ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם־מה אני נופל…

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

סַמוֹשה יקירי!

איש-צבא הייתי, על כן אקפיד על חוקי הכבוד ואחרי שכתבתי לאבא אכתוב לך. וחובתי הקדושה, עם זה, להודיעך, כי עוד מעט ולא יהיה בי כל זכר לרוח-הצבאיוּת, ואין לך, אפוא, לדבר על לבי שאעמיד את עצמי לבחינה לשם קבלת תואר [1] подпору́чик. לגבי פנסיה אין כמעט כל ערך לדבר, ואשר לכבוד המיוחד להחשב ל- подпору́чик בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוַתּר עליו. הלא מחשבותי נתוּנוֹת ליסוּד־מושבה, והנה אם בארץ-ישראל תפרוץ מלחמה, ודאי יכתירוני-בתואר [2] пору́чик. שם, אף על פי שאני מוּכן ומזוּמן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים. והלא תדע מה זה ״בבית, לא אצל זרים״ למי שמתדפק כל ימיו על דלתות זרים ואין עונה, למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוּז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דימוֹקרטים ברוסיה, ידי חברי לא תהיינה מגוֹאלוֹת בדם אחי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד, ורק צר מאד ללב, כי החיים רעים כל כך, ועד שאדם זוכה להתחיל בעבודה המושכת את לבו, עוברים עליו לבלי שוב ימים רבים, ימים ארוכים. היה שלום!

אחיך אוהבך,

אוֹסיה.


[1] Sub-Poruchik/Sub-lieutenant. לפי הערך בויקיפדיה, הדרגה התקיימה עד 1765, כך שהזיהוי לא לגמרי ברור. אבשלום

[2] להרחבה על הדרגה: http://en.wikipedia.org/wiki/Poruchik. אבשלום

אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

דַּרְדָּנֵלִים. 6.5.1915.

הנה לפני מכתבֵך מי׳׳ט לאפריל. קיבלתיו זה עתה וקראתיו בתיך רעם יריות תותחים ורובים, בתוך שאון וצוַחות של אנשים ופרדות, בתוך אבק ורפש… – – –

הנני ממהר: שעות-הפנאי מועטות; בכל רגע מפסיקים את כתיבתי; ורצון יש דוקא לספר רבות ועל רבות; הנה דבר-מה מן העיקר (על הכל והכל הן אין לכתוב): בכ״ז לאפריל הוּרדנו מעל האניה. והתחילו ה״טיוּלים״ לעמדות הראשונות. העבודה מרובה. שר-גדודנו[1] ויתר הפקידים הגבוהים אומרים, כי עבודה יתירה שכזו תמָשך עוד רק ימים אחדים; אחר כך יתוַספו עלינו כוחות-הובלה חדשים ויעזרונו. לעת-עתה עלינו ללכת אל העמדות הראשונות גם ביום וגם בלילה; ישנים ואוכלים אנו באקראי. מובילים אנו לעמדות כדורים, מכונות-יריה, מזון, מים. בידיעות הרשמיות של מחנה-הצבא כבר הוזכר פעם, שהודות לעמלנו, הודות לזה שאנו הבאנו לצבא כל הנחוץ בעוד מועד, ״ניתנה האפשרות לצבא לא רק לחדול מסגת אחור, כי אם גם לעבור להתקפה ולכבוש עמדות חדשות אחדות״… עבודתנו נחוצה היא, כמעט בכל לילה ולילה (בלילות אנו עובדים יותר מביום) ומדי יום ביומו הננו נמצאים בעמדות הראשונות תחת מטר כדורי-רובה וכדורי-תותח; יש בינינו כבר גם פצועים (פצעים לא מסוכנים): ג-סקי מן הרוֹטה השניה נפצע ע״י כדור-רובה בשתי ידיו (שתיהן יֵרפאו); ר-ג יצחק מן הרוֹטה השניה (לא מי שהיה ממונה על צרכי המזון, אשר את יודעת) פצוע במצחו, בין העינים, ע״י כדור-רובה; העצם לא נפגעה; יֵרפא כעבור שבוע-שבועים (הערה: יש לו אשV וילד בגַבָּרִי); יש עוד אחדים פצועים פצעים קלים, ואחד (מ-ץ מן הרוֹטה השניה) – אבד ואולי גם נהרג, אחרי שמעילו ותעודותיו הובאו לנו משדה-הקטל… אמנם, יש שונים בתוכנו, ואני הייתי בעונג מחזיר מאה מהם לאלכסנדריה (והם גם הם היו חוזרים בעונג), אבל יש גם בחורים הגונים, אשר טוב לעמוד אתם על המשמר, בחורים אשר אינם כופפים קומתם לפני הכדורים ואינם משתחוים לפני החיצים. בכלל, אנו ממלאים תפקידנו לא רע, כל כך לא רע, עד ששר-הגדוד הציע לנו לסדר פלוגה בת חמשים איש, שתשתתף בכיבוש הר אחד, עמדה חשובה מאד. לפי שעה נמצאו רק כ״ז מתנדבים; יוכל היות, שעוד היום או מחר ימָצאו כל החמשים ואנחנו נלך להלחם בפועל… עם הרוֹטות השלישית והרביעית לא נפגשנו עד היום ואין אנו יודעים איפה הן. – האופיצר א. חלה בעצביו משריקת החיצים והכדורים ושחררו אותו מן המערכה ושלחו אותו לעבוד בבית-מרקחת באי למנוס או באלכסנדריה. תחת זאת שני האופיצרים הצעירים האחרים שלי – – – בני-חיל; פשוט משׂתערים לתוך האש. במקום א. הועלה למדרגת אופיצר גוֹר-סקי, אלא שהוא גם להבא יוסיף לעבוד יותר במשׂרד ובסידור המשק… הנני גומר באשר צריך להכון ללכת אל העמדות… היחסים של שר-הגדוד ויתר האופיצרים האנגלים אלינו הוטבו בהרבה, אחרי שנמצאנו זמן-מה יחד בחברת הכדורים…- – –

הופסקתי… הנני ממשיך רכוּב על הסוס… שר-הגדוד שאלני: ״הרוצה הוא לרכוב אל המערכה?״ – מובן. אנו עומדים על יד העמדה. מיד אנו נוסעים הלאה.

דרישת שלום לכל. יכול-היות, האחרונה. אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

לא נוֹח לכתוב מתוך רכיבה.

שלום!

שלחי ברכת-פרידתי לקרובי, אם אֵהרג היום.

אנו יושבים בנקרה. מחשיך. כאשר יחשך לגמרי נַסיע את פרדותינו לעמדה הראשונה. זה הכל; ואני חשבתי, על פי דברי שר-הגדוד, שיהיה דבר-מה מיוחד, חם ומלהיב… אמנם, עוד נראה.

רואים אנו מלפנינו וממעלה אנשי-צבא בחפירות. מסביב יריות-רובה. נושאים פצועים; אחרים עוברים בעצמם בתחבשות זבות-דם! עוד אחרים באותה שעה מתבדחים, צוחקים… הכל ביחד… אפלה… אי-אפשר לכתוב…


[1] ״שר גדודנו…״ – הקוֹלוֹנל ג'. ה. פטרסוֹן, אחרי כן מפקד הגדוּד-העברי ה-38 בא״י; בין ספריו – ״עם הציוֹנים בגאליפּוֹלי״, לונדון, 1916 (אנגלית).

אם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום

27.6.

[…]

שש ושלשה רבעים לפנות ערב.

עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –

אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –

P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.

ארבע (בלי רבע) בבוקר.

והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:

"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!

הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל

13.6 לונדון.

כל הגיגי בנסיעה הקרובה. לעתים הנני מתאר לי, שצוללת מטבעת את אניתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל (הלא ענין-נסיעתי – ארץ-ישראל); אבל אולי אחלש ברגע האחרון ולבי יֵרך בי ואמות בפחדנות ובכיעוּר; לא כלביא, כי אם כאפרוח. אם כך יהיה – חרפה לי, לבן העם היהודי החפשי! איני רוצה במיתה בזוּיה כזו. – – – ואולם בודאי אעבור את הדרך בשלום, כי הכל כמעט עוברים אותה בשלום. – – –