלנו, את טרדותינו, ובעתיד, בשדה החרוּש והזרוּע על ידינו, יגדל פרי-סיפוקנו. יודע אני זאת, ולא קשה לי לעבוד, ואני, אולי, חושב על אחת – יותר עמל, יותר קושי, יותר סכנה; כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי… – – –

רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים

19.10. שתים עשרה בצהרים. – – –

בבוקר אֵרע מאורע קטן, אבל אופיי. באשר כל החדשים כמעט הלכו אל החזית, יצאו אל העבודה הישנים. עבדו כשעה וחדלו. יצאתי אליהם ושאלתי: ״מפני מה?״ – ״אנו עבדנו רק שעה אחת, אבל עבדנו לא כערבים״ – ענו לי; (וכ״ערבים״ פירושו כחדשים). באמת נעשתה עבודה מעטה מאד, ואני ציויתי לעבוד עוד, בהוסיפי, שבשבילי אין הבדל גדול בין הישנים והחדשים – הכל חיילים… בעצם יש לי הבדל: לזקנים, שאִתּם יחד חלמתי, התחלתי, הסתכנתי, יש בלבי רגש-סימפאטיה מיוחד, הרגשת קרבה מיוחדה. ואולם כשהזקנים מתחילים להתפאר, להתגאות, להתעלות על החדשים, להשפיל את אלה ולבוז להם, לדרוש לעצמם זכויות מיוחדות, אז הסימפאטיה שלי אליהם פוחתת, ובלבי נולד קצף על אי-הצדק וההתפארות שלהם… יודע אני, שהזקנים מתלוננים עלי ועל יחסי, ואף צודקים הם במובן ידוע, ובאותה שעה הם גם האשמים בעצמם. – – – אפשר לומר, שאני כמעט מצטער על שהישנים לא החליטו להפרד לרוֹטה מיוחדה. אמנם, זה עוד יכול לצאת לפועל, ואם יצא, יהי לדבר גם צד רע וגם צד טוב…

שתים-עשרה וחצי בלילה.

…הזקנים החליטו באספה לבקש ממני, שאכניס את כולם לרוֹטה השניה, ואת החדשים לראשונה. הרבה מליצות רמות ונישאות נשמעו על האידיאליזם של הישנים, על השאיפות הלאומיות הטהורות שלהם וכו' וכו' – על לכתם לצבא בלי קביעת-זמן, בשעה שהחדשים הלכו רק לששה חדשים. (פרטים). ר-ג, כאדם אמתי ובעל אחריות, לא יכול נשׂוֹא עוד את הפראזות האידיאליסטיות ואמר: ״רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים״. אלהים, כמה חרה אף הכל בר-ג! ואיך צעקו כולם (בפרט הכלי היקר …!),- שאין ר-ג רשאי לומר כך בנוגע לכל; שזה הוא, וַדאי, הלך מתוך חשבון חומרי והתחפש לאידיאלי, שׂם מַסוה על פניו, מילא תפקיד של מרגל וכו' וכו' וכו'. אלמלא אני, היו, כמדומה, משסעים אותו כשסע-הגדי. – – –

נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח?

20.11 אחת עשרה וחצי לפני הצהרים. (הטלת קנסים על משחקי בקוביא שנתפסו, לטובת אלמנת פרנק).

תשע שעות וארבעים רגעים בערב. – – –

…נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח? מעולם לא חליתי. ועתה, כשאני עובד להוד רוממותו עם-ישראל, האחלה?  – – –

הערב היה שוב הרב הצרפתי בחברת רב צרפתי שני (השמות). השני יסע מחר לחזית הבולגַרית. ישבנו, שתינו טה: דיברנו על המלחמה, על הציוֹנוּת. שניהם אינם ציוניים. שניהם אומרים: ״הציוֹנוּת יכולה להזיק לזכויותינו בצרפת״. – – –

: אם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל

31.1.1918. פּטרוֹגראד.

