איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא

פּיאַטיגורֹסק. 15.8.1912

קיבלתי את כל מכתביכם, חברים יקרים. – – – ולבסוף, את הגלוּיה המשוּתפת שלכם מעשרים וששה ביולי. את האחרונה קיבלתי זה עתה והתענגתי עליה יותר מאשר על כל המכתבים הקודמים. אינכם כותבים בה כמעט כלום, אבל הטון שלה אומר לי, כי כתבתם אותה מתוך שמחה. – – –

בקרוב נבוא אליכם: מוֹטיה ו., זלמן ס., אני, אַניה ובלה. על עצמי לא ארבה לדבר: איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא. כוחותי עמי; לא רבים יחזקו ממני; סבלנות יש לי במידה הגונה: מוכן אני ללכת ברגל חודש תמים, ארבעים קילומטרים מדי יום ביומו, ולא איעף. כי אעבוד, מובטחני שאמלא את העבודה על הצד הטוב; לא במהרה, אקוה, איעף; אבל… הן תדעו, חברים, איזה מקרה קרני במלחמה. הוא הוא שעלוּל להיות לי למכשול. לא כל עבודה אוכל לעבוד. צבי כותב, שי. תמה לדבר, איך זה אני קוצר וחורש בידי האחת. פשוט הדבר מאד: ידי השניה מלאכותית, יש לי אפשרות להניעה, כי חלק ממנה (כמעט עד המרפק), יחד עם שריריו (החזקים במידה הגונה), שׂרדוֹ. ליד זו, המלאכותית, מחוברים מיני מכשירים, שבעזרתם אני יכול לא רק לקצור ולחרוש, אלא גם לעשות כמה עבודות אחרות. – – – אקוה, איפוא, שאצלה להרבה סוגי-עבודה.

ואם אראה, כי מיוּתר אני בקבוצה, במושבה, כי למשא אני, ואפילו מעט מן המעט, לא אחכה, כמובן, עד… לא יהיה צורך לבקש ממני, כי אלך… ודי, די על אודותי. – – –

[…]

שלכם

אוֹסיה.

אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד

יפו. 11.11.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

אני כותב בחפּזוֹן. – – – בדגניה קרה מקרה מעציב. רצחו את משה'לה בּארסקי (את שם-המשפחה איני זוכר היטב). אתם מכירים אותו. הוא עבד בדגניה שנה כמעט. היה בא אלינו לדגניה. בפעם האחרונה ראיתיו שם כשבא ללַווֹת את דבורה. צעיר מאד, צהבהב, בלי חתימת שפם וזקן; פועל טוב ובחור טוב, בעל נפש שואפת. תמיד שאף לכבוש מקומות חדשים. – – – מסיבּוֹת הרצח הן: שלשום, בשבת, בארבע אחרי הצהרים, רכב משה'לה על פרדה למלחמיה להביא משם רפוּאה. בקרבת דגניה סבבוהו 4 ערבים ורצחוהו ביריה. הפרדה המבוֹהלת נסה לדגניה. הערבים לקחו לעצמם את האקדוֹח ואת פרוּטוֹת-הכסף של הנרצח. כל זה סיפר לנו הפועל ר., שבא היום לכאן. החלטתי ללכת לדגניה עם האפשרות הראשונה. אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד. אלמד בערבים…

סדרו, במידה שתוּכלוּ, הספקת-ידיעות ל- "Разсвет". אצלכם ואצל שכניכם. ביחוד השתדלו להודיע כל דבר (וכן יעשו-נא גם במקומות אחרים) בזמנו ובדיוק (מתחילה חקרו ודרשו היטב). בקיצור כתבו, בלי השתפכויות-נפש אישיות ותיאורי רשמים; בעיקר עובדות תנו; כך כותבים תמיד כרוניקה. הכתובת: – – –

הנני גומר. יש רצון לכתוב על כמה וכמה דברים, אבל אין זמן. יש רצון לאמור מלה טובה גם ל – – – ולכל השאר, העולים על זכרוני לעתים קרובות מאד, אבל אין זמן. כתבו לי לדגניה. שלום לכל. שלכם

אוֹסיה.

---

 Разсвет – Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

דַּרְדָּנֵלִים. 6.5.1915.

