בעונשין דרושה מידת-זהירות

22.5 […]

שתים בצהרים.

כילינו לאכול. שוכבים אנו באוהל ועם רעמי-התותחים אנו מפטפטים הבלים. – – –

מ. מתחיל לשיר שירי-אשכנז; הרופא עוזר לו. אנו מוחים, כביכול: שירת אויב איך נשיר?! פותחים בשירים רוסיים. מופיע הסרג׳נט-מג׳ור י. ומתאונן על החיילים, על חוסר-משמעת. מבקש להשתמש בעונשין. הנני משתדל להסביר לו, שבעונשין דרושה מידת-זהירות; צריך שהנענש יבין, כי עונשים אותו מתוך אונס, שהוא בעצמו אילו היה תחת הראש, לא היה יכול שלא לענוש בצורה כזו.

אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו

25.5. ביקרתי היום את חיילינו, שנשלחו לעבוד בחלקי-צבא שונים. מצאתי הכל, בדרך כלל, בסדר. שלנו מרוצים במצבם, ואף בהם מרוצים. עובדים, שבעים, עֵרים ברוח, נקיים. רק אחדים, ספוּרים, לא היו מגוּלחים היטב. פקדתי להתגלח פעם ביומַים. אמנם, בשדה-המלחמה הננו, אבל לנקיוננו ומראה-פנינו אנו דואגים פה לא פחות מאשר בשעת שלום. מתגלחים אנו לעתים קרובות, מסתפרים. אני גזזתי את שערותי במכונה – קל ונקי יותר.

אמש בלילה, כשהייתי בעמדות הראשונות, והיום בבוקר, כשהלכתי לבקר את שלנו, שֹחקו חברי (שמות) בקלפים – ובכסף. הם למדו בזה אל דרכי האופיצרים האנגלים. אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו…

ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח.

27.6. ארבע בצהרים.

האנשים עובדים. עומדת לבוא אלינו ועדה סַניטרית, ומפני זה אנו עסוקים בניקוי כללי. אנו, האופיצרים, מצוים ומסדרים, הסרג׳נטים ממלאים תפקיד של ״משגיחים״ ארץ-ישראליים. תפקידים נאים לנו! תפקידים, שכל ימי חיי מאסתי בהם והתנגדתי להם! תפקידים של בטלנים ונוֹגשֹים, המקבלים את המנה הכי יפה והחלק הכי-גדול מפירות-העבודה… אלא שבלכתי לגדוד ידעתי, כי יוּטל עלי למלא גם תפקיד זה, ובכל זאת הלכתי, יען שהיה דבר-מה אחר, חיוּבי, גדול מן הצד השלילי הזה. הרבה מאותו החיוב התנדף והיה כלא-היה, אבל גם הרבה עוד נשאר, לדעתי. חברי-לאוהל אינם בדעה אחת אתי. הם מצהירים, שמתקוותינו והצעותינו לא נשאר כלום. ושגור בפיהם: "גדוד של מתנדבים אידיאליסטים נהפך והיה לגדוד של עובדים מאוֹנס… לאלה אבד האידיאליזם, ואצל אלה לא היה מעולם… האנשים מוּכים… ערך האופיצרים היהודים דומה לאפס… במקום ארץ-ישראל הובילו לדרדנלים… אין כל רעיון, אין כל ערך לגדוד בחיי-היהודים… הכי-טוב היה – לפזר… כל אחד מאתנו היה שב עתה לאלכסנדריה ברצון, בלי כל בושה״… מובן, שלדעתי אין הדבר כן! אמנם, מרובה המגוּנה בגדוּד… הכאת האנשים, שאין אני יכול לזכור אותה בלי חרפה לוהטת וכאב… ועוד רבות… ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח. ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות-היהודים, בשעה שאינם מוקפים אחרים, אמיצים מהם… ברם, לא אוסיף לעשות סך-הכל. עוד מוקדם הדבר. את הסך-הכל נעשה אחר כך.

זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים

9.6. […]

שש לפנות ערב.

שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.

אם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום

27.6.

[…]

שש ושלשה רבעים לפנות ערב.

עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –

אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –

P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.

ארבע (בלי רבע) בבוקר.

והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:

"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!

החלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי

30.6. תשע בבוקר.