קיוּם גדודנו מתקרב לקצו. היא מתפרד, ככל המחנה הרוסי. אנו גומרים עכשיו את החשבונות, מכינים דין וחשבון; עוד ימים מספר והגדוד איננו. מה יבוא במקומו, במה אעסוק בימים הקרובים, עוד לא ידוע. אולי אתן כוחי לארגוּן ההגנה העצמית. ואם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל.

רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו

28 ביולי, שנת 1918. רח׳ ברוֹניצקאיה, 36, דירה 9. פּטרוֹגראד.

חבר יקר, סמיוֹן אַקימוֹביץ׳[1],

מכתבך והתכנית הגיעו לידי באיחור-זמן קצת. מיד קראתי למועצת-חברים, ואלה הטילו עלי להציע לך את שיקולינו אלה:

1) אנו חושבים, כי לא הגיעה עוד השעה לקרוא לועידה. נחוץ קודם להגדיל ולחזק את קבוצותינו במוֹסקבה ובפּטרוֹגראד, ואם אפשר הדבר, גם לכונן קבוצות כאלה בכמה ערים אחרות. – – – עיקרי-תפיסתנו צריכים להתברר ולהתלבן תחילה ע״י חברינו בקבוצות המוגדלות והמחוזקות האלה, ורק אז יקבלו צורה ברורה וקבועה במידה מספקת.

2) מתוך נימוקים שונים, שאחד מן החשובים שבהם הוא, שהיהדות בגוֹלה, החיה, אמנם, בתנאים קשים ומרים, מתקיימת בכל זאת קיוּם מסוים, והמרכז שבארץ-ישראל הנהו רק בתקופת ההתהווּת הראשונה – רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו.

3) מתוך נימוקים אלה עצמם אנו חושבים, כי בשם אשר יִקרא לקבוצתנו צריך להיות מוּדגש המוֹמנט הא״י, זאת אומרת, שהשם המוּצע על ידיך – ״קבוצה סוציאליסטית- לאומית יהודית״ – אינו נראה לנו מתאים.

4) את המלה ״לפחות״ (בדרישות המפלגות הסוציאליסטיות), הבאה גם בתכניתך אתה וגם בתכניתנו אנו, מן הראוי, לדעתנו, להוציא.

5) ומן הצד השני אנו חושבים, כי בעתיד הקרוב ביותר עלינו לצאת בהטפה (אפשר להגיד, אף במלחמה), בעתונות ובעל-פה, לפוליטיקה קרקעית בריאה בארץ-ישראל בהתאם גמור לצרכי המוני העובדים, זאת אומרת להלאמת הקרקע ולעיקר העבודה העברית.

פעולה כל שהיא ברוח זו אנו עשינו ועושים ואומרים לקרוא לאספת-ויכוּחים בשאלה זו בימים הקרובים ביותר ואליה נזמין באי-כוח של פועלי-ציון, של צעירי-ציון ושל הציונים הכלליים.

את ועידתנו אנו מציעים לדחות לסוף (25-20) חודש אַבגוּסט.

שלום לחברינו במוֹסקבה. בברכת ציון העובדת

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] סמיוֹן אַקימוֹביץ – הסופר ש. אַנ-סקי.

להסברת תוכן המכתב של י. ט. כתב ש. אנ–סקי למשורר ל. יפה (1920.VI.28, אוֹטבוֹצק): ״באמצע שנת 1917 כּוֹננוּ, באיניציאַטיבה שלי, 'קבוּצה לאוּמית-סוֹציאַליסטית' של שוחרי ארץ-ישראל וזו קיבלה: לגבי השאלות הסוציאליסטיות הכלליות – את התכנית של הסוֹציאַליסטים-הריבוֹלוּציוֹנרים, ובשאלות-הציוּנוּת – את כל התכנית כמעט של צעירי-ציון השמאליים. מאַרגני הקבוצה היוּ, מלבדי: טרוּמפלדוֹר, רוּטנבּרג, מירקין (סירקין?) הקיוֹבי, ח. ד. הוּרוויץ ועוד. מכתבו של ט. הוּא תשובה להצעת-תכנית, שאמרנו לפרסם. וה'מאוֹרעוֹת' שהפרידו בינינו, מגעו את האפשרות להגשים את התכניות שלנו״.