הנה לפני מכתבֵך מי׳׳ט לאפריל. קיבלתיו זה עתה וקראתיו בתיך רעם יריות תותחים ורובים, בתוך שאון וצוַחות של אנשים ופרדות, בתוך אבק ורפש… – – –

הנני ממהר: שעות-הפנאי מועטות; בכל רגע מפסיקים את כתיבתי; ורצון יש דוקא לספר רבות ועל רבות; הנה דבר-מה מן העיקר (על הכל והכל הן אין לכתוב): בכ״ז לאפריל הוּרדנו מעל האניה. והתחילו ה״טיוּלים״ לעמדות הראשונות. העבודה מרובה. שר-גדודנו[1] ויתר הפקידים הגבוהים אומרים, כי עבודה יתירה שכזו תמָשך עוד רק ימים אחדים; אחר כך יתוַספו עלינו כוחות-הובלה חדשים ויעזרונו. לעת-עתה עלינו ללכת אל העמדות הראשונות גם ביום וגם בלילה; ישנים ואוכלים אנו באקראי. מובילים אנו לעמדות כדורים, מכונות-יריה, מזון, מים. בידיעות הרשמיות של מחנה-הצבא כבר הוזכר פעם, שהודות לעמלנו, הודות לזה שאנו הבאנו לצבא כל הנחוץ בעוד מועד, ״ניתנה האפשרות לצבא לא רק לחדול מסגת אחור, כי אם גם לעבור להתקפה ולכבוש עמדות חדשות אחדות״… עבודתנו נחוצה היא, כמעט בכל לילה ולילה (בלילות אנו עובדים יותר מביום) ומדי יום ביומו הננו נמצאים בעמדות הראשונות תחת מטר כדורי-רובה וכדורי-תותח; יש בינינו כבר גם פצועים (פצעים לא מסוכנים): ג-סקי מן הרוֹטה השניה נפצע ע״י כדור-רובה בשתי ידיו (שתיהן יֵרפאו); ר-ג יצחק מן הרוֹטה השניה (לא מי שהיה ממונה על צרכי המזון, אשר את יודעת) פצוע במצחו, בין העינים, ע״י כדור-רובה; העצם לא נפגעה; יֵרפא כעבור שבוע-שבועים (הערה: יש לו אשה וילד בגַבָּרִי); יש עוד אחדים פצועים פצעים קלים, ואחד (מ-ץ מן הרוֹטה השניה) – אבד ואולי גם נהרג, אחרי שמעילו ותעודותיו הובאו לנו משדה-הקטל… אמנם, יש שונים בתוכנו, ואני הייתי בעונג מחזיר מאה מהם לאלכסנדריה (והם גם הם היו חוזרים בעונג), אבל יש גם בחורים הגונים, אשר טוב לעמוד אתם על המשמר, בחורים אשר אינם כופפים קומתם לפני הכדורים ואינם משתחוים לפני החיצים. בכלל, אנו ממלאים תפקידנו לא רע, כל כך לא רע, עד ששר-הגדוד הציע לנו לסדר פלוגה בת חמשים איש, שתשתתף בכיבוש הר אחד, עמדה חשובה מאד. לפי שעה נמצאו רק כ״ז מתנדבים; יוכל היות, שעוד היום או מחר ימָצאו כל החמשים ואנחנו נלך להלחם בפועל… עם הרוֹטות השלישית והרביעית לא נפגשנו עד היום ואין אנו יודעים איפה הן. – האופיצר א. חלה בעצביו משריקת החיצים והכדורים ושחררו אותו מן המערכה ושלחו אותו לעבוד בבית-מרקחת באי למנוס או באלכסנדריה. תחת זאת שני האופיצרים הצעירים האחרים שלי – – – בני-חיל; פשוט משׂתערים לתוך האש. במקום א. הועלה למדרגת אופיצר גוֹר-סקי, אלא שהוא גם להבא יוסיף לעבוד יותר במשׂרד ובסידור המשק… הנני גומר באשר צריך להכון ללכת אל העמדות… היחסים של שר-הגדוד ויתר האופיצרים האנגלים אלינו הוטבו בהרבה, אחרי שנמצאנו זמן-מה יחד בחברת הכדורים…- – –

הופסקתי… הנני ממשיך רכוּב על הסוס… שר-הגדוד שאלני: ״הרוצה הוא לרכוב אל המערכה?״ – מובן. אנו עומדים על יד העמדה. מיד אנו נוסעים הלאה.