ניקוי כללי במחנה, באשר באחת-עשרה תבוא הועדה הסַניטרית לבקורת. אַה, עכשיו נקי מחננו! בכלל, בנידון זה טוב שאנו תחת הדגל האנגלי! האנגלים – זהו עם נקי ומסודר. אפילו כאן, שהמפקדה הראשית הכללית היא אנגלית (האמילטוֹן), יכולים על פי הנקיון להכיר, במחנה של מי נמצאים – באנגלי או בצרפתי. האנגלים דורשים נקיון גם מן הצרפתים, ובכל זאת במחנות הצרפתים ובסביבותם מתגוללות תמיד קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות, חתיכות גבינה וכדומה; במחנות האנגלים – היגיינה. וזהו בית-ספר טוב לרבים מבחורינו. הודות לנקיון ולמזון הטוב אין מגפות בצבא האנגלי, אין שלשול-דם, טיפוס-בטן וכו', והרי אלו מכלות, כרגיל, אחוז גדול מאנשי-הצבא.

[…]

חמש לפנות ערב.

[…]

אתמול לפנות ערב היתה אצלנו ישיבת האופיצרים. ביררנו איזו יחסים סבוכים והחלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי, לשם כבוד הגדוד העברי והעם העברי. גם לחזק את התכונה היהודית-העצמית של הגדוד. זה לא קשה ביותר, באשר האופיצרים האנגלים חדלו להתערב בענינינו הפנימיים. אנו בעצמנו הולכים לעמדות, בעצמנו מסדרים את העבודות. מה צר, שיחסים כאלה לא היו מתחילה! האנגלים לא ידעו אותנו וחשבו שרק בכוח המקל אפשר להביאנו לידי איזו פעולה. אחר כך התחילו להבדיל בין יהודי-המזרח ויהודי-אירופה. ביחוד תפס הקולונל, כאדם נבוֹן ובעל-נסיון, את הדבר, שעל יהודי אירופה פועל האונס באופן מהופך.

שוב יריות (תיאורים ופרטים). – – – בלי משׂים נזכרתי בפוֹרט-אַרטוּר; גם שם נשתגעו כשלש מאות איש. – – –

שלשום בלילה בשובנו הזהירו אותנו, שלא נלך דרך החוף. הים גאה, מסוכן, אך אנחנו הלכנו בה, מפני שהיא יותר קצרה ולא התחרטנו. סערת הים מתחת וסערת כלי-הנשק ממעלה, סערת הטבע וסערת האדם אפפוני — ואנו בתָּוֶך…[1]


[1] קטע אחרון זה הוא קיצור מרשימה. – המתרגם.

לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…

עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים

5.7. שבע בבוקר.

צפרא טבא! הרעשה הגונה, אך לנו שלום.

10 בבוקר.

[…]

אנחנו (בכל אופן אני) איננו מאשימים אותם. אלהים יודע מה היו התנאים, שבהם נמצאו. ואולם ההיסטוריה אין לה אלא מה שעיניה רואות, לה יש עסק רק עם עובדות. ובהיסטוריה יצוּין, שהרוֹטה השלישית והרביעית מתו בטרם החלו לחיות. זה מעציב. – – –

ו…[1] – הוֹי, מה שונה היתה דעתי עליו לפנים! כשפן הוא מתכווץ כולו, מפחד הסכנה, ועם זה יסַמר שערותיו, מלא כולו ״קצף אצילי״: ״מעליבים בנו! הכל אבוּד! לא נוכל להשאר יותר!״ – השפנים הללו, ההולכים על שתים, לא ידעו (לא יחפצו לדעת), שהם הם המעליבים בנו, ולא אלה שנסתלקו לצדדין ואינם מפריעים אותנו בכלום[2]. השפנים הללו ביקשו כל הזמן תואנות, להכריז ולהודיע: ״לא נוכל להשאר יותר!״ ״הכל אבוּד!״ שקר! לא הכל אבוּד. עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים. יצעקו מה שיצעקו השפנים ההולכים על שתים, ויש שנשמרו עוד אצלם האידיאלים הלאומיים, ויש שהאידיאלים הללו מתחדשים אצלם. ר., למשל, היה שואל אותי לפני זמן-מה בצותא חדא עם אחרים: ״האומנם תוכל לקבל עליך האחריות לקרוא לאנשים לבוא הנה?״ עכשיו הוא חולם בעצמי: ״אי, מי יתן ונסע מי שהוא בעל-הכרה לאלכסנדריה והיה מביא איזה מספר של בחורים הגונים״. ״והרי מקודם דיברת אחרת?״ – הזכרתיו. הוא צוחק: "Tempora mutantur" (הזמנים משתנים). – – –

