כל עוד יכולת בידכן חתוֹרנה בכל כוחותיכן לצאת מתוך אוֹפל־ההמון למרחב המחשבה העצמית

[1903 או 1904].

לוֹבה ודוֹרה יקירות שלי!

[…]

שתיכן הנכן מתאוננות על קשי-הלימודים; אני חושב, כי סיבת הקושי בחוסר-הרצון. אילו חשבתן והבנתן כמה נחוצה היא הדעת בחיים, ודאי שהייתן סופגות אל קרבכן את הלימודים כספוג יבש הסופג אל קרבו את המים. אבל יודעני היטב, מבּשרי ומעצמי, כי אין תועלת בדברי. רק דבר אחד אגיד לכן: יבוא בלי ספק יום וגם אתן תצטערנה צער גדול ועמוק מאד, ממש כמוני היום, על זהב-ימי-הנעורים שמיהרו כל כך לעבור ללא תוכן ומהוּת. רוב המעשים הרעים הנעשים על פני האדמה מקוֹרם בבורות-ההמונים. הנה דוגמה בולטת לכך – הסינים. כל עוד יכולת בידכן חתוֹרנה בכל כוחותיכן לצאת מתוך אוֹפל-ההמון למרחב המחשבה העצמית, כי אם לא כן – בּלוֹע תִבָּלענה ולא תוּכלנה עזוֹר.

שוב התחלתי ללמוד קצת יחד עם חברי הרוקח. ערכני לנו סדר של לימודים וכשיש לנו פנאי אני לומדים יום-יום: צרפתית, גרמנית, רוֹמית, מתימטיקה וכו'. במכתב הקרוב אכתוב יותר. והנני אוהבכן,                                                        אוֹסיה!

עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית

20 בּינוּאַר (2 בּפבּרוּאַר) שנת 1905. כַמַדֵרָה.

אבא יקירי!

אף על פי שהמתוּרגמנים היפּניים עסוּקים מאד ומבקשים שנכתוב מכתבים קצרים, בכל זאת בטחון לי שיתנו לבם למקרה יוצא מגדר-הרגיל ויתנהגו עמי לפנים משוּרת הדין ולא יפסלו את מכתבי משום אריכוּתוֹ.

התזכּוֹר, באחד ממכתביך כתבת לי שלבך בטוח בי, כי גם בשדה-הקרב לא אבייש – כשם שלא ביישתי בחיי השלום – לא את שמך אתה ולא את שם עמי היהודי ולא את שם הצבא הרוסי. בין יתר הדברים כתבת לי אז, כי מאד היית שמח, אילו זכיתי להיות מחוֹנן באוֹת הצטיינוּת צבאית וּמָעֳלֶה למַעלת סגן-אוֹפיצר. והנה אף על פי שקבּלת אות-הצטיינוּת תלוּיה על הרוב לא רק בשאר-רוח אמתי, אלא גם במידה לא-קטנה של שתדלנות בזוּיה מכוּונת לכך – ואני מטבעי שומר כּבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כל שהיא – בכל זאת הרי אני כיום סגן-אוֹפיצר, מחונן באות-הצטיינוּת צבאית ממדרגה רביעית וגם מעמד לקבלת-אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאוה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביוֹשר ובצדק, ע״י מעשי בשדה-הקרב בלבד. מילאתי את חובתי ולבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית. ב-7/20 באבגוּסט שנת 1904, באחרון לשלשת ימי המלחמה שהיתה על פני ההר אוּגלוֹבאיה (מבצר) פגעוּ בידי רסיסים של כדוּר-תוֹתח ורוֹצצוּה בפיסה, במַרפק ובין שני המקומות האלה. לאחר שעות אחדות כרתו מידי את חלקה התחתון, מלמעלה למרפק קצת, ולאחר מאה ימים יצאתי מבית-החולים. מרגיש עצמי בריא ומוּכשר להמשיך להשתתף במלחמה, הגשתי בקשה שינתנו לי חרב ואקדוֹח. מתוך הפקודה שאני שולח לך כאן רואות עיניך, כי מעשה זה, מעשה-חבֵרוּת פשוט ולא יותר, הניע את מפקד-גדוד-הקלעים העשרים ושבעה לסיביריה המזרחית, שר-הגדוד פֶּטרוּשה, לכתוב עלי דברי תהילה נפרזים מדי. העלוני למעלת סגן-אוֹפיצר, מסרו לי פלוגה, ואַקו לעמוד כך עם בחורי הטובים עד הסוף ולהגן היטב על האדמה שרָותה כל כך מדמנו. אבל הנה עבר רק חודש אחד, אמנם חודש קשה, והמבצר נמסר לאויב ואנחנו הנחנו את נשקנו.

עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה במאומה, ושנית, רבים הם האנשים, שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקוה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמיד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידים יקנאו בי.

היפּנים מתנהגים אתנו על הצד הטוב ביותר. מזג-האויר במו אצלנו בחודש אפריל. הזוֹל גדול מאד. אמנם שעמוּם כאן, אבל גם ימים טובים יבואו. נשיקות חמות לך, לאמא, לפרידה (ודאי כבר גדל והיה לציוֹני), ללוּבה, לדוֹרה ולשאר בני

משפחתנו.

ברכה נאמנה למכרים. אקוה שתענוני תיכף ובהרחבת דברים. הנני אוהב אותך,

בנך אוֹסיה.

כתבתי: יַפַּן. אוֹסַקָה פוּ כַמַדֵרָה. מדוֹר-שבוּיי-המלחמה. ליוֹסף טרוּמפלדוֹר, 14276 No.

מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ

כמדרה. 21 בּדצמבּר שנת 1905.

אבא יקירי!

שוב ניתנה רשוּת לשלוח מכתבים ואני משתמש בדבר וכותב לך עוד מכתב. עד היום הזה עוד לא ידוע מתי ישיבונו. יום-יום מפריחים שמועות חדשות. – – –

חשבנו לפנות במכתב אל הגנרל דנילוֹב, אחר כך – לשלוח לו טלגרמה, אחר כך – לשלוח טלגרמה אל המלך, אבל תחת כל אלה לא עשינו כלום, כי קשה לסדר ולעשות מה בתוך המין האנשים העורים והגסים הנמצאים פה אתנו. עוד מעט וענין הבקשות והטלגרמות היה גורם למלחמת ידים חדשה, על כן החלט לשבת ולא לעשות כלום, ואפילו אם ישיבה זו תמשך עד חג-הפסח. את רוב האנשים שלנו תקפה רוח עצבנות ומשטמה. יום-יום שותים רבים לשכרה. התחילו משתכרים אנשים, שלא שתו מימיהם. – – –

מריבוֹת וקטטות היו בחודש הזה יותר מאשר בעשרת החדשים הקודמים. ולעתים סוף המריבות – מיתת חברים.

והשממון גדול עכשיו שבעתים, כי מנוּתקים אנו מן העולם ניתוּק גמוּר. אין מכתבים ואין עתונים. כדי להפיג קצת את השעמוּם התחלתי נותן שיעורים – נמצאו לי כחמשה-עשר- עשרים תלמידים שומעים – בהיסטוריה ובמקצת בגיאוגרפיה. בערבים אנו קוראים ספרות יפה… ועם כל אלה – חיים! חיים הבו לנו! מסביב שממון עד כדי יאוּש ובטלה איומה, ממיתה!.. אבל… גם זה יעבור… הכל עובר… ואולי עוד נזכה לראות את עצמנו בתוך כל עם ישראל המאוּחד והמקוּבץ… אז ננוּחם מצרותינו ונשמח ונחזה את אחינו המרוּדים… מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ. מהר, התאסף, עם אוּמלל, עם מהוּלל! הן סבלת, עוּנית דיך, ועיניך למרחב, לחופש, הרחק מפחד ומשעבּוּד!

כתוֹב לולאדיבוֹסטוֹק (רוֹטה שביעית בגדוד-הקלעים הסיבירי-המזרחי ה-27). קבלו את תמונתי, התבוננו בה וזכרוּני, כאשר אזכרכם אנכי. נשיקות חמות אני מנשק לך,

לאמא, ללוּבה, לדוֹרה – – – האוהב את כולכם,

אוֹסיה.

ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם־מה אני נופל…

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

סַמוֹשה יקירי!