במכתב למרת פ. יפה מספר ש. אנ-סקי: ״באַבגוּסט 1917 נודע לפתע פתאום, שקוֹרנילוֹב התקוֹמם נגד קרנסקי והוא כבר על יד פטרוֹגראד. כל העיר הריבוֹלוּציוֹנית נזדעזעה ונדהמה. אותו יום הייתי בארמון סמוֹלני. מרכז-ההגנה היה כמרקחה. פתאום נפגשתי בפרוזדור עם טרוּמפלדוֹר. 'באתי לדעת, אולי אוכל להיות מועיל בדבר-מה, ופה אין לי מכרים'. מיד הצגתי אותו לפני טשרנוֹב ותיארתי לפניו את אָפיוֹ. טשרנוֹב הלך אתו אל ועדת-ההגנה. טרוּמפלדוֹר עשה רושם חזק על כל חבריה ומיד מסרו לוֹ פלוּגת-מתנדבים גדולה. בראשה יצא טרוּמפלדוֹר, ראשון כמעט, בשש בבוקר נגד קוֹרנילוֹב.״

המכתב האחרון של ש. אנ-סקי – מתוך "הארץ" 21.3.1921.

קוֹרנילוֹב – גנרל של המשטר הישן ברוּסיה. ויקטוֹר טשרנוֹב – סוֹציאליסט-ריבוֹלוּציוֹנר, אז חבר בממשלה הזמנית שלאחר מהפכת פברואר 1917.

קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו

יאלטה, שעה 3, 4/17 באַבגוּסט שנת 1919.[1]

יהודה[2] היקר,

אני יושב בספינה. רוח. הספינה תפליג מיד. אני ממהר. אני נוסע. אכתוב. חבל, שה"כלליים" (הציונים) לא המציאו את החומר על מצב-היהודים. אשתדל לכוֹנן בקושטא לשכת-מודיעין. גם בקושטא וגם בארץ-ישראל אשתדל למלא את החובה ביושר ובנאמנות. ידעתי, כי קשה לאחים אשר אני משאיר פה, אבל מאמין אני, כי קרובה שעת-הגאולה. יתחזקו. יחזקו ויעבדו. יזכרו, כי עתיד-העם תלוי קודם כל בו בעצמו. סַדרו מטבחים משותפים, בתי-מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי-עברית. קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו.

חַזקו את ההסתדרות (״החלוץ״) בכלל. היא תהיה דרושה כאשר יפתחו השערים. אפשר שקרוב היום. את הנוער, את הנוער החביב והטוב שלי, עם שריריו החלשים ורצונו ואהבתו העצומים – לא אשכח. אם אפשר יהיה, אשיג את הרשות לכינוּס-הגדודים, ואחזור למען השתתף בסידוּרם. להתראות בקרוב! ברכתי החמה, היוצאת מן הלב, לכל הידידים. אל יקנאו בי ביותר. אני אראה את שדות המולדת ואת הפנים הידועים-הקרובים בעוד 15-10 יום, והם בעוד 4-3 חדשים. רק סבלנות! ״החלוץ״ חייב להיות איתן בּכּל.

בברכת ״חלוץ״ שכזה,

י. טרומפלדור.


[1] המכתב מיאלטה – לפי ״קונטרס" כ״ט, כ״ב אדר תר״ף.

[2] יהודה קוֹפלביץ – חבר גדוד העבודה. עכשיו חבר בכפר-גלעדי.

: רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״.

12 בנובמבר שנת 1919. יפו.

לסניף ״החלוּץ״ בקושטא.

חברים יקרים!

[…]

כן רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. מלחמה זו הקיפה את כל הפועלים כמעט ומזיקה מאד לעניננו הכללי. אני משתדל בכל כוחי לקרב את הלבבות ולהשכין את השלום בין המפלגות, אבל לפי שעה אין שלום במחננו.  – – – טוב יהיה, אם גם חברינו החדשים שיבואו לארץ יעמדו מחוץ למלחמת-מפלגות זו עד אשר ירב ויגדל מספרנו בארץ ונוכל להשתמש גם באמצעים משפיעים יותר.

[…]

שלכם

טרוּמפלדוֹר.