…ועל דבר ״הזכות היוּרידית״ – הוֹי! הוֹי! האוּמנם תחשבי, כי גם אני הייתי לשפן והנני מחפש מוֹצא, באיזו ״זכוּת יוּרידית״ לעזוב? כשהלכתי הנה לא פשפשתי בגוילי החוקים והמשפטים, כי אם השקפתי אל תוך נפשי. עבודתי – עבודת הכבוד והחובה היא ביחס לעמי. וכלום ״חושן-המשפט״ האנגלי יכול לגלות לי בזה דבר-מה? – – –

…ואשר ל״חיים הצעירים שאבדו לשוא, לאחים הנקיים שנפלו לחנם״ – גם על אלה חשבנו, חשבנו עוד אז, כאשר סידרנו את הגדוד, כאשר קיבלנו את התנאים שהוצעו לנו. הלוך הלכנו בשם הענין, ובשם הענין הזה אנו מקריבים עתה את קרבנותינו. ההיסטוריה, שתציין את מעשה-גדודנו, היא תפתור, אם לשוא או לא לשוא אבדו החיים הצעירים. – – –

״מי הם? במה הם יותר טובים? על מה נבחרו?" הבלים. אין איש חושב פה את עצמו לנבחר. כל אחד נוֹשא את שלו. ובכלל מה מקום פה לשאלת יותר טובים או יותר רעים. אני בעצמי איני רוצה לעזוב את המקום, אך לוּ היה הדבר ברשותי, הייתי נותן ללכת מפה לכל אלה השואפים לזה, לכולם. אבל לא בידי השלטון, ולהשתדל עבורם, עבור שחרורם, איני רוצה. זה נגד יושר-לבי. לא אוכל להפקיר את האינטרסים של הלאוֹם לטובת הפרטים. יעסקו בזה ה… הפחדנים, ה… הכסילים; יעזרו להם האדונים …, הגבורים ללכת הלוֹך וטפוֹף על רצפות-הסאלונים החלקות ולשׂוֹחח בקול בּאריטוֹן מתוק. – – –

…ואשר לדעת-אנשי – את זו אני שומע תמיד ותמיד אני נותן לאנשי להביע את דעתם. בכלל, המשמעת עכשיו אצלנו היא יותר חמורה, אבל היחסים – רשאים לומר – טובים מאד.

חמש אחר הצהרים. – – –

חילול-השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאוֹם) חשובים מחיים. טוב כי נמוּת מוֹת אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתירה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו. ואל תפחדי מפני איבת האנשים אלי. הנה לפני רבע-שעה שׂוֹחחתי אינטימית עם מ-ן (אחד משלשת הנענשים) ועם אחדים מחבריו. זכרנו את אלכסנדריה, ירושלים (שָם הוריו). דיברנו על המצב בארץ-ישראל, ואיך ניטיב ונתקן שם הכל בעזרת האנגלים וכו' וכו'. מ-ן, כשאין משסים אותו, או כשאין שגעונו תוקף אותו, הרי הוא בחור לא גרוע כלל. ובכלל, שיחות כאלו מצויות ביני ובין האנשים, ושום איבה אלי איני מרגיש… כן, אני מבין שהאדונים (שמות) באלכסנדריה, ספק גדול אם הם אוהבים איתי, באשר ״אבן-נגף״ אנכי על דרך-שחרורם… יהי אלהיהם עמהם…  – – –


[1] שמו של אחד מאלה שעזבו את הגדוד ובאו לאלכסנדריה להטיל דוֹפי בו ולדבר עליו סרה באזני נכבדי-הציונים, אנשי ארץ-ישראל. – המתרגם.

[2] הכוָונה לאופיצרים האנגלים. – המתרגם.

לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי

17.7. שתים-עשרה בצהרים.

שוב דורשים אנשים למחנות-האנגלים (פרטים). בלעדי זה רע, ועם זה – לא טוב. ה״טיוּלים״ מן המחנה שלנו לחזית לוקחים, נאמר, חמש-שש שעות באופן ממוּצע; ממחנות- האנגלים – הטיוּלים הם הרבה יותר קצרים. יש מקומות, שהם דורשים רק חצי-שעה, שעה. בכלל, אצל רבים, רשאים לומר, נשאר הרבה זמן פנוּי. עד שהמשיכו את עבודת החפירות היו עסוּקים יותר; עכשיו, שעבודה זו נגמרה, מוכרחים להמציא עבודות אחרות: תרגילי-צבא וכו'. לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי. התפתח, למשל, המשחק בקלפים (מעמידים בקרן כספים, חפצים, סיגריות וכו'), למרות אסורי. אפילו בחורים בעלי הכרה כ… (שמות) מתנגחים בקלפים יום-יום. הטענה היא: הן צריך לבלות את הזמן בדבר-מה. ברם, הבטלה מביאה לידי פשעים יותר קשים. שמועות מעורפלות מגיעות אלי, שמאותו עוון אינם נקיים לא רק (שמות), כי אם גם (שמות).

וענין הגנבות (פרטים). דיברתי הרבה על הכיעור שבדבר, שמעשה אדם אחד יוכל להעטות חרפה על כל גדודנו. התריתי, שאם יתפס מי-שהוא מאנשינו בגנבה, יענש קשה, בלי רחמים. נראה, מה יהיה הלאה.

ועוד: חזיון-המסחר. זה לא בטל לגמרי, למרות כל האמצעים שאחזתי בהם במלחמתי אתו. אני מעביד את מוחי עבודה קשה בפתרון-השאלה: איך לצאת ממעגל-הקסמים? מצד אחד חפץ אני לתת לאנשים שעות-מנוחה עד כמה שאפשר יותר, מצד שני מביאה הבטלה אותם למשחק בקוביא ולחטאים קשים מזה. חושב אני לסדר שיעורי-לימוד לשפות האנגלית והעברית, משחקים בלון-טֶניס וכדומה; מלבד קריאה בעתונים, אם ימצאו פה. כלום לא מוּזר, – – – בטלה במלחמה והמידות הרעות הבאות ממנה…

לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת

27.9 עשר ועשרים וחמשה רגעים בבוקר.

אמש באנו לאי למנוֹס ועודנו עומדים פה. מסביב המון ספינות-מלחמה. שקט; שמש; טוב, לכאורה, אבל בנפש אי-סבלנות וחוסר-מנוהה: הביתה, למחנה, למקומותינו, לאנשינו המצפים לנו. מצב-הרוח אצל הבחורים לעת-עתה לא-רע. לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת.

תשע בערב.

שקט הים, התחילו לסאון הבחורים. בטבע הכל כך: אם לא במקום זה, מתגלית האנרגיה במקום אחר. היום היו שלש התנגשויות בהשתתפותם האַקטיבית של האדונים (שמות). את הראשון והשלישי הוֹשבתי במאסר הארעי (את ש. אמנם כבר הוֹצאתי) ואת מ. הוֹכחתי בדברים. וַדאי עוד הרבה צרות נשׂבע מבחור זה: כמטוֹרף הוא בדעתו… אבל, בכלל, התנהגות הבחורים משביעה רצון. בפעם הראשונה (לפני חמשה-ששה חדשים) היה הרבה יותר רע.

גם היום נֵעָגֵן. אומרים, שמחר אחר הצהרים נלך לגאליפּוֹלי. הקוֹלוֹנל נסע בסירה פעמַים לשטאב. הביא חדשות טובות על נצחונות הרוסים והצרפתים.

היום אחר הצהרים הציע לי לייטננט אחד לתת לי שיעור בשפה האנגלית על פי שיטת-ברליץ. קיבלתי את ההצעה. כשרון-ההוראה של מורי אינו ממדרגה ראשונה, ובכל זאת לא עברה עלי השעה ללא הועיל. בערב הציע לי לייטננט אחר את שרוּתוֹ. התוַדעתי גם לזה. למדנו חצי שעה ואחר כך שוחחנו. הוא הביע רצונו לראות את אותות-הכבוד שלי.

הראיתי לו. הוא הלך להראותם לכל האופיצרים… אחר כך שאלוני, למה איני תולה אותם עלי. אז היו מכבדים אותי הרבה יותר… ואי-ידיעתי בשפה.האנגלית מביאה לי בכל יום מאורעות טראגי-קוֹמיים. הערב, למשל, בעת האוכל, הגישו, בתור תבלין, גזר מבושל, שאיני אוהב ביותר. לקחתי מעט מזה לפנכתי, טעמתי משהו והשארתי. המשרת הגיש לי אחר כך רשימת המאכלים שאבחר לי איזו מנה. נעצתי אצבע באיזה מקום; המשרת הרחיב עיניו, ומיד הביא לי צלחת מלאה אותו גזר… נאלצתי לקחת מתוך הגזר לפנכתי הקטנה (עוד טוב, שלא היתה פנכה גדולה) ולאכול. שיחק לי מזלי שלא היתה תנודת האניה והכל עבר בשלום.