: אם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל

31.1.1918. פּטרוֹגראד.

קיוּם גדודנו מתקרב לקצו. היא מתפרד, ככל המחנה הרוסי. אנו גומרים עכשיו את החשבונות, מכינים דין וחשבון; עוד ימים מספר והגדוד איננו. מה יבוא במקומו, במה אעסוק בימים הקרובים, עוד לא ידוע. אולי אתן כוחי לארגוּן ההגנה העצמית. ואם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל.

באין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית

13 באוקטובר שנת 1919. באניה "Petka" על יד איזמיר.[1]

לסניף-״החלוּץ״ בקושטא.

רעי החביבים,

[…]

והים כה שקט ואדיר, השמים כה עמוקים ורחבים. שפע ברכה כה כביר נסוּך מסביב בּכּל, עד כי קשה להאמין, כי ברוסיה נמשכות עדיין הפרעות, כי ארץ-ישראל איננה עוד עברית, כי קבוצה של מתי-מספר חלוצים אמיצי-לב, שנתגלגלו לקושטא, מוכרחת להתאמץ למעלה מכוח אנוש שלא לנפול במלחמה הקשה והכבדה… נוסעים אנו (הד״ר ו. ואנכי) ובאין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית. יבואו חברינו מרוסיה, תבואו אתם ותרועת שירי חופש עבריים וצלצול חרמש עברי ישתפכו בארץ העברית החפשית…

להתראות בקרוב. שלום!                                    שלכם

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] בגופי המכתבים מחודש אוֹקטוֹבר 1919 רשום בטעות: נובמבר.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].


[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.

בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. […] הוא קומוניסט נלהב, ולאומי ציוני, כמובן

במוצאי שבת, י"ד כסלו תרע"ד (13.12.13) כתב אליהו גולומב מכתב מדגניה לרבקה שרת (לימים הוז). גולומב היה אז זמן קצר לאחר סיום הלימודים במחזור א' בגימנסיה הרצליה, ויצא עם מספר חברים להתנסות בעבודה חקלאית בדגניה:

העבודה והחיים זורמים להם כסדרם. איש ודעותיו, איש ומחשבותיו. ולחשוב יש הרבה זמן, בשעת החרישה ביחוד, וגם חושבים יש אצלנו. בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. איבד את ידו האחת במלחמת רוסיה-יפן, אשר עלה בה למדרגת אוֹפיצֶר. הוא יודע רק רוסית, אבל משתדל ללמוד עברית ככל האפשר. הוא מדבר על-פי-רוב עברית, בשפת עילגים כמובן ובמבטא רוסי מצלצל מאוד. הוא קומוניסט [חסיד של התיישבות בקומונה] נלהב, ולאומי ציוני, כמובן. כותב לפעמים ברַזְסוויֶט. חותם אוֹסיָה טרוּמפֶּלדוֹר. הוא חולם על דבר נציונליזציה או סוציאליזציה של הקרקע על יסודות קומונליים. את ביצוע חלומו הוא דוחה לזמן שידע עברית. לפני עבדו בדגניה היה כבר בקומונה במגדל – – – יש להם חברים קומוניסטים גם ברוסיה. קומונה רחבה אחת מתכוננת לבוא לא"י. רחבה, כלומר שיש בה הרבה חברים ממקצועות שונים. את הקומונה אני מניח להם, אולם רעיון הלאמת הקרקע או הסוציאליזציה שלה הוא אומנם אחד מיסודות התחיה שלנו.