דרישת שלום לכל. יכול-היות, האחרונה. אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

לא נוֹח לכתוב מתוך רכיבה.

שלום!

שלחי ברכת-פרידתי לקרובי, אם אֵהרג היום.

אנו יושבים בנקרה. מחשיך. כאשר יחשך לגמרי נַסיע את פרדותינו לעמדה הראשונה. זה הכל; ואני חשבתי, על פי דברי שר-הגדוד, שיהיה דבר-מה מיוחד, חם ומלהיב… אמנם, עוד נראה.

רואים אנו מלפנינו וממעלה אנשי-צבא בחפירות. מסביב יריות-רובה. נושאים פצועים; אחרים עוברים בעצמם בתחבשות זבות-דם! עוד אחרים באותה שעה מתבדחים, צוחקים… הכל ביחד… אפלה… אי-אפשר לכתוב…

---

[1] ״שר גדודנו…״ – הקוֹלוֹנל ג'. ה. פטרסוֹן, אחרי כן מפקד הגדוּד-העברי ה-38 בא״י; בין ספריו – ״עם הציוֹנים בגאליפּוֹלי״, לונדון, 1916 (אנגלית).

דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה…

9.5.1915.

קיבלתי את מכתבך השני. – – – תודה בעד התמונה. אני פה איני יכול להצטלם. כבדה המלחמה. אין בית אחד שלם, אין אדם; הבל ברחו והפוֹטוֹגרפיה מאין תמצא.

          – – –

ואשר ל״יחסים״[1] — יכולה את להרגע (אף כי לא לגמרי). עכשיו אחרת היא ולא בזה העיקר עכשיו. יש אי-נעימויות מסוג אחר. יכול אני לכתיב על זה בלי אימת הצינזוּרה, מפני שהצינזוֹר שלנו עכשיו חדש הוא – – – ומאנשי-שלומנו. כידוע לך, התנהלה בזמן האחרון קבלת-החיילים לגדודנו באופן גרוע. התוצאות הן, שנתקבלו הרבה חולים וגם במובנים אחרים – אנשים בלתי מתאימים כל עיקר. אחדים מהם שוחררו, אך גם אחר זה נשארו עוד לא מעט, שאולי אינם יכולים, אבל בעצם אינם רוצים לשאת בעול. רבים מתחבאים ומשתמטים, כשצריך לעשות איזה דבר, כשצריך ללכת אל העמדות הראשונית; אחדים מכריזים ומודיעים, שאינם רוצים לעבוד כל כך הרבה; ויש גם שמודים ואומרים פשוט, כי מפחדים הם ללכת אל העמדות הראשונות… אני הייתי מוַתר על שכאלה, אני הייתי משחרר או מגרש כאלה לגמרי – ילכו לביתם – אבל השלטון אינו בידי. ודוגמאות של רפיון פועלות לרעה על האחרים. פיטרוּ, למשל, אחד מעבודה ליום מפני הריבימַטיזם; כעבור שעה הופיעו עשרה בטענה שאינם יכולים לעבוד: ריבמַטיזם לכולם… ואין זה מקרה בודד ואתה מוכרח לבלי להאמין, להכריח; שאם לא כן, לא יֵעשה דבר. ואתה מוכרח לענוש… את יכולה לשוות בנפשך, כמה נעים לי כל זה… באה, למשל, דרישה לשלוח תיכף ומיד מאה פרדות. הנני מפקד לתת המשים מן הרוטה הראשונה וחמשים מן השניה. צריך כרגע לחבוש ולהוביל; וכאן מתחילים להופיע ראשי הפלוגות: ״פלוני אינו רוצה ללכת, אלמוני אומר, שהוא חולה, פלוני מפחד״. הנך מתחיל להוכיח למסרבים, ואתה רואה, שגם בחמש שעות רצופות לא תגמור את שיחתך עם כולם, והפרדות דרושות מיד… אז תחל לצעוק, להתרגז, לאיים… זה פועל, כרגיל, כהרף-עין… אבל קשה, מכאיב. היו כמה מקרים, שמתוך עצלות לא התירו את הרתמה מעל הפרדות, לא הגישו להן אוכל – אחרי שהעבידו איתן בפרך. היו מקרים, שאחדים השאירו את פרדותיהם (לפעמים עם משא) בדרך ושבו למחנה לבדם… הוכרחתי לענשם… והרבה יש סכסוכים וענינים קטנים בין החיילים; וכמעט בּכּל אתה אנוס לחדור, להתערב, לברר. יודעת את, איזו הם הרגעים הכי טובים פה? – כשאתה נוסע בשורה ארוכה לעמדות הראשונות; מזמזמים החיצים, מתפוצצים הכדורים; הנה התפוצץ אחד על ראש האנשים, מטר-רסיסי-עופרת ניתך עליהם. אחדים מתרוצצים בבהלה; אז תרים קולך: ״סינגל פייל! – אחד אחרי השני  שורה אחת! סדר!״ – ויתישרו, ירגעו, ואתה נוסע הלאה. – אַת אומרת: ״יותר אומץ!״ באומץ אין מחסור; יֶשנו.

