החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).

מודעות פרסומת

אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

: אם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל

31.1.1918. פּטרוֹגראד.

קיוּם גדודנו מתקרב לקצו. היא מתפרד, ככל המחנה הרוסי. אנו גומרים עכשיו את החשבונות, מכינים דין וחשבון; עוד ימים מספר והגדוד איננו. מה יבוא במקומו, במה אעסוק בימים הקרובים, עוד לא ידוע. אולי אתן כוחי לארגוּן ההגנה העצמית. ואם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל.

רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו

28 ביולי, שנת 1918. רח׳ ברוֹניצקאיה, 36, דירה 9. פּטרוֹגראד.

חבר יקר, סמיוֹן אַקימוֹביץ׳[1],

מכתבך והתכנית הגיעו לידי באיחור-זמן קצת. מיד קראתי למועצת-חברים, ואלה הטילו עלי להציע לך את שיקולינו אלה:

1) אנו חושבים, כי לא הגיעה עוד השעה לקרוא לועידה. נחוץ קודם להגדיל ולחזק את קבוצותינו במוֹסקבה ובפּטרוֹגראד, ואם אפשר הדבר, גם לכונן קבוצות כאלה בכמה ערים אחרות. – – – עיקרי-תפיסתנו צריכים להתברר ולהתלבן תחילה ע״י חברינו בקבוצות המוגדלות והמחוזקות האלה, ורק אז יקבלו צורה ברורה וקבועה במידה מספקת.

2) מתוך נימוקים שונים, שאחד מן החשובים שבהם הוא, שהיהדות בגוֹלה, החיה, אמנם, בתנאים קשים ומרים, מתקיימת בכל זאת קיוּם מסוים, והמרכז שבארץ-ישראל הנהו רק בתקופת ההתהווּת הראשונה – רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו.

3) מתוך נימוקים אלה עצמם אנו חושבים, כי בשם אשר יִקרא לקבוצתנו צריך להיות מוּדגש המוֹמנט הא״י, זאת אומרת, שהשם המוּצע על ידיך – ״קבוצה סוציאליסטית- לאומית יהודית״ – אינו נראה לנו מתאים.

4) את המלה ״לפחות״ (בדרישות המפלגות הסוציאליסטיות), הבאה גם בתכניתך אתה וגם בתכניתנו אנו, מן הראוי, לדעתנו, להוציא.

5) ומן הצד השני אנו חושבים, כי בעתיד הקרוב ביותר עלינו לצאת בהטפה (אפשר להגיד, אף במלחמה), בעתונות ובעל-פה, לפוליטיקה קרקעית בריאה בארץ-ישראל בהתאם גמור לצרכי המוני העובדים, זאת אומרת להלאמת הקרקע ולעיקר העבודה העברית.

פעולה כל שהיא ברוח זו אנו עשינו ועושים ואומרים לקרוא לאספת-ויכוּחים בשאלה זו בימים הקרובים ביותר ואליה נזמין באי-כוח של פועלי-ציון, של צעירי-ציון ושל הציונים הכלליים.

את ועידתנו אנו מציעים לדחות לסוף (25-20) חודש אַבגוּסט.

שלום לחברינו במוֹסקבה. בברכת ציון העובדת

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] סמיוֹן אַקימוֹביץ – הסופר ש. אַנ-סקי.

להסברת תוכן המכתב של י. ט. כתב ש. אנ–סקי למשורר ל. יפה (1920.VI.28, אוֹטבוֹצק): ״באמצע שנת 1917 כּוֹננוּ, באיניציאַטיבה שלי, 'קבוּצה לאוּמית-סוֹציאַליסטית' של שוחרי ארץ-ישראל וזו קיבלה: לגבי השאלות הסוציאליסטיות הכלליות – את התכנית של הסוֹציאַליסטים-הריבוֹלוּציוֹנרים, ובשאלות-הציוּנוּת – את כל התכנית כמעט של צעירי-ציון השמאליים. מאַרגני הקבוצה היוּ, מלבדי: טרוּמפלדוֹר, רוּטנבּרג, מירקין (סירקין?) הקיוֹבי, ח. ד. הוּרוויץ ועוד. מכתבו של ט. הוּא תשובה להצעת-תכנית, שאמרנו לפרסם. וה'מאוֹרעוֹת' שהפרידו בינינו, מגעו את האפשרות להגשים את התכניות שלנו״.

