ס. פטרבורג. 19.6.1906.
חברה נכבדה אידה!
[…] בטֵה שאנו שותים יום-יום ישנו רעל – טֵאִין; גם בקפה יש רעל – קפאִין. את כל אלה אנו שותים, והדבר נחשב למביא תועלת. אבל כי תגדילו מעט את אחוּזי הרעל ובלה האיש. הוא הדין בתורת הפסימיוּת בחינוּך. מעט – יביא תועלת, הרבה – יזיק. זאת היא השקפתי. מכאן תשובה על שאלתך בדבר הרמוֹניה. כדי להגיע אליה צריך ליצור תקופה מתאימה לה; לדעתי היא תקופת המשטר הסוציאליסטי. בזה תושג, כמובן, גם המטרה השניה – החינוך. – – –
ולפי שעה עצתי נתוּנה לך: המעיטי, אדם חלש, לשתות קפה וטה, והמעיטי, אדם אכוּל-ספקות, להרהר בדבר-הפסימיוּת; הרבי-נא, אדם חלש, לטייל, לעבוד עבודה גופנית ולשאוף אויר צח, והרבי, אדם אכוּל-פסימיוּת, להביא אל קרבך משמחת החיים ומעצמת הכוחות הנחוצים למלחמת-האדם לטוב. ואשר לתוכן מלחמה זו, כאן אנו מחוּלקים. את חינוּכנו קיבלנו בין רוּסים, כמו רוסים. הרבה צדדים שוים ביניהם ובינינו, הבדלים גדולים אין אנו רואים. יחד אנו נושאים את נפשנו אל המשטר הסוציאליסטי וטבעי הוא, שגם נלך יחד בדרך אחת וגם נחיה יחד את חיינו. ואולם האם רשאים אנו לעשות כך?
אבותינו עזבו את הגיטו היהודי, אנחנו נטמענו, אבל כל העם היהודי אינו יכול להטמע. גם בסדר הסוציאליסטי העתיד לבוא תתקיימנה אומות; היחסים ביניהן ישוּנו, כמובן, אבל אומות תתקיימנה. זהו טוב ולכן גם רצוּי. הן לא תרצי למשוח את כל העולם העתיד לבוא בצבע כהה אחד; לא תרצי לעשות כל פנים יפות למכוֹערוֹת ולקחת מכל איש חזק חלק משריריו.
העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל-שאר-העמים, עלינו לבוא לעזרתו.
[…]
היי ברוכה. והנני מסור לך בכל לב,
חברך אוֹסיה.
אוֹסיה 