וּמאקאריוֹב ממון, ששבר-פצצה פצעהו אתמול בבטנו, מת היום. זהו קרבננו הראשון, אם לא לחשוב את האובדים מוֹשקוֹביץ ופרץ מאיר (מן הרוטה השניה).

היום ראיתי, איך הורידו עשרות אנשים לקבר-אחים גדול אחד… כל זה כאילו עבר על פתחי הלב מבלי לנגוע בו, אף על פי שאני יודע היטב, שלכל ההרוגים האלה יש אבות, אמות, ילדים, אהובות, המחכים בקוצר-רוח ובדאגה לשוב יקיריהם… מחכים לשוא… כן, במלחמה יש מקום להרבה הרגשות מיוחדות… עוד לפני חודש היה האיש אוֹהב ואהוּב, ליטף ולוּטף, לחץ יד בחיבה, נשק בחום ולחש אמרים כל כך טובים ונעימים; דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה, או מחרחר באימת-גסיסה, כמו שחרחר מאקאריוֹב ממוֹן שלנו, או מוּטל בתוך גל של עשרות גופי-חברים בבור גדול – קבר-אחים… ולא יחבק עוד ולא ינשק ואף יד לא ילחץ, ואף מלת-חיבה אחת לא ילחש… ואף על פי כן כל זה ועוד רבות כיוצא בזה כאילו נשכח פה, כאילו מוסחת הדעת ממנו ולא יושם אליו לב…

---

[1] עם הפקידות האנגלית – המתרגם.

תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת!

י׳ במאי. ז׳ שעות בבוקר.

הננו רועים את פרדותינו בשדה. באיזו הנאה הן לוחכות את העשב… הנה מתפוצצים כדורים, עולה דרדור-רובים… הכל מסביב מכוסה עשן-אבק-שרפה, ועם זה השמש מאירה, בהירה ונעימה, כאשר יהיה באביב. מיד נרכב להשקות, ואחר כך, ודאי, לעמדות הראשונות. בלילה זה נגמר ״טיוּלי״ עד חצות. ועד חמש, חמש וחצי בבוקר ישנתי לא רע, תחת השמיכה…

[…]

ד׳ שעות אהה״צ.

[…]

שילחתי פלוגות קטנות אחדות אל העמדות, שלחתי את כל הפרדות החפשיות לשתיה; עכשיו הגיע תורי אני: צריך אני להכּוֹן ללכת עם 73 פרדות ל״טיוּל״. אתמול הייתי באגף השמאלי; החיצים זמזמו כדבורים; הנה-הנה יעקצו. החיילים האנגלים, שנלחצו אל הכותל, אמרו לי ע״י מתוּרגמני, שארד מעל הסוס ואעמוד על יד הכותל; כאן מסוכן; הרבה נופלים, נהרגים. אני אמרתי לענות, ששר-צבא יהודי אינו ירא את הסכנה ויכול למות על סוסו…

המות כה קרוב יום-יום, מרחף מסביב-סביב, ועם זה יש שהמחשבה על אודותיו כה זרה ומוזרה. תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת! אמנם, הרבה זרויות יש בחיים…

שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים…

16.5. שש שעות בבוקר.