איש-צבא הייתי, על כן אקפיד על חוקי הכבוד ואחרי שכתבתי לאבא אכתוב לך. וחובתי הקדושה, עם זה, להודיעך, כי עוד מעט ולא יהיה בי כל זכר לרוח-הצבאיוּת, ואין לך, אפוא, לדבר על לבי שאעמיד את עצמי לבחינה לשם קבלת תואר [1] подпору́чик. לגבי פנסיה אין כמעט כל ערך לדבר, ואשר לכבוד המיוחד להחשב ל- подпору́чик בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוַתּר עליו. הלא מחשבותי נתוּנוֹת ליסוּד־מושבה, והנה אם בארץ-ישראל תפרוץ מלחמה, ודאי יכתירוני-בתואר [2] пору́чик. שם, אף על פי שאני מוּכן ומזוּמן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים. והלא תדע מה זה ״בבית, לא אצל זרים״ למי שמתדפק כל ימיו על דלתות זרים ואין עונה, למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוּז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דימוֹקרטים ברוסיה, ידי חברי לא תהיינה מגוֹאלוֹת בדם אחי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד, ורק צר מאד ללב, כי החיים רעים כל כך, ועד שאדם זוכה להתחיל בעבודה המושכת את לבו, עוברים עליו לבלי שוב ימים רבים, ימים ארוכים. היה שלום!

אחיך אוהבך,

אוֹסיה.


[1] Sub-Poruchik/Sub-lieutenant. לפי הערך בויקיפדיה, הדרגה התקיימה עד 1765, כך שהזיהוי לא לגמרי ברור. אבשלום

[2] להרחבה על הדרגה: http://en.wikipedia.org/wiki/Poruchik. אבשלום

אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

אניוּטה חביבתי!

אחרי הבעל – אשתו. הרמן אולי חשב, כי העמוד השלישי יהיה לו, אבל אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים: לעת עתה, כפי הידוע לי, נהנות נשים משויון-זכויות רק בפינלאנדיה, באוסטרליה האנגלית ובעולם הציוני. – – –

אני גם מקוה, לראות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ-ישראל את אידה (את צוחקת?), אם בוֹא תבוא לארצנו בכלל. וארץ-ישראל מתעוררת לחיים. ביפו נוסדוּ שיעוּרי ערבית לעולים; בירושלים התחילו מלמדים ציור וחרושת-שטיחים; הפועלים לומדים פרק במלאכת-הבניה, וזו משתלמת בירושלים יפה-יפה; הדור הצעיר מתחיל להתארגן בהסתדרות אחת; חבירה של בעלי השכלה גבוהה פותחים בארץ-ישראל גימנַסיה טובה; חבורת מוֹרוֹת ציוניות מיסדת אגודה בשם ״דבורה״, שמטרתה עזרה הדדית למורות עולות לארץ-ישראל; רבים קונים אדמה; זו מתיקרת. החיים נעוֹרים! בשעה טובה! היי לי ברוּכה!

אחיך אוֹסיה.

אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים

ס. פטרבורג. 20.12.1908.

הנני משתמש, גרישה חביבי, בהזדמנות הראשונה שבאה לידי, ויושב לשולחן לענותך על מכתבך הקודם.

– – –

לא נעניתי לנפשך המשתפכת, הפתוחה, משום שידעתי, כי קשה לפעמים לתת למי שהוא לבוא שמה. בשעה שכתבת לי רצית להביאני שמה, אבל הן במשך ימים אחדים יכול היה לבוא שינוי בדברים, ולך אולי קשה עתה לראות אותי פעוּר-פה ומוּכן לשמוע, ואפילו אם תהיה בטוּח, שכל מלה שתצא מפיך תרד לעמקי מַעמקי נשמתי. ידעתי שיש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגונו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם ריצה להתבודד ולהצטנף ולהתכנף דוֹם יחד עם יגונו הגדול. סלח-לי על הביטוי הקשה שפגעתי בך בו מתוך אי-רצון לנגוע בדבר שאסור לנגוע בו. איני מפקפק, שאתה מאמין שלא עשיתי זאת במתכוון.

