ההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל…

19.5. תשע שעות ושלשה רבעים.

עוד מעט יהיה אצלנו פּאראד עם עבודת-אלהים בהשתתפות רב מפאריז…

להתראות. שלום לכל.

שתים אחר הצהרים.

לא היתה עבודת אלהים, מפני שלא בא הרב. הוא הודיע. שנקרא פתאום אל השטאב הראשי. אפשר, שבמקצת הפריעו גם היריות החזקות. מאותה סיבה לא היה גם הפאראד. שר-הגדוד אמר, שסכנה היא להסתדר בשורות צפופות. אצל הצרפתים שכנינו נהרגו שלשה, נפצע אחד; אצל האנגלים שכנינו נפצעו שמונה; אצלנו עבר הכל בשלום. מסיבת החג נאספו אנשינו, שרו משירי ארץ-ישראל ורקדו הוֹרה, ואפילו רונדו. זה זמן רב לא היתה שמחה כזו במעוננו.

בא אלי הספרדי ס. עם המתורגמן א. הוא קובל, שבלילה הזה הכּה איתו דג[1] מכות קשות על שהוא, העֵר לשמירת הבהמות, לא ראה ולא שם על לב, איך ששק-האוכל נפל מעל ראשה של פרדה אחת… אני כבר שמעתי על אודות המעשה הזה. אתמול, בשובי מן העמדות, סיפרו לי, שהעֵר ס. הכה את ראש-המשמר. אני ציויתי לקשור אותו בבוקר לשעה אל העץ. אחר-כך, כעבור שעה, בערך, בא אלי ראש-המשמר וסיפר, שדג׳. היה אצל הפרדות, ראה שמעל פרדה אחת נפל שק-האוכל, והעֵר ס. יושב לו במנוחה ואינו שם על לב… דג׳. הכה אותו הַכֵּה ופצוֹע… א. (תורגמנו של שר-הגדוד, גם כן ספרדי) שואל אותי: האומנם לא אוכל לעשות דבר כנגד ההכאות? בפי לא היה אלא אותו המענה של שלשום בשעת הקוֹנפליקט: ״יכול אני לדרוש בכל תוקף הפסקת ההכאות רק כשהחיילים בעצמם יַראו, שלנו, הראשים היהודים, הבלתי-מכים, הם נשמעים לא פחות מאשר לאנגלים המַכּים״…

הלך לו ס.; הלך גם א., כשהוא מתאמץ להסביר לס. בערבית מה שאמרתי לו בעברית.

בשבוע האחרון לא הגיעו אלי שמועות על הכאות מצד הראשים היהודים, בעוד שלפני זמן-מה התחילו גם אחדים משלנו(רשימה של שמות) להשתמש באגרופים ובשוטים. ואחרים, רשאים לומר כמעט כולם, הצדיקו את החזיון הזה באמרם ש"החיילים בעצמם מביאים לידי כך; אם לא יכּוּם, לא יצייתו.

מובן, שלא את הכל אפשר להכות ולא באופן אכזרי, כמנהג האופיצרים האנגלים, אבל את זה או אחר לפעמים לא יתכן שלא להכות קצת״… ואף החירופים והגידופים – היה זמן, שנתפשט אצלנו ניבול-פה שכזה, שגם בצבא הרוסי אין למעלה הימנו; ואני הוכחתי מאה פעמים ואחת, שההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל… ובסוף-הסופות אסרתי על שלנו בעונש חמור להכות ולגדף… ורשאים לומר, שחדלו; עכשיו הם בעצמם מודים, שהענין לא סבל על ידי כך…

הבוקר נסעתי אל העמדה אשר מעבר לביציו. לעמדה זו נוסעים הרבה דרך חוף-הים. תחת הרגלים גלי-אבנים, משמאל – הים רחב-הידים, ומימין – סלעי הרים זקופים, כל כך מגוּבבים זה על גב זה, עד שיש שאין כמעט כל מעבר. דרך קשה; קשה ביחוד בשביל הפרדות העמוסות. ולאורך החוף, למחצה במים, שלשלת של פגרי-סוסים. במקום אחד ארבעה ביחד, הסנטרים מופנים זה לזה, כאילו יתנשקו או נאספו לשיחה שקטה. והגלים השובבים ילוֹקוֹ את רעמותיהם, זנבותיהם, עורם… וממעל נפץ מכונות-יריה ורובים.


[1] אופיצר אנגלי – המתרגם.

מודעות פרסומת

בעונשין דרושה מידת-זהירות

22.5 […]

שתים בצהרים.

כילינו לאכול. שוכבים אנו באוהל ועם רעמי-התותחים אנו מפטפטים הבלים. – – –

מ. מתחיל לשיר שירי-אשכנז; הרופא עוזר לו. אנו מוחים, כביכול: שירת אויב איך נשיר?! פותחים בשירים רוסיים. מופיע הסרג׳נט-מג׳ור י. ומתאונן על החיילים, על חוסר-משמעת. מבקש להשתמש בעונשין. הנני משתדל להסביר לו, שבעונשין דרושה מידת-זהירות; צריך שהנענש יבין, כי עונשים אותו מתוך אונס, שהוא בעצמו אילו היה תחת הראש, לא היה יכול שלא לענוש בצורה כזו.

זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים

9.6. […]

שש לפנות ערב.

שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.

מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… […] הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי

16.6. אחת אחה״צ.

ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.

חמש אחה״צ.

רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות  מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.

לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…