אנו רועים. הטיול הלילה לא היה מענין, ז. א. לא מסוכן. הרופא וגוֹר-סקי מסרו לי זה עכשיו את שיחתם מאמש עם שר-הגדוד. שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים ובעת שצריך להתחבא. ״הן אנו גדוד להובלה. לא מעשי-גבורה עלינו להראות. עלינו להשתדל לשמור על חיינו, כדי להמשיך את עבודתנו המועילה בהגשת חמרי מלחמה ומזון״. כך אמר, וללא-נכון, כמובן. כי אם איש לא יַראה לחיילים, שיכולים לבוז לפצצות ולסכנה, איך ימלאו אלה את חובותיהם (הן לעתים קרובות, קרובות ביותר, מילוּי זה אחוּז בסכנה).

והנה שוב התחיל האויב לירות על מחננו. צפרא טבא! צריך ללכת לראות.

[…]

שתים-עשרה וחצי בצהרים.

[…]

היום הופיעו שני חולים ישר לעיני שר-הגדוד. הם באו אליו בלי רשות בסברה, שהוא ישלחם ודאי תיכף ומיד לוַעדת-רופאים ולאלכסנדריה… שר-הגדוד גער ונזף בהם וגירש אותם בצעקות מעל פניו לעבודה.

ר.[2] הכה אתמול ספרדי אחד על אשר זה עמד בתפילה ולא נענה תיכף לפקודתו. זה הרגיז רבים מאתנו. רגש-האיבה לר. הולך וגדל.

נגש הסניטר ג. הוא קובל שהסניטר-הקורפורל ש. התאונן על סירובו לפני שר-הגדוד (ולא לפני הרופא או לפנַי, כמו שהיה צריך לעשות). השר ציוה, להביא את ג. לפניו והכהו במקל (ג. הראה לי את עקבות המכות הנאמנות). ג. מבקש, שאנכי אשפיע על הקורפורל ש., שלהבא לא יגיש כל דבר לפני האנגלים, כי אם יגמור את הענינים בינינו לבין עצמנו. עוד עובדה מענינת. אחד משני החולים, שהתיצבו היום לפני שר-הגדוד, הודיע, שהוא הוּכה בראשו, בחזהו, בבטנו, וגם נשברו שיניו. ובאמת, לחי אחת היתה נפוחה אצלו ביותר. ״מי הכּך?״ – שאל שר-הגדוד. ״אני״ – ענה שר הרוֹטה הראשונה[3]. ״אם כן, לא צריך לרפאותו״ – פנה שר-הגדוד לרופא. והשר לא מצא לנכון אפילו לשאול, על מה הוכּה אדם ככה; הוא פשוט, גמר אומר, שאם אופיצר הכּה חייל, אין להגיש ל״אַשם״ גם עזרה מדיצינית…

---

[2]אופיצר אנגלי.  – המתרגם.

[3] אופיצר אנגלי. – המתרגם.

ההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל…

19.5. תשע שעות ושלשה רבעים.

עוד מעט יהיה אצלנו פּאראד עם עבודת-אלהים בהשתתפות רב מפאריז…

להתראות. שלום לכל.

שתים אחר הצהרים.

לא היתה עבודת אלהים, מפני שלא בא הרב. הוא הודיע. שנקרא פתאום אל השטאב הראשי. אפשר, שבמקצת הפריעו גם היריות החזקות. מאותה סיבה לא היה גם הפאראד. שר-הגדוד אמר, שסכנה היא להסתדר בשורות צפופות. אצל הצרפתים שכנינו נהרגו שלשה, נפצע אחד; אצל האנגלים שכנינו נפצעו שמונה; אצלנו עבר הכל בשלום. מסיבת החג נאספו אנשינו, שרו משירי ארץ-ישראל ורקדו הוֹרה, ואפילו רונדו. זה זמן רב לא היתה שמחה כזו במעוננו.

