ההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל…

19.5. תשע שעות ושלשה רבעים.

עוד מעט יהיה אצלנו פּאראד עם עבודת-אלהים בהשתתפות רב מפאריז…

להתראות. שלום לכל.

שתים אחר הצהרים.

לא היתה עבודת אלהים, מפני שלא בא הרב. הוא הודיע. שנקרא פתאום אל השטאב הראשי. אפשר, שבמקצת הפריעו גם היריות החזקות. מאותה סיבה לא היה גם הפאראד. שר-הגדוד אמר, שסכנה היא להסתדר בשורות צפופות. אצל הצרפתים שכנינו נהרגו שלשה, נפצע אחד; אצל האנגלים שכנינו נפצעו שמונה; אצלנו עבר הכל בשלום. מסיבת החג נאספו אנשינו, שרו משירי ארץ-ישראל ורקדו הוֹרה, ואפילו רונדו. זה זמן רב לא היתה שמחה כזו במעוננו.

בא אלי הספרדי ס. עם המתורגמן א. הוא קובל, שבלילה הזה הכּה איתו דג[1] מכות קשות על שהוא, העֵר לשמירת הבהמות, לא ראה ולא שם על לב, איך ששק-האוכל נפל מעל ראשה של פרדה אחת… אני כבר שמעתי על אודות המעשה הזה. אתמול, בשובי מן העמדות, סיפרו לי, שהעֵר ס. הכה את ראש-המשמר. אני ציויתי לקשור אותו בבוקר לשעה אל העץ. אחר-כך, כעבור שעה, בערך, בא אלי ראש-המשמר וסיפר, שדג׳. היה אצל הפרדות, ראה שמעל פרדה אחת נפל שק-האוכל, והעֵר ס. יושב לו במנוחה ואינו שם על לב… דג׳. הכה אותו הַכֵּה ופצוֹע… א. (תורגמנו של שר-הגדוד, גם כן ספרדי) שואל אותי: האומנם לא אוכל לעשות דבר כנגד ההכאות? בפי לא היה אלא אותו המענה של שלשום בשעת הקוֹנפליקט: ״יכול אני לדרוש בכל תוקף הפסקת ההכאות רק כשהחיילים בעצמם יַראו, שלנו, הראשים היהודים, הבלתי-מכים, הם נשמעים לא פחות מאשר לאנגלים המַכּים״…

הלך לו ס.; הלך גם א., כשהוא מתאמץ להסביר לס. בערבית מה שאמרתי לו בעברית.

בשבוע האחרון לא הגיעו אלי שמועות על הכאות מצד הראשים היהודים, בעוד שלפני זמן-מה התחילו גם אחדים משלנו(רשימה של שמות) להשתמש באגרופים ובשוטים. ואחרים, רשאים לומר כמעט כולם, הצדיקו את החזיון הזה באמרם ש"החיילים בעצמם מביאים לידי כך; אם לא יכּוּם, לא יצייתו.

מובן, שלא את הכל אפשר להכות ולא באופן אכזרי, כמנהג האופיצרים האנגלים, אבל את זה או אחר לפעמים לא יתכן שלא להכות קצת״… ואף החירופים והגידופים – היה זמן, שנתפשט אצלנו ניבול-פה שכזה, שגם בצבא הרוסי אין למעלה הימנו; ואני הוכחתי מאה פעמים ואחת, שההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל… ובסוף-הסופות אסרתי על שלנו בעונש חמור להכות ולגדף… ורשאים לומר, שחדלו; עכשיו הם בעצמם מודים, שהענין לא סבל על ידי כך…

הבוקר נסעתי אל העמדה אשר מעבר לביציו. לעמדה זו נוסעים הרבה דרך חוף-הים. תחת הרגלים גלי-אבנים, משמאל – הים רחב-הידים, ומימין – סלעי הרים זקופים, כל כך מגוּבבים זה על גב זה, עד שיש שאין כמעט כל מעבר. דרך קשה; קשה ביחוד בשביל הפרדות העמוסות. ולאורך החוף, למחצה במים, שלשלת של פגרי-סוסים. במקום אחד ארבעה ביחד, הסנטרים מופנים זה לזה, כאילו יתנשקו או נאספו לשיחה שקטה. והגלים השובבים ילוֹקוֹ את רעמותיהם, זנבותיהם, עורם… וממעל נפץ מכונות-יריה ורובים.


[1] אופיצר אנגלי – המתרגם.

מודעות פרסומת

אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו

25.5. ביקרתי היום את חיילינו, שנשלחו לעבוד בחלקי-צבא שונים. מצאתי הכל, בדרך כלל, בסדר. שלנו מרוצים במצבם, ואף בהם מרוצים. עובדים, שבעים, עֵרים ברוח, נקיים. רק אחדים, ספוּרים, לא היו מגוּלחים היטב. פקדתי להתגלח פעם ביומַים. אמנם, בשדה-המלחמה הננו, אבל לנקיוננו ומראה-פנינו אנו דואגים פה לא פחות מאשר בשעת שלום. מתגלחים אנו לעתים קרובות, מסתפרים. אני גזזתי את שערותי במכונה – קל ונקי יותר.

