מה קשה לבני־אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!

19.6. תשע בבוקר.

השקינו את הפרדות, עשינו טיול, שתינו טה – וחפירות איננו חופרים. שבת היום, והעבודה סובלת דחוּי. יום אחד אינו מעלה ואינו מוריד ביותר. מחצית הרוֹטה הראשונה ומחצית הרוֹטה השניה שלחתי להתרחץ; אחדים הלכו לכבס לבנים שלהם; אחרים לעשות ביקורים. ג-ן אמר: ״ועכשיו יום-שינה יהיה לי היום, בלי מוסר-כליות״. אני צחקתי: ״נניח למוסר-הכליות, אך ימי שינה מצוּיים אצלו גם לא בשבתות״. אוהב-שינה הבחור!

אתמול ציוה שר-הגדוד, שהגלב שלנו יגלח ויספר את כל החיילים ושכל אחד ישלם לו פני אחד בעד גלוּח ושני פּני בעד ספור. הגלב ביקשני, שאשתדל לבטל את גזירת הקולונל. ״לא לעשות עסקים באתי הנה, בשעות הפנאי מוּכן ומזוּמן אני לגלח ולסַפר את הכל, אך חנם אין כסף״… נדיב-לב!

הכל טוב עכשיו, ביחס. סדר ומשמעת. מובן, אלה שהבקטריה האלכסנדרוֹנית יושבת בתוכם חולמים כמקודם על עזיבה; אך בלי אָכסצסים. גם אנשי-הפחד מפחדים כמקוֹדם (או עוד יותר), אבל אינם מעיזים לבוא בדרישות. יוכל היות, שנרקמת איזו מזימה, שהפחד עושה במחשך את מעשיו; ואפשר שגם זה מחלל למדי את שם-עַמֵנוּ (יש שהפחד מפני המות עז אצלם מן הפחד מפני החרפה, ואפילו החרפה הלאומית). איך שיהיה, מבחוץ שקט, מדברים בקולות אנושיים, השלימו עם ההכרח. מה טוב ומה יפה היה, אילו היתה השלמה זו לא רק חיצונית!… מה קשה לבני-אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!… ואף מות זה הן לא קרוב הוא לכל… הן לא הכל יהרגו… – – –

 

מודעות פרסומת

עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים

5.7. שבע בבוקר.

צפרא טבא! הרעשה הגונה, אך לנו שלום.

10 בבוקר.

[…]

אנחנו (בכל אופן אני) איננו מאשימים אותם. אלהים יודע מה היו התנאים, שבהם נמצאו. ואולם ההיסטוריה אין לה אלא מה שעיניה רואות, לה יש עסק רק עם עובדות. ובהיסטוריה יצוּין, שהרוֹטה השלישית והרביעית מתו בטרם החלו לחיות. זה מעציב. – – –

ו…[1] – הוֹי, מה שונה היתה דעתי עליו לפנים! כשפן הוא מתכווץ כולו, מפחד הסכנה, ועם זה יסַמר שערותיו, מלא כולו ״קצף אצילי״: ״מעליבים בנו! הכל אבוּד! לא נוכל להשאר יותר!״ – השפנים הללו, ההולכים על שתים, לא ידעו (לא יחפצו לדעת), שהם הם המעליבים בנו, ולא אלה שנסתלקו לצדדין ואינם מפריעים אותנו בכלום[2]. השפנים הללו ביקשו כל הזמן תואנות, להכריז ולהודיע: ״לא נוכל להשאר יותר!״ ״הכל אבוּד!״ שקר! לא הכל אבוּד. עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים. יצעקו מה שיצעקו השפנים ההולכים על שתים, ויש שנשמרו עוד אצלם האידיאלים הלאומיים, ויש שהאידיאלים הללו מתחדשים אצלם. ר., למשל, היה שואל אותי לפני זמן-מה בצותא חדא עם אחרים: ״האומנם תוכל לקבל עליך האחריות לקרוא לאנשים לבוא הנה?״ עכשיו הוא חולם בעצמי: ״אי, מי יתן ונסע מי שהוא בעל-הכרה לאלכסנדריה והיה מביא איזה מספר של בחורים הגונים״. ״והרי מקודם דיברת אחרת?״ – הזכרתיו. הוא צוחק: "Tempora mutantur" (הזמנים משתנים). – – –