בא אלי הספרדי ס. עם המתורגמן א. הוא קובל, שבלילה הזה הכּה איתו דג[1] מכות קשות על שהוא, העֵר לשמירת הבהמות, לא ראה ולא שם על לב, איך ששק-האוכל נפל מעל ראשה של פרדה אחת… אני כבר שמעתי על אודות המעשה הזה. אתמול, בשובי מן העמדות, סיפרו לי, שהעֵר ס. הכה את ראש-המשמר. אני ציויתי לקשור אותו בבוקר לשעה אל העץ. אחר-כך, כעבור שעה, בערך, בא אלי ראש-המשמר וסיפר, שדג׳. היה אצל הפרדות, ראה שמעל פרדה אחת נפל שק-האוכל, והעֵר ס. יושב לו במנוחה ואינו שם על לב… דג׳. הכה אותו הַכֵּה ופצוֹע… א. (תורגמנו של שר-הגדוד, גם כן ספרדי) שואל אותי: האומנם לא אוכל לעשות דבר כנגד ההכאות? בפי לא היה אלא אותו המענה של שלשום בשעת הקוֹנפליקט: ״יכול אני לדרוש בכל תוקף הפסקת ההכאות רק כשהחיילים בעצמם יַראו, שלנו, הראשים היהודים, הבלתי-מכים, הם נשמעים לא פחות מאשר לאנגלים המַכּים״…

הלך לו ס.; הלך גם א., כשהוא מתאמץ להסביר לס. בערבית מה שאמרתי לו בעברית.

בשבוע האחרון לא הגיעו אלי שמועות על הכאות מצד הראשים היהודים, בעוד שלפני זמן-מה התחילו גם אחדים משלנו(רשימה של שמות) להשתמש באגרופים ובשוטים. ואחרים, רשאים לומר כמעט כולם, הצדיקו את החזיון הזה באמרם ש"החיילים בעצמם מביאים לידי כך; אם לא יכּוּם, לא יצייתו.

מובן, שלא את הכל אפשר להכות ולא באופן אכזרי, כמנהג האופיצרים האנגלים, אבל את זה או אחר לפעמים לא יתכן שלא להכות קצת״… ואף החירופים והגידופים – היה זמן, שנתפשט אצלנו ניבול-פה שכזה, שגם בצבא הרוסי אין למעלה הימנו; ואני הוכחתי מאה פעמים ואחת, שההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל… ובסוף-הסופות אסרתי על שלנו בעונש חמור להכות ולגדף… ורשאים לומר, שחדלו; עכשיו הם בעצמם מודים, שהענין לא סבל על ידי כך…

הבוקר נסעתי אל העמדה אשר מעבר לביציו. לעמדה זו נוסעים הרבה דרך חוף-הים. תחת הרגלים גלי-אבנים, משמאל – הים רחב-הידים, ומימין – סלעי הרים זקופים, כל כך מגוּבבים זה על גב זה, עד שיש שאין כמעט כל מעבר. דרך קשה; קשה ביחוד בשביל הפרדות העמוסות. ולאורך החוף, למחצה במים, שלשלת של פגרי-סוסים. במקום אחד ארבעה ביחד, הסנטרים מופנים זה לזה, כאילו יתנשקו או נאספו לשיחה שקטה. והגלים השובבים ילוֹקוֹ את רעמותיהם, זנבותיהם, עורם… וממעל נפץ מכונות-יריה ורובים.

---

[1] אופיצר אנגלי – המתרגם.

בעונשין דרושה מידת-זהירות

22.5 […]

שתים בצהרים.

כילינו לאכול. שוכבים אנו באוהל ועם רעמי-התותחים אנו מפטפטים הבלים. – – –

מ. מתחיל לשיר שירי-אשכנז; הרופא עוזר לו. אנו מוחים, כביכול: שירת אויב איך נשיר?! פותחים בשירים רוסיים. מופיע הסרג׳נט-מג׳ור י. ומתאונן על החיילים, על חוסר-משמעת. מבקש להשתמש בעונשין. הנני משתדל להסביר לו, שבעונשין דרושה מידת-זהירות; צריך שהנענש יבין, כי עונשים אותו מתוך אונס, שהוא בעצמו אילו היה תחת הראש, לא היה יכול שלא לענוש בצורה כזו.

ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח.

27.6. ארבע בצהרים.

