אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים

7.10. שש וחצי בבוקר.

מאסרים בעד חוסר-משמעת (פרטים). ״אנחנו לא חתמנו על חוזה לחפור חפירות״. (פרטים). אצבע רגלי עוד לא נרפאה. מ. התחיל לומד תוּרכית מפי משרתו. משרתו אדם שהיה בעולם. ג׳אנדארם בתוּרכיה, מַלַח באניה הרוסית ״אוֹלגה״; מדבר תוּרכית, ערבית, צרפתית, מעט רוסית וכו'.

שמונה בבוקר.

לא רחוק ממשרדנו נפלה פצצה. עלתה צעקה: המתורגמן שלנו נפצע. הלכתי לשם. איש משלנו לא נפגע. נפצע חייל אנגלי מן הגדוד הקרוב.

עשר בערב.

החדש, שנאסר על ידי, הוּצא, כי ראיתי, שהוא נכנע. (פרטים ושונות).

רופא משלנו אין לנו, ואפילו לא חוֹבש, וכל הנשלחים לבדיקה במחנה-שכנינו נשלחים לבית-החולים. החלטתי לסדר בדיקת-רופאים במקום. יש פה אחד, שעבד ארבע שנים בבית-רפואות, יודע לעשות תחבשות, ובכלל יש לו איזו ידיעות במדיצינה. בעזרתו אתחיל ממחר להעביר את חולינו דרך מסַננת. קודם נבדוק אותם פה, למישהו נחיש עזרה מבית-הרפואות שלנו, ורק את מי שנמצא לנכון נשלח אל הרופא במחנה הסמוך.

היום קיבל הקולונל שתי מַפּוֹת גדולות וטובות של חצי האי גאליפּוֹלי ואחת מהן נתן לי בחביבותו. הוא גם העיר בחביבות, שמשכָּני הישן אינו טוב ושהוא יצוה להכין חדש בקרבת האופיצרים האנגלים (אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים). אני בתחילה לא הסכמתי. אבל חזקו עלי הפצרות חברי. (פרטים ושונות).

רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה!

23.10. שבע וחצי בבוקר.

קדרות, רטיבות, רפש. רוחי רעה עלי מן הבוקר. הסיבה: זה ימים אחדים שראיתי את בוא הגשם וציויתי להקים קיר עם גג של פח סביב מטבח-החיילים; שלחתי לתכלית זו פועלים, בעצמי באתי לא פעם לפקח על העבודה; אבל האנשים התרשלו במלאכתם, ומקצתם גם נלקחו לעבודות אחרות, פחות חשובות, הסובלות דיחוּי. והסוף הוא, שהבוקר הודיעו לי: ״אין טה לאנשים, האנשים ילכו לעמדות בלי טה״. רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה! אני התנפלתי על הסרג׳נט-מג׳ור, על המבשל ועל עוד מי-שהוא. ציויתי להסיק את התנור בנפט, בקרשים של ארגזים; טה הוּכן, האנשים אכלו ושתו והלכו, אמנם, באיחוּר-זמן קצת, אבל למקום יגיעו, מקוה אני, בעוד מועד.

[…]

עשר שעות ועשרים רגעים בלילה.

[…]

הערב היתה באוהל-האופיצרים שיחה מענינת על אודות חיילינו-סוחרינו. סיפרו עובדות מענינות אחדות. למשל: שני החיילים (שמות) התחילו ביום בהיר אחד לסחור. בידם היו כעשר קופסות-גפרורים קטנות; כל קופסה החליפו אצל החיילים הצרפתים בטבלא של שוֹקוֹלַדה; כל טבלא שוֹקוֹלַדה החליפו אחר כך אצל האנגלים בשתי קופסות ריבּה. אחר כך החליפו כל קופסת ריבּה אצל הצרפתים בשתי טבלאות-שוֹקוֹלַדה. אחר כך מכרו את השוֹקוֹלַדה לאנגלים במזומן, ובכסף-הפדיון קנו שוב שוֹקוֹלַדה וריבּה ומכרון, וכעבור שני ימים היו בידם כמאתים פראנקים. (עוד עובדות בדומה לזו). המסחר פרח ושגשג ביחוד בעת שאנחנו היינו באלכסנדריה. היה זמן שאפילו איש כ… שלח ידו במסחרים כאלה. יום-יום, כמו בבוּרסה גמורה, עוסקים בחורינו בעלית וירידת המחירים. הריבּה, למשל, ירד מחירה עתה, ותחת אשר עוד לא כבר היו נותנים שתי טבלאות-שוקולדה בעד קופסה, הנה עתה נותנים רק טבלא וחצי. עלה מחיר הנרות, מפני שבהמצאתם לשוק בא איזה עיכוּב. בשר-החזיר גם כן ירד במחירו, מפני שהצעתו לשוק יתירה הרבה על הדרישה… יריד!

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף

2.11. שש וחצי בבוקר.

(דברים שבין הישנים והחדשים; כרקטריסטיקות של החיילים והאופיצרים הצעירים).

…וכולם נגדי. הם אינם יכולים לסלוח לי על שקראתי לחדשים לבוא. הם אומרים, שלולא-הבאתי חדשים, היה הגדוד מתפזר והם היו חפשים… אין חיל, אין חוסן, אין עמידה; רק חורבות נשארו. אפס כאיש-צבא ישר לא אחפוץ ולא אוכל להוציא נשקי מידי. אעמוד עד הרגע האחרון על החרבות, למען לא יכני לבי ולא ייסרוני כליותי.