כעת בדבר השימוש בלשון ״אתה״ ובלשון ״הוא״. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מַכּר ״אתה״ (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ״הוא״ זה ב״אתה״ ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוֹקרתים וכּבדתים וגם שתיתי אתם יחד – עם רבים מהם – גם מכּוֹס-היגון וגם מכּוֹס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים, אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והנה טובים הם (יכולים להיות טובים). אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התודעתי זה לא כבר. כנראה, עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב״אתה״. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים. היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותי, חיבקתיו ואמרתי לו ״אתה״, ומחר והנה לא אנשים קרובים אנחנו (אקוה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, איפוא, ״אתה״ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – –

[…]

לא נכזבו תקוותי ששמתי בך, גרישה חביבי, ולשוֹביניסט לא אחשבך; כן לא אחשוב, שעניניך הפרטיים משכיחים אותך את הציבוריים; יד ביד ילכו אצלך, כאשר יאה להם. ואני גומר. כבר שתי שעות אחרי חצות-לילה, גם מקום פנוי אין עוד. בכליון-עינים אחכה לתשובתך. להתראות!

 המכבד אותך,

                                                                                       אוֹסיה.

יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר

ס. פטרבורג. 20.2.1909

לא עניתיך, גרישה חביבי, עד כה, כי חיכיתי להתבררות-מצבי. כידוע לך, אני עובד במשרד ועסוק בו מתשע בבוקר עד שבע בערב. ללמוד קשה בתנאים כאלה. מלבד זאת אהיה אנוס להיות כאן גם בקיץ ולא אוכל לנסוע הביתה, דבר המצערני עד מאד. מצד שני הן קיבלתי עלי עבודה במשרד כדי לצבּוֹר אלף רוּבּלים, והיה סכום זה תשלום-החברים שלי במושבה שאנו אומרים ליסד. – – –

וגם אני רוצה לראותך, גרישה חביבי, רוצה מאד. צדקת בדבריך. יש בעמקי נשמתנו כמה יסודות משותפים, יסודות, שזמן רב ובלי תוצאות ביקשנום בנפש-אחרים. בבדידות, בדומית הלילה, טיפחנו בנו את הדבר המשותף הזה. אהבת האמת-הצדק[1], אהבת האנוֹשוּת ואהבת אחינו היהודים – אלה נבעו אצלנו מן היסוד המשותף הזה. מכאן נבע גם שויון-הנפש שלנו, הגמור כמעט, לצרכינו החמריים הפרטיים. אבל יש גם כמה צדדים בנו, לא שוים כלל וכלל. מטבעך הנך נלהב יותר ממני, אתה מוכשר להתמסר לדבר בהשפעת הרגש בלבד, ואני – יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר. אתה, בשעה שאתה מתמסר לדבר מן הדברים, אין המציאות הממשית עומדת לנגד עיניך, ואני משתדל תמיד להשען היטב על האדמה מתחת ולהביא לידי אחדות את עולם-השאיפות עם עולם-העשיה וכו'…

אבל נשוב אל הענין: את שאלת נסיעתי לרוֹמְנִי אוכל לפתור בסוף אפריל או בראשית מאי. באמצע חודש מאי או בסופו תגמרנה בחינותי. הודיעני-נא מתי תגמרנה בחינותיך אתה, ויקל לנו להחליט דבר. אם תהיה לי אפשרות לסור אליך – טוב שהדבר יחול בימים שלאחרי בחינותיך, כי רק אז נוכל לדבר ולשוחח די צרכנו. – – –

מבחינה מסוימת דוחה אותי המשרד מאד וּוַדאי אעזבנוּ; אלף רוּבּלים אצבור לי באיזה אופן אחר…

והנני גומר וממהר אל המשרד, אל מכונה זו, ששקר בה ונבלות וכל באיה יחוּבלו. להתראות!

ועוד: אל-נא תחשוב, שאני שונא גילוּיי-נפש; להפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא-עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, איפוא! בקוצר-רוח אחכה למכתבך.

שלך אוֹסיה.


[1] ״אהבת האמת-הצדק״ – כביטוּי הסופר והוגה-הדעות הרוּסי נ. מיכאלוֹבסקי, שתבע מסירוּת לאמת בשתי משמעוּיוֹת: דבר נכון מבחינת ההגיון והמציאוּת ודבר נכון מבחינת הצדק.