האנשים עובדים. עומדת לבוא אלינו ועדה סַניטרית, ומפני זה אנו עסוקים בניקוי כללי. אנו, האופיצרים, מצוים ומסדרים, הסרג׳נטים ממלאים תפקיד של ״משגיחים״ ארץ-ישראליים. תפקידים נאים לנו! תפקידים, שכל ימי חיי מאסתי בהם והתנגדתי להם! תפקידים של בטלנים ונוֹגשֹים, המקבלים את המנה הכי יפה והחלק הכי-גדול מפירות-העבודה… אלא שבלכתי לגדוד ידעתי, כי יוּטל עלי למלא גם תפקיד זה, ובכל זאת הלכתי, יען שהיה דבר-מה אחר, חיוּבי, גדול מן הצד השלילי הזה. הרבה מאותו החיוב התנדף והיה כלא-היה, אבל גם הרבה עוד נשאר, לדעתי. חברי-לאוהל אינם בדעה אחת אתי. הם מצהירים, שמתקוותינו והצעותינו לא נשאר כלום. ושגור בפיהם: "גדוד של מתנדבים אידיאליסטים נהפך והיה לגדוד של עובדים מאוֹנס… לאלה אבד האידיאליזם, ואצל אלה לא היה מעולם… האנשים מוּכים… ערך האופיצרים היהודים דומה לאפס… במקום ארץ-ישראל הובילו לדרדנלים… אין כל רעיון, אין כל ערך לגדוד בחיי-היהודים… הכי-טוב היה – לפזר… כל אחד מאתנו היה שב עתה לאלכסנדריה ברצון, בלי כל בושה״… מובן, שלדעתי אין הדבר כן! אמנם, מרובה המגוּנה בגדוּד… הכאת האנשים, שאין אני יכול לזכור אותה בלי חרפה לוהטת וכאב… ועוד רבות… ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח. ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות-היהודים, בשעה שאינם מוקפים אחרים, אמיצים מהם… ברם, לא אוסיף לעשות סך-הכל. עוד מוקדם הדבר. את הסך-הכל נעשה אחר כך.

למסור אותו עתה לדין, זאת אומרת, להרגו. החלטתי לעשות עצמי כלא-ידע

8.6. שבע בבוקר.

עוד שני מקרים קרו אמש. פרדה אחת הכתה ברגלה בפני החייל ר. (תימני), ששמר את הפרדות, ושברה לו שתי שינים קדמיות. ואף ר. הוא דוקא אחד החיילים הכי טובים, השקדנים, המקבלים הכל באהבה. אמנם, שתי שינים בינינו ובין המלחמה מהן? משהו גרעון ביפי-הפנים, תו לא. המקרה השני – מעשה במ., שהכה אתמול על הלחי פעמים אחדות את החייל מן הרוֹטה השניה ש. מ. כאשר שמעתי את הדבר הזה, כעסתי מאד על מ., באשר הרביתי לדרוש בכל תוקף, שבגדודנו לא יהא זכר להכאות (ובעת האחרונה, אמנם, חדלו הללו, ואפילו מצד האופיצרים האנגלים). ואולם מ. סיפר לי כדברים האלה: דיברו על פצעו של ברגמאן. אז החל ש. מ. לחרף ולגדף: ״אחד לאחד ניפצע וניהרג. האופיצרים המנוּולים שלנו אשמים בכל. בעצמם הם נשארים, מפּני שמקבלים משכורת הגונה, ואותנו הם מחזיקים לשם זה. בעצמם נזהרים מכל סכנה, ואותנו מכניסים לכל סכנה. בעצמם בורחים ואותנו מעכּבים. הנה הרופא ברח, הקפיטן רצה לברוח… ג-ן וט. רוצים… כששאל הקוֹלוֹנל את הקפיטן על הנסיעה לאלכסנדריה, הודיע הקפיטן, שהאנשים אינם רוצים לנסוע. והרי הוא יודע, שכולנו רוצים״… ש. מ. מפורסם בגסותו ובעזותו, חוץ מכל יתר מעלותיו. על כל פנים, על פי דיני-הצבא, צריך היה  לירות בו באותו רגע… למסור אותו עתה לדין, זאת אומרת, להרגו. החלטתי לעשות עצמי כלא-ידע.