לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק

חַוַת אוֹקוֹפּ. 10.6.1912.

שלום עליכם, חברים יקרים!

ששה ימים הנני פה, בחַוה, אצל מַכר. סרתי הנה לימים עשרה בכוונה מיוחדת לנסות את כוחי וללמוד קצת, לכל הפחות קצת, חקלאות. הבוקר גשם ואי-אפשר לצאת לעבודה; אני משתמש בכך וכותב לכם. ניסיתי את כוחותי ורשות לי לאמור, כי התוצאות מניחות את דעתי; חמשה או ששה רגעים אחרי אָחזי במחרשה התחילה העבודה מצלחת בידי, והכל היה טוב וחרשתי כל היום ואחרי כן, לפנות ערב, לא חשתי כל עיפות. לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק. יתר על כן: אתמול באו אלי יואל ק. ומוֹטיה ו. ולימדתי אותם לחרוש. הם גרים בקלינצי (כעשרים קילומטרים מחַוה זו) ובאו לכאן לעבוד מעט. – – –

שעת הצהרים קרובה והגשם יורד ויורד. לעזאזל! היום רציתי לקצור הרבה, כי עד עתה קצרתי רק מעט, כחצי שעה בסך-הכל; אין זו, כפי הנראה לי, עבודה קשה, ועל נקלה אמלאנה. היתה לי פה הזדמנות ללמוּד קצת כל עבודת-שדה. אני יודע לשׂדד, לתלל תפוחי-אדמה וגם לנַכּש, זאת אומרת לעקור במַכּוש עשבים רעים (עבודת נשים); גם זרעתי מעט כוּסמת וכו׳ וכו'. דבר אחד אבקשכם, חברים יקרים: הודיעוני, באיזו מקומות מקבלים בארץ-ישראל צעירות לעבודה ומה הם התנאים. בימי הסתיו הבא, בסוף חודש אבגוּסט, תעלינה לארץ-ישראל, יחד אתי, גם שתי צעירותינו-חברותינו למושבה; אחת בֶּלה (עוזרת-רוקחים), שכבר כתבתי לכם על אודותיה, ואחת אַניה, חדשה לנו. – – – אילו היו לנו חמש צעירות כאלה, כמה טוב… – – –

בארבעה-עשר לחודש יוּני זה אצא לביתי, לפיאַטיגוֹרסק; לפני זה נערוך מעין שׂיחה קטנה, ואולי נזמין אליה מעט אנשים מן הקרובים אלינו ברוחם. – – –

הראיתם את ליזה? מה רושם עשתה על כל החברים? חושבני, כי דעתי תתאמת; חוששני, שתתאמת וקצת חבל… אבל אין דבר, יהיה מה שיהיה, לפנינו מפעל רב, חי. הכושל יעזבנו; נצטער, אבל המפעל אינו צריך ואינו יכול לעמוד במקום אחד; למלא את מקום-הכושלים יבואו חדשים, יבואו חזקים יותר…

העננים מתפזרים, לקצור אי-אפשר, כי העשב רטוב, אלך לחרוש. ברכה נאמנה לכל החברים… שוב גשם, גם לחרוש אי-אפשר, אמצא לי עבודה אחרת…

[בלי חתימה]

איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא

פּיאַטיגורֹסק. 15.8.1912

קיבלתי את כל מכתביכם, חברים יקרים. – – – ולבסוף, את הגלוּיה המשוּתפת שלכם מעשרים וששה ביולי. את האחרונה קיבלתי זה עתה והתענגתי עליה יותר מאשר על כל המכתבים הקודמים. אינכם כותבים בה כמעט כלום, אבל הטון שלה אומר לי, כי כתבתם אותה מתוך שמחה. – – –

בקרוב נבוא אליכם: מוֹטיה ו., זלמן ס., אני, אַניה ובלה. על עצמי לא ארבה לדבר: איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא. כוחותי עמי; לא רבים יחזקו ממני; סבלנות יש לי במידה הגונה: מוכן אני ללכת ברגל חודש תמים, ארבעים קילומטרים מדי יום ביומו, ולא איעף. כי אעבוד, מובטחני שאמלא את העבודה על הצד הטוב; לא במהרה, אקוה, איעף; אבל… הן תדעו, חברים, איזה מקרה קרני במלחמה. הוא הוא שעלוּל להיות לי למכשול. לא כל עבודה אוכל לעבוד. צבי כותב, שי. תמה לדבר, איך זה אני קוצר וחורש בידי האחת. פשוט הדבר מאד: ידי השניה מלאכותית, יש לי אפשרות להניעה, כי חלק ממנה (כמעט עד המרפק), יחד עם שריריו (החזקים במידה הגונה), שׂרדוֹ. ליד זו, המלאכותית, מחוברים מיני מכשירים, שבעזרתם אני יכול לא רק לקצור ולחרוש, אלא גם לעשות כמה עבודות אחרות. – – – אקוה, איפוא, שאצלה להרבה סוגי-עבודה.

ואם אראה, כי מיוּתר אני בקבוצה, במושבה, כי למשא אני, ואפילו מעט מן המעט, לא אחכה, כמובן, עד… לא יהיה צורך לבקש ממני, כי אלך… ודי, די על אודותי. – – –

[…]

שלכם

אוֹסיה.

בחור אחד שלנו, מן העובדים אתך, נוהג בגסוּת (מחרף ומגדף) ואינו עובד כהלכה. עליך להזהיר אותו, ואם הדבר לא יועיל, הרחק אותו – בהסכמת יתר החברים – מן העבודה

ג׳אנקוֹי, 4.7.19

לחבר א. רוֹזנבּלוֹם[1],

אחוזת קֶלְבֶּרֶר.

סיפרו לי, כי בחור אחד שלנו, מן העובדים אתך, נוהג בגסוּת (מחרף ומגדף) ואינו עובד כהלכה. עליך להזהיר אותו, ואם הדבר לא יועיל, הרחק אותו – בהסכמת יתר החברים – מן העבודה. ועד הסניף בג׳אנקוֹי יחליפנו באחר. בקש לשלוח לך בחור טוב (את ו., למשל). בדרך כלל אל תסבול במחיצתך זמן רב חברים גרועים, כי הם עלולים להביא נזק לכל הקבוצה, כפי שהיה כבר אצל א. ק.

שלום לחברים.                             בברכת ציון העובדת

טרוּמפלדוֹר.

---

[1] א. רוֹזנבלוּם – חבר ״גדוד-העבודה״, עכשו אִכּר בבאר-טוביה.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].

---

[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.