אמש בלילה, כשהייתי בעמדות הראשונות, והיום בבוקר, כשהלכתי לבקר את שלנו, שֹחקו חברי (שמות) בקלפים – ובכסף. הם למדו בזה אל דרכי האופיצרים האנגלים. אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו…

מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… […] הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי

16.6. אחת אחה״צ.

ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.

חמש אחה״צ.

רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות  מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.

גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, ״ספר-הכבוד״. בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי-גדודנו

20.6. שבע בבוקר.

גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, ״ספר-הכבוד״. בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי-גדודנו, וקטעים משני הספרים האלה יקראו באזני החיילים בשעת מִפקד-הבּוֹקר. אתמול היה מצב-רוח האנשים כל היום טוב מאד. וכי דבר קטן הוא? שבת-שבתון במחנה! שבתו מעבודה, התהלכו נקיים, במלבושי חג, עליזים… מה טוב ומה נעים!

עשר בבוקר.

מתגלה, שק-ר לא נפצע בשבר-פצצה, כי אם בקיסם מן העץ אשר בקע בשעת מעשה. רק נדמה לו, כי שבר-פצצה פצעהו.

שוב מעשה בי. א., שמכר לחיילים אנגלים שוֹקוֹלַדה. מתנצל, שלא מקח וממכר עשה בזה, כי אם במקרה, על פי בקשתם, ובמקח השוה נתן להם שתי טבלאות. אסרתי אותו במאסר חמור לשני ימים. כי סחר-מכר אני חושב לעוון אצל איש-הצבא, ומעשים כאלה בגדודנו – לחרפה גדולה.

4 אחה״צ.

ביקרתי את הנאסרים: א., מ. וב.-צ. שוחחתי אתם כשעה וחצי. אין שנוּיים פנימיים. כמקודם אינם רוצים למשוך בעול העבודה, אבל אין ברירה.

ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי

2.7. שמונה בבוקר.

[…]

ארבע אחה״צ.

כמה רחוקים אנו, ביחוד היום, מכל מה שאת כותבת לנו על אודות מצבי-הרוח של אנשי-אלכסנדריה! היום אנו חוגגים את יום כ׳ תמוז. את העבודות הרגילות בחפירות לא

עשינו היום. אמש בערב התפללו אחדים ביחידות. היום סידרנו אזכרה בציבור. באחת-עשרה היה פאראד. נסתדרו שתי הרוֹטוֹת. מלבושי-חג, מגוּלחים למשעי, השראת-חג. אני ביארתי להם את ערך היום. סיפרתי להם מעט על הרצל ועל הציוֹנוּת (יש כאלה, בפרט בין הספרדים, שלא שמעו כלום לא על הרצל ולא על הציוֹנוּת). הטעמתי והדגשתי, שגדודנו משמש למטרתה של ציוֹנוּת מדינית זו; משמש באופן שלא השתמשו בו היהודים זה רבות בשנים… ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי. אחר כך הוכנסו הצעות: א) לנַדב את המשכורת היומית ל״קרן הקימת״ (לרשום את הגדוד בספר-הזהב); ב) לערוך חגיגה בנשף; ג) להתפלל ״אל מלא רחמים״ על קברו של רוֹטמאן לנשמת הרצל ולנשמות חברינו שנפלו חלל; ד) להודיע בעתונים היהודים את דבר-אזכרתנו. כל ההצעות נתקבלו. מיד הלכנו לקבר רוֹטמאן (הסמוך) והתפללנו. אחר כך נתפזרנו מתוך מצב-רוח חגיגי.

שש וחצי לפנות ערב.

כבר עוּבּדה תכנית לחגיגתנו. בעוד חצי-שעה נפתח. התרוממות-הרוח גדולה. באו לחגיגה רבים מחיילינו העובדים בחלקי-הצבא האנגלים. נרשמים להתחרוּת. צוחקים, מתבדחים.

מצב-הרוח טוב מאד, למרות מה שהפצצות והשראפּנלים מתעופפים, שורקים (אמנם, לא קרוב ביותר).

10 בערב.

[…]

חגיגתנו עברה בהצלחה. פתחו בשירת ״התקוה״ במקהלה. אח״כ – מרוץ של התחרות. התחרו שמונה אנשים. הפרס הראשון (חתיכת סבון טובה וחפיסה של סיגרות) קיבל כ. הצעיר. הפרס השני (קופסת ריבּה) קיבל ס. (בחור סימפטי מאד). אחר כך נערכה התחרות ברכיבה על פרדות. רכבו 11 איש. אחדים נפלו לארץ. הפרס הראשון (בקבוק יין ארץ-ישראל) קיבל ד.; הפרס השני (חפיסה של טבק) קיבל ס. הנומר השלישי היה מרוץ בתוך שקים. השתתפו שבעה אנשים. התחרות זו בידחה ביותר את דעת-הקהל, באשר אנשי הספורט הללו נעצו לא פעם את חוטמם בקרקע. הפרס הראשון (טבלא של שוֹקוֹלַדה) קיבל כ. הצעיר; הפרס השני – ס. לאחרונה, הנומר הרביעