אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

אניוּטה חביבתי!

אחרי הבעל – אשתו. הרמן אולי חשב, כי העמוד השלישי יהיה לו, אבל אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים: לעת עתה, כפי הידוע לי, נהנות נשים משויון-זכויות רק בפינלאנדיה, באוסטרליה האנגלית ובעולם הציוני. – – –

אני גם מקוה, לראות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ-ישראל את אידה (את צוחקת?), אם בוֹא תבוא לארצנו בכלל. וארץ-ישראל מתעוררת לחיים. ביפו נוסדוּ שיעוּרי ערבית לעולים; בירושלים התחילו מלמדים ציור וחרושת-שטיחים; הפועלים לומדים פרק במלאכת-הבניה, וזו משתלמת בירושלים יפה-יפה; הדור הצעיר מתחיל להתארגן בהסתדרות אחת; חבירה של בעלי השכלה גבוהה פותחים בארץ-ישראל גימנַסיה טובה; חבורת מוֹרוֹת ציוניות מיסדת אגודה בשם ״דבורה״, שמטרתה עזרה הדדית למורות עולות לארץ-ישראל; רבים קונים אדמה; זו מתיקרת. החיים נעוֹרים! בשעה טובה! היי לי ברוּכה!

אחיך אוֹסיה.

כן העלו הצעירות – מסיבת השעמום, כנראה – את השאלה הנצחית, הישנה-חדשה, בדבר האשה בקבוּצה

14 בינואר שנת 1920.

שקט. עבדנו הרחק בשדה. אין ערבי בכל הסביבה, כאילו ברחו כולם, או התחבאו. ההשערה האחרונה קרובה לאמת. שנים מחברינו, אחד מתל-חי ואחד מכפר-גלעדי, נסעו לצידון לפגישה עם ק-סקי, שהזמינם לכך. נתנו להם הוראות להשתדל להשיג את האמצעים הדרוּשים להגנת שתי הנקודות.

מסיבת השקט התחילו מדברים על הצורך להחליש את השמירה. הציעו להפחית את מספר האנשים השומרים יום-יום. כן העלו הצעירות – מסיבת השעמום, כנראה – את השאלה הנצחית, הישנה-חדשה, בדבר האשה בקבוּצה.

– מדוע נעבוד רק בבית? גם אנחנו רוצות לעבוד בשדה יחד עם הכל…

והתלוֹננוּיוֹת והתאוֹננוּיוֹת שפעו ונשפכו בלי סוף. נדמה להן, לצעירות, שקמים לקפח אותן בזכויותיהן ולשלול מהן את חופשתן, כביכול. כל מלה שיצאה מפי בחור היתה חשוּדה בעיניהן והולידה התנגדות. כך התוַכּחו ארוכות, בלצון ובכוֹבד-ראש, בצחוק וברוגז, ואחרי הכל נשארה השאלה במקומה עומדת. הצעירות לא שבעו רצון, כאילו נעלבו. ולעצם הדבר, הרי השאלה פשוטה היא, טכנית, תלוּיה בצורת המשק. אין בקבוצות מתנגדים לפתרון השאלה בצורה נותנת סיפוק לצעירות. גם הבחורים, לא פחות מן הבחורות, שואפים לפתרון-השאלה, כי פתרון זה יביא, סוף-סוף, לכך, שבכל קבוצה יהיה מספר-הגברים שוה למספר-הנשים, זאת אומרת, תבוא אפשרות של חיי-משפחה נוֹרמליים.