…ועל דבר ״הזכות היוּרידית״ – הוֹי! הוֹי! האוּמנם תחשבי, כי גם אני הייתי לשפן והנני מחפש מוֹצא, באיזו ״זכוּת יוּרידית״ לעזוב? כשהלכתי הנה לא פשפשתי בגוילי החוקים והמשפטים, כי אם השקפתי אל תוך נפשי. עבודתי – עבודת הכבוד והחובה היא ביחס לעמי. וכלום ״חושן-המשפט״ האנגלי יכול לגלות לי בזה דבר-מה? – – –

…ואשר ל״חיים הצעירים שאבדו לשוא, לאחים הנקיים שנפלו לחנם״ – גם על אלה חשבנו, חשבנו עוד אז, כאשר סידרנו את הגדוד, כאשר קיבלנו את התנאים שהוצעו לנו. הלוך הלכנו בשם הענין, ובשם הענין הזה אנו מקריבים עתה את קרבנותינו. ההיסטוריה, שתציין את מעשה-גדודנו, היא תפתור, אם לשוא או לא לשוא אבדו החיים הצעירים. – – –

״מי הם? במה הם יותר טובים? על מה נבחרו?" הבלים. אין איש חושב פה את עצמו לנבחר. כל אחד נוֹשא את שלו. ובכלל מה מקום פה לשאלת יותר טובים או יותר רעים. אני בעצמי איני רוצה לעזוב את המקום, אך לוּ היה הדבר ברשותי, הייתי נותן ללכת מפה לכל אלה השואפים לזה, לכולם. אבל לא בידי השלטון, ולהשתדל עבורם, עבור שחרורם, איני רוצה. זה נגד יושר-לבי. לא אוכל להפקיר את האינטרסים של הלאוֹם לטובת הפרטים. יעסקו בזה ה… הפחדנים, ה… הכסילים; יעזרו להם האדונים …, הגבורים ללכת הלוֹך וטפוֹף על רצפות-הסאלונים החלקות ולשׂוֹחח בקול בּאריטוֹן מתוק. – – –

…ואשר לדעת-אנשי – את זו אני שומע תמיד ותמיד אני נותן לאנשי להביע את דעתם. בכלל, המשמעת עכשיו אצלנו היא יותר חמורה, אבל היחסים – רשאים לומר – טובים מאד.

חמש אחר הצהרים. – – –

חילול-השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאוֹם) חשובים מחיים. טוב כי נמוּת מוֹת אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתירה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו. ואל תפחדי מפני איבת האנשים אלי. הנה לפני רבע-שעה שׂוֹחחתי אינטימית עם מ-ן (אחד משלשת הנענשים) ועם אחדים מחבריו. זכרנו את אלכסנדריה, ירושלים (שָם הוריו). דיברנו על המצב בארץ-ישראל, ואיך ניטיב ונתקן שם הכל בעזרת האנגלים וכו' וכו'. מ-ן, כשאין משסים אותו, או כשאין שגעונו תוקף אותו, הרי הוא בחור לא גרוע כלל. ובכלל, שיחות כאלו מצויות ביני ובין האנשים, ושום איבה אלי איני מרגיש… כן, אני מבין שהאדונים (שמות) באלכסנדריה, ספק גדול אם הם אוהבים איתי, באשר ״אבן-נגף״ אנכי על דרך-שחרורם… יהי אלהיהם עמהם…  – – –


[1] שמו של אחד מאלה שעזבו את הגדוד ובאו לאלכסנדריה להטיל דוֹפי בו ולדבר עליו סרה באזני נכבדי-הציונים, אנשי ארץ-ישראל. – המתרגם.

[2] הכוָונה לאופיצרים האנגלים. – המתרגם.