במכתב למרת פ. יפה מספר ש. אנ-סקי: ״באַבגוּסט 1917 נודע לפתע פתאום, שקוֹרנילוֹב התקוֹמם נגד קרנסקי והוא כבר על יד פטרוֹגראד. כל העיר הריבוֹלוּציוֹנית נזדעזעה ונדהמה. אותו יום הייתי בארמון סמוֹלני. מרכז-ההגנה היה כמרקחה. פתאום נפגשתי בפרוזדור עם טרוּמפלדוֹר. 'באתי לדעת, אולי אוכל להיות מועיל בדבר-מה, ופה אין לי מכרים'. מיד הצגתי אותו לפני טשרנוֹב ותיארתי לפניו את אָפיוֹ. טשרנוֹב הלך אתו אל ועדת-ההגנה. טרוּמפלדוֹר עשה רושם חזק על כל חבריה ומיד מסרו לוֹ פלוּגת-מתנדבים גדולה. בראשה יצא טרוּמפלדוֹר, ראשון כמעט, בשש בבוקר נגד קוֹרנילוֹב.״

המכתב האחרון של ש. אנ-סקי – מתוך "הארץ" 21.3.1921.

קוֹרנילוֹב – גנרל של המשטר הישן ברוּסיה. ויקטוֹר טשרנוֹב – סוֹציאליסט-ריבוֹלוּציוֹנר, אז חבר בממשלה הזמנית שלאחר מהפכת פברואר 1917.

קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו

יאלטה, שעה 3, 4/17 באַבגוּסט שנת 1919.[1]

יהודה[2] היקר,

אני יושב בספינה. רוח. הספינה תפליג מיד. אני ממהר. אני נוסע. אכתוב. חבל, שה"כלליים" (הציונים) לא המציאו את החומר על מצב-היהודים. אשתדל לכוֹנן בקושטא לשכת-מודיעין. גם בקושטא וגם בארץ-ישראל אשתדל למלא את החובה ביושר ובנאמנות. ידעתי, כי קשה לאחים אשר אני משאיר פה, אבל מאמין אני, כי קרובה שעת-הגאולה. יתחזקו. יחזקו ויעבדו. יזכרו, כי עתיד-העם תלוי קודם כל בו בעצמו. סַדרו מטבחים משותפים, בתי-מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי-עברית. קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו.

חַזקו את ההסתדרות (״החלוץ״) בכלל. היא תהיה דרושה כאשר יפתחו השערים. אפשר שקרוב היום. את הנוער, את הנוער החביב והטוב שלי, עם שריריו החלשים ורצונו ואהבתו העצומים – לא אשכח. אם אפשר יהיה, אשיג את הרשות לכינוּס-הגדודים, ואחזור למען השתתף בסידוּרם. להתראות בקרוב! ברכתי החמה, היוצאת מן הלב, לכל הידידים. אל יקנאו בי ביותר. אני אראה את שדות המולדת ואת הפנים הידועים-הקרובים בעוד 15-10 יום, והם בעוד 4-3 חדשים. רק סבלנות! ״החלוץ״ חייב להיות איתן בּכּל.

בברכת ״חלוץ״ שכזה,

י. טרומפלדור.


[1] המכתב מיאלטה – לפי ״קונטרס" כ״ט, כ״ב אדר תר״ף.

[2] יהודה קוֹפלביץ – חבר גדוד העבודה. עכשיו חבר בכפר-גלעדי.

באין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית

13 באוקטובר שנת 1919. באניה "Petka" על יד איזמיר.[1]

לסניף-״החלוּץ״ בקושטא.

רעי החביבים,

[…]

והים כה שקט ואדיר, השמים כה עמוקים ורחבים. שפע ברכה כה כביר נסוּך מסביב בּכּל, עד כי קשה להאמין, כי ברוסיה נמשכות עדיין הפרעות, כי ארץ-ישראל איננה עוד עברית, כי קבוצה של מתי-מספר חלוצים אמיצי-לב, שנתגלגלו לקושטא, מוכרחת להתאמץ למעלה מכוח אנוש שלא לנפול במלחמה הקשה והכבדה… נוסעים אנו (הד״ר ו. ואנכי) ובאין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית. יבואו חברינו מרוסיה, תבואו אתם ותרועת שירי חופש עבריים וצלצול חרמש עברי ישתפכו בארץ העברית החפשית…

להתראות בקרוב. שלום!                                    שלכם

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] בגופי המכתבים מחודש אוֹקטוֹבר 1919 רשום בטעות: נובמבר.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].


[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.