אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפני שום דרך אחרת

בנובמבר 1916, במסיבות-חיים אחרות לגמרי, כותב י. ט. מכתב לאחד-העם – תשוּבה לדברי האחרון – ומַאשר בלי משים את אשר רשם בהיותו עוד איש צעיר, נתפס ל"הלכי-רוח" "לא-מעשיים" הוא מעיד על עצמו:

״לשעבר קרוב הייתי לטוֹלסטוֹאיוּת וכשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי אף לסרב להשבע. ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו "הם": 'היהוּדון עושה עצמו כמתעתע; מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת-הצבא'… אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא צריך הייתי להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבּדם, אבל בחצי-הטוֹלסטוֹאיוּת שלי ובאַנטי-המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותי אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפני שום דרך אחרת".

(מתוּרגם וּמוּבא ע״י ב. שוחטמן במאסף ״בסער" הוצאת אגודת הסופרים העברים, תל-אביב, תש״ג.)