שעה אחת בצהרים.

היום, דומה, היום הראשון, שלא נשלח לבית-החולים אף איש אחד.

בבוקר היתה לי שיחה עם ר. הוא אמר, שהקולונל (וגם הוא) מתפלא מאד על שהיהודים הרוסים נכונים כל כך להלחם בתוּרכים, המתיחסים אליהם טוב, ביחס. אני ביארתי לו. אחר בך סיפר לי, שהקולונל שלח אתמול שאלה טלגרפית בדבר נסיעת הישנים. מחכים היום לתשובה. ובסוף הודיע, שהקולונל, יוכל היות, יסע ללונדון בדבר האיסוף החדש בקשר עם מכתבו של ז׳אבּוֹטינסקי.

11 שעות ושלשת רבעים בלילה. – – –

שבר אחת הפצצות עבר בין רגלי, שיבר את הארגז אשר עליו נשענתי ועף הלאה. כל הרואים התנפלו אלי: חשבו שנפצעתי. והנה לא. את השבר (בו חמש, שש ליטראות) לקחתי לי למזכרת.

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף. מאחדים לקחתי את הסחורה, אחדים אסרתי ואחדים ענשתי באופנים אחרים.

מעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור

4.11. שמונה בערב. – – –

הובאה לי בבוקר מערכת-קלפים עם חמשה פראנקים. המפקח על הסדרים מצא בחצות הלילה חבורת משחקים ולקח מהם. ציויתי לקנות בכסף חלב ולהכין לחיילים סעודת-חלב לערב. החיילים שבעים רצון, ואמרו שמעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור.

הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם

22.11. שמונה בבוקר. – – –

במזג-אויר שכזה עם אלף בחורים טובים אפשר היה לפעוֹל רבּוֹת. אבל איפה הם האלף? ישנים בני-ציון. לא חוֹם פנימי יחממם, חוֹם לב גאה, חוֹם-אהבה לעמם, אלא חוֹם חיצוני, חוֹם-תנור, חוֹם שמיכה חמה, חוֹם מיטה רכה.

11 ורבע לפני הצהרים.

קר, אך את בנין בית-היִבּוּש צריך היה להמשיך, מפני שהימים הבאים לקראתנו אולי יהיו קרים מאלה. החומר הקר, מעוֹרב במים עוד יותר קרים, מקפיא את פרקי ידי העובדים. עשיתי מדורה והחלפתי את משמרות-העובדים, שיתחממו. בידחתי את דעתם במהתלות ובשיחות, ויותר משעה וחצי לא עבדו. האופיצרים הצעירים, כרגיל, לא היו נוכחים. לדרוש מהם שיבואו לא חפצתי, וכשאין דרישה, אין הבנה מצדם למה הם נחוצים. הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם; הם אינם מרגישים, שבושה היא להתגולל באוהל בשעה שהאנשים כולם נמצאים ברוח ובקור… אחרי העבודה פתחתי את אוהל-האופיצרים. אחד שוכב על המיטה בבגדיו, תחת שתי שמיכות ומעיל-חורף: השני יושב במעיל-חורף ובכובע, מכוּוץ מקוֹר; ושניהם משוחחים בעליזות… ״אה, אדון הקפיטן! בבקשה! נתחמם יחדיו!״ – ואני הפניתי ערפי והלכתי… נזכרתי, איך שבאַרטוּר, לפני 11 שנה בערך, ברוח ובקור שכזה חפרתי יחד עם חברי החיילים חפירות והאצבעות היו כה קפואות! האופיצרים ישבו ב״בלינדאז׳ים״[1], שתו והתעלזו. הם לא היו דרושים לנו, אנחנו ידענו בעצמנו מה ואיך צריך לעשות, אבל החיילים חירפו וגידפו: ״שֵדים! יושבים, שותים לשכרה, בשעה שאנחנו פה נמקים בקרה!״ אני הבינותי את הרגשת החֵמה הזאת בכל טבעיותה, למרות כל העדר-הבינה שבה… עכשיו הנה שתי רגלי כפתילי-קרח, אבל בנפשי חום ומנוחה.

 


[1] בלינדאז׳ – חפירת-מגן מבוצרת.

: רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״.

12 בנובמבר שנת 1919. יפו.

לסניף ״החלוּץ״ בקושטא.

חברים יקרים!

[…]

כן רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. מלחמה זו הקיפה את כל הפועלים כמעט ומזיקה מאד לעניננו הכללי. אני משתדל בכל כוחי לקרב את הלבבות ולהשכין את השלום בין המפלגות, אבל לפי שעה אין שלום במחננו.  – – – טוב יהיה, אם גם חברינו החדשים שיבואו לארץ יעמדו מחוץ למלחמת-מפלגות זו עד אשר ירב ויגדל מספרנו בארץ ונוכל להשתמש גם באמצעים משפיעים יותר.

[…]

שלכם

טרוּמפלדוֹר.

בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני

זאב ז'בוטינסקי [מובא בתוך "הגדודים העבריים, יגאל עילם], מביע את אכזבתו מפרסום יומניו של טרומפלדור, החושפים את ההגשמה היום-יומית האפורה ומקלקלים את ההילה הרומנטית:

אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.
[…]
בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני. שש מאות ה-muleteers [נהגי פּרדים] הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.