בעונשין דרושה מידת-זהירות

22.5 […]

שתים בצהרים.

כילינו לאכול. שוכבים אנו באוהל ועם רעמי-התותחים אנו מפטפטים הבלים. – – –

מ. מתחיל לשיר שירי-אשכנז; הרופא עוזר לו. אנו מוחים, כביכול: שירת אויב איך נשיר?! פותחים בשירים רוסיים. מופיע הסרג׳נט-מג׳ור י. ומתאונן על החיילים, על חוסר-משמעת. מבקש להשתמש בעונשין. הנני משתדל להסביר לו, שבעונשין דרושה מידת-זהירות; צריך שהנענש יבין, כי עונשים אותו מתוך אונס, שהוא בעצמו אילו היה תחת הראש, לא היה יכול שלא לענוש בצורה כזו.

מודעות פרסומת

אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו

25.5. ביקרתי היום את חיילינו, שנשלחו לעבוד בחלקי-צבא שונים. מצאתי הכל, בדרך כלל, בסדר. שלנו מרוצים במצבם, ואף בהם מרוצים. עובדים, שבעים, עֵרים ברוח, נקיים. רק אחדים, ספוּרים, לא היו מגוּלחים היטב. פקדתי להתגלח פעם ביומַים. אמנם, בשדה-המלחמה הננו, אבל לנקיוננו ומראה-פנינו אנו דואגים פה לא פחות מאשר בשעת שלום. מתגלחים אנו לעתים קרובות, מסתפרים. אני גזזתי את שערותי במכונה – קל ונקי יותר.

אמש בלילה, כשהייתי בעמדות הראשונות, והיום בבוקר, כשהלכתי לבקר את שלנו, שֹחקו חברי (שמות) בקלפים – ובכסף. הם למדו בזה אל דרכי האופיצרים האנגלים. אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו…

ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח.

27.6. ארבע בצהרים.

האנשים עובדים. עומדת לבוא אלינו ועדה סַניטרית, ומפני זה אנו עסוקים בניקוי כללי. אנו, האופיצרים, מצוים ומסדרים, הסרג׳נטים ממלאים תפקיד של ״משגיחים״ ארץ-ישראליים. תפקידים נאים לנו! תפקידים, שכל ימי חיי מאסתי בהם והתנגדתי להם! תפקידים של בטלנים ונוֹגשֹים, המקבלים את המנה הכי יפה והחלק הכי-גדול מפירות-העבודה… אלא שבלכתי לגדוד ידעתי, כי יוּטל עלי למלא גם תפקיד זה, ובכל זאת הלכתי, יען שהיה דבר-מה אחר, חיוּבי, גדול מן הצד השלילי הזה. הרבה מאותו החיוב התנדף והיה כלא-היה, אבל גם הרבה עוד נשאר, לדעתי. חברי-לאוהל אינם בדעה אחת אתי. הם מצהירים, שמתקוותינו והצעותינו לא נשאר כלום. ושגור בפיהם: "גדוד של מתנדבים אידיאליסטים נהפך והיה לגדוד של עובדים מאוֹנס… לאלה אבד האידיאליזם, ואצל אלה לא היה מעולם… האנשים מוּכים… ערך האופיצרים היהודים דומה לאפס… במקום ארץ-ישראל הובילו לדרדנלים… אין כל רעיון, אין כל ערך לגדוד בחיי-היהודים… הכי-טוב היה – לפזר… כל אחד מאתנו היה שב עתה לאלכסנדריה ברצון, בלי כל בושה״… מובן, שלדעתי אין הדבר כן! אמנם, מרובה המגוּנה בגדוּד… הכאת האנשים, שאין אני יכול לזכור אותה בלי חרפה לוהטת וכאב… ועוד רבות… ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח. ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות-היהודים, בשעה שאינם מוקפים אחרים, אמיצים מהם… ברם, לא אוסיף לעשות סך-הכל. עוד מוקדם הדבר. את הסך-הכל נעשה אחר כך.

זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים

9.6. […]

שש לפנות ערב.

שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.

אם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום

27.6.

[…]

שש ושלשה רבעים לפנות ערב.

עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –

אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –

P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.

ארבע (בלי רבע) בבוקר.

והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:

"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!

החלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי

30.6. תשע בבוקר.

ניקוי כללי במחנה, באשר באחת-עשרה תבוא הועדה הסַניטרית לבקורת. אַה, עכשיו נקי מחננו! בכלל, בנידון זה טוב שאנו תחת הדגל האנגלי! האנגלים – זהו עם נקי ומסודר. אפילו כאן, שהמפקדה הראשית הכללית היא אנגלית (האמילטוֹן), יכולים על פי הנקיון להכיר, במחנה של מי נמצאים – באנגלי או בצרפתי. האנגלים דורשים נקיון גם מן הצרפתים, ובכל זאת במחנות הצרפתים ובסביבותם מתגוללות תמיד קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות, חתיכות גבינה וכדומה; במחנות האנגלים – היגיינה. וזהו בית-ספר טוב לרבים מבחורינו. הודות לנקיון ולמזון הטוב אין מגפות בצבא האנגלי, אין שלשול-דם, טיפוס-בטן וכו', והרי אלו מכלות, כרגיל, אחוז גדול מאנשי-הצבא.

[…]

חמש לפנות ערב.

[…]

אתמול לפנות ערב היתה אצלנו ישיבת האופיצרים. ביררנו איזו יחסים סבוכים והחלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי, לשם כבוד הגדוד העברי והעם העברי. גם לחזק את התכונה היהודית-העצמית של הגדוד. זה לא קשה ביותר, באשר האופיצרים האנגלים חדלו להתערב בענינינו הפנימיים. אנו בעצמנו הולכים לעמדות, בעצמנו מסדרים את העבודות. מה צר, שיחסים כאלה לא היו מתחילה! האנגלים לא ידעו אותנו וחשבו שרק בכוח המקל אפשר להביאנו לידי איזו פעולה. אחר כך התחילו להבדיל בין יהודי-המזרח ויהודי-אירופה. ביחוד תפס הקולונל, כאדם נבוֹן ובעל-נסיון, את הדבר, שעל יהודי אירופה פועל האונס באופן מהופך.

שוב יריות (תיאורים ופרטים). – – – בלי משׂים נזכרתי בפוֹרט-אַרטוּר; גם שם נשתגעו כשלש מאות איש. – – –

שלשום בלילה בשובנו הזהירו אותנו, שלא נלך דרך החוף. הים גאה, מסוכן, אך אנחנו הלכנו בה, מפני שהיא יותר קצרה ולא התחרטנו. סערת הים מתחת וסערת כלי-הנשק ממעלה, סערת הטבע וסערת האדם אפפוני — ואנו בתָּוֶך…[1]


[1] קטע אחרון זה הוא קיצור מרשימה. – המתרגם.

לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…