העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, […] עלינו לבוא לעזרתו.

ס. פטרבורג. 19.6.1906.

חברה נכבדה אידה!

[…] בטֵה שאנו שותים יום-יום ישנו רעל – טֵאִין; גם בקפה יש רעל – קפאִין. את כל אלה אנו שותים, והדבר נחשב למביא תועלת. אבל כי תגדילו מעט את אחוּזי הרעל ובלה האיש. הוא הדין בתורת הפסימיוּת בחינוּך. מעט – יביא תועלת, הרבה – יזיק. זאת היא השקפתי. מכאן תשובה על שאלתך בדבר הרמוֹניה. כדי להגיע אליה צריך ליצור תקופה מתאימה לה; לדעתי היא תקופת המשטר הסוציאליסטי. בזה תושג, כמובן, גם המטרה השניה – החינוך. – – –

ולפי שעה עצתי נתוּנה לך: המעיטי, אדם חלש, לשתות קפה וטה, והמעיטי, אדם אכוּל-ספקות, להרהר בדבר-הפסימיוּת; הרבי-נא, אדם חלש, לטייל, לעבוד עבודה גופנית ולשאוף אויר צח, והרבי, אדם אכוּל-פסימיוּת, להביא אל קרבך משמחת החיים ומעצמת הכוחות הנחוצים למלחמת-האדם לטוב. ואשר לתוכן מלחמה זו, כאן אנו מחוּלקים. את חינוּכנו קיבלנו בין רוּסים, כמו רוסים. הרבה צדדים שוים ביניהם ובינינו, הבדלים גדולים אין אנו רואים. יחד אנו נושאים את נפשנו אל המשטר הסוציאליסטי וטבעי הוא, שגם נלך יחד בדרך אחת וגם נחיה יחד את חיינו. ואולם האם רשאים אנו לעשות כך?

אבותינו עזבו את הגיטו היהודי, אנחנו נטמענו, אבל כל העם היהודי אינו יכול להטמע. גם בסדר הסוציאליסטי העתיד לבוא תתקיימנה אומות; היחסים ביניהן ישוּנו, כמובן, אבל אומות תתקיימנה. זהו טוב ולכן גם רצוּי. הן לא תרצי למשוח את כל העולם העתיד לבוא בצבע כהה אחד; לא תרצי לעשות כל פנים יפות למכוֹערוֹת ולקחת מכל איש חזק חלק משריריו.

העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל-שאר-העמים, עלינו לבוא לעזרתו.

[…]

היי ברוכה. והנני מסור לך בכל לב,

חברך אוֹסיה.

מודעות פרסומת

קודם כל: השתלמות במדע. […] הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי;

ספ״ב. 6.9.06

לוֹבה חביבתי!

[…]

לפנים (בימים מקדם) היתה רק דרך פשוטה אחת לפני הנכנסים אל שער-החיים: כל איש היה צריך להביא לו בעצמו את מחיתו. עכשיו אחרת, החיים התפתחו והסתבכו. באה לעולם חלוקת העבודה, כי תקצר יד כל איש לבדו למלא את כל המון התפקידים השונים. ואולם הצרה היא, שעל יד שיטת חלוקת העבודה, מחוּיבת-המציאות והמביאה בלי ספק תועלת מרובה, אִותה לה מושב גם הבטלה ובאו לעולם טפּילים מַזיקים לעצמם ולאחרים. אלה חשבו שהבטלה – אושר בה, יתרון על שאר בני האדם; ודאי, חושבני, לא התעמקו כלל בשאלה הזאת, כי איך יעלה על הדעת, שביודעים ובכוָנה עיקמו כל כך שאלה ברורה ופשוטה כזאת. ובין הטפילים והעובדים נתהוה לאט-לאט חוג-אנשים שלישי, חוג עובד אמנם, אלא שהדברים שהוא יוצר הנם נחוצים רק לטפּילים, כלומר אינם נחוצים כלל. מזה יוצא, שבני האדם יתחלקו לג׳ סוגים: א) עובדים, ב) טפּילים וג) עובדים המשרתים את הטפּילים. מי שרוצה להיות לטפּיל נחוצים לו רק מעט תנאים ״נוחים״, מי שרוצה להיות לעובד משרת את הטפּילים אינו צריך לדקדק אלא לאחוז באחד המעשים הבאים לידו ולעסוק בו בלי חקירות יתרות; מי שרוצה להיות לעובד אמתי צריך מתחילה להעמיק לחשוב בדבר, להעמיק לחשוב, לאמץ את המוח. ומכיון שאין לאמץ את המוח כשאינו מוכשר לכך, צריך, איפוא, קודם כל להכשירו. ובכן, חביבתי לוּבה, קודם כל: השתלמות במדע. הוא יפקח את עינינו לראות את כל הדרוש לנו; בעולם גדול זה, המלא כיעורים מכּיעורים שונים, הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי; אך הוא לבדו לא ירמנו. בלעדיו רע מאד; כמה אנשים ראיתי, שחיו קודם חיים טובים ועליזים ויד הזמן היתה בהם לרעה ומחתה מחייהם את כל צבעי-השוא ועכשיו רע וקר להם, כמו לקוֹקוֹטית בת חמישים או לשיכּוֹר עזוּב, ערירי, בן-חמשים. למדי, איפוּא, לובה, ואל תחלמי לפי שעה על דבר הקוֹנסרבטוֹריוֹן. גמרי את המחלקה ח׳ והכּנסי לאוניברסיטה. אם תוכלי, מצאי לך שיעורים או עבודה מתאימה אחרת, והעיקר למדי. היי שלום! הנני מחכה לתשובתך.

האוהבך,

אוֹסיה.

החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).

בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. […] הוא קומוניסט נלהב, ולאומי ציוני, כמובן

במוצאי שבת, י"ד כסלו תרע"ד (13.12.13) כתב אליהו גולומב מכתב מדגניה לרבקה שרת (לימים הוז). גולומב היה אז זמן קצר לאחר סיום הלימודים במחזור א' בגימנסיה הרצליה, ויצא עם מספר חברים להתנסות בעבודה חקלאית בדגניה:

העבודה והחיים זורמים להם כסדרם. איש ודעותיו, איש ומחשבותיו. ולחשוב יש הרבה זמן, בשעת החרישה ביחוד, וגם חושבים יש אצלנו. בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. איבד את ידו האחת במלחמת רוסיה-יפן, אשר עלה בה למדרגת אוֹפיצֶר. הוא יודע רק רוסית, אבל משתדל ללמוד עברית ככל האפשר. הוא מדבר על-פי-רוב עברית, בשפת עילגים כמובן ובמבטא רוסי מצלצל מאוד. הוא קומוניסט [חסיד של התיישבות בקומונה] נלהב, ולאומי ציוני, כמובן. כותב לפעמים ברַזְסוויֶט. חותם אוֹסיָה טרוּמפֶּלדוֹר. הוא חולם על דבר נציונליזציה או סוציאליזציה של הקרקע על יסודות קומונליים. את ביצוע חלומו הוא דוחה לזמן שידע עברית. לפני עבדו בדגניה היה כבר בקומונה במגדל – – – יש להם חברים קומוניסטים גם ברוסיה. קומונה רחבה אחת מתכוננת לבוא לא"י. רחבה, כלומר שיש בה הרבה חברים ממקצועות שונים. את הקומונה אני מניח להם, אולם רעיון הלאמת הקרקע או הסוציאליזציה שלה הוא אומנם אחד מיסודות התחיה שלנו.