העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, […] עלינו לבוא לעזרתו.

ס. פטרבורג. 19.6.1906.

חברה נכבדה אידה!

[…] בטֵה שאנו שותים יום-יום ישנו רעל – טֵאִין; גם בקפה יש רעל – קפאִין. את כל אלה אנו שותים, והדבר נחשב למביא תועלת. אבל כי תגדילו מעט את אחוּזי הרעל ובלה האיש. הוא הדין בתורת הפסימיוּת בחינוּך. מעט – יביא תועלת, הרבה – יזיק. זאת היא השקפתי. מכאן תשובה על שאלתך בדבר הרמוֹניה. כדי להגיע אליה צריך ליצור תקופה מתאימה לה; לדעתי היא תקופת המשטר הסוציאליסטי. בזה תושג, כמובן, גם המטרה השניה – החינוך. – – –

ולפי שעה עצתי נתוּנה לך: המעיטי, אדם חלש, לשתות קפה וטה, והמעיטי, אדם אכוּל-ספקות, להרהר בדבר-הפסימיוּת; הרבי-נא, אדם חלש, לטייל, לעבוד עבודה גופנית ולשאוף אויר צח, והרבי, אדם אכוּל-פסימיוּת, להביא אל קרבך משמחת החיים ומעצמת הכוחות הנחוצים למלחמת-האדם לטוב. ואשר לתוכן מלחמה זו, כאן אנו מחוּלקים. את חינוּכנו קיבלנו בין רוּסים, כמו רוסים. הרבה צדדים שוים ביניהם ובינינו, הבדלים גדולים אין אנו רואים. יחד אנו נושאים את נפשנו אל המשטר הסוציאליסטי וטבעי הוא, שגם נלך יחד בדרך אחת וגם נחיה יחד את חיינו. ואולם האם רשאים אנו לעשות כך?

אבותינו עזבו את הגיטו היהודי, אנחנו נטמענו, אבל כל העם היהודי אינו יכול להטמע. גם בסדר הסוציאליסטי העתיד לבוא תתקיימנה אומות; היחסים ביניהן ישוּנו, כמובן, אבל אומות תתקיימנה. זהו טוב ולכן גם רצוּי. הן לא תרצי למשוח את כל העולם העתיד לבוא בצבע כהה אחד; לא תרצי לעשות כל פנים יפות למכוֹערוֹת ולקחת מכל איש חזק חלק משריריו.

העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל-שאר-העמים, עלינו לבוא לעזרתו.

[…]

היי ברוכה. והנני מסור לך בכל לב,

חברך אוֹסיה.

בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. […] הוא קומוניסט נלהב, ולאומי ציוני, כמובן

במוצאי שבת, י"ד כסלו תרע"ד (13.12.13) כתב אליהו גולומב מכתב מדגניה לרבקה שרת (לימים הוז). גולומב היה אז זמן קצר לאחר סיום הלימודים במחזור א' בגימנסיה הרצליה, ויצא עם מספר חברים להתנסות בעבודה חקלאית בדגניה:

העבודה והחיים זורמים להם כסדרם. איש ודעותיו, איש ומחשבותיו. ולחשוב יש הרבה זמן, בשעת החרישה ביחוד, וגם חושבים יש אצלנו. בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. איבד את ידו האחת במלחמת רוסיה-יפן, אשר עלה בה למדרגת אוֹפיצֶר. הוא יודע רק רוסית, אבל משתדל ללמוד עברית ככל האפשר. הוא מדבר על-פי-רוב עברית, בשפת עילגים כמובן ובמבטא רוסי מצלצל מאוד. הוא קומוניסט [חסיד של התיישבות בקומונה] נלהב, ולאומי ציוני, כמובן. כותב לפעמים ברַזְסוויֶט. חותם אוֹסיָה טרוּמפֶּלדוֹר. הוא חולם על דבר נציונליזציה או סוציאליזציה של הקרקע על יסודות קומונליים. את ביצוע חלומו הוא דוחה לזמן שידע עברית. לפני עבדו בדגניה היה כבר בקומונה במגדל – – – יש להם חברים קומוניסטים גם ברוסיה. קומונה רחבה אחת מתכוננת לבוא לא"י. רחבה, כלומר שיש בה הרבה חברים ממקצועות שונים. את הקומונה אני מניח להם, אולם רעיון הלאמת הקרקע או הסוציאליזציה שלה הוא אומנם אחד מיסודות התחיה שלנו.

בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני

זאב ז'בוטינסקי [מובא בתוך "הגדודים העבריים, יגאל עילם], מביע את אכזבתו מפרסום יומניו של טרומפלדור, החושפים את ההגשמה היום-יומית האפורה ומקלקלים את ההילה הרומנטית:

אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.
[…]
בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני. שש מאות ה-muleteers [נהגי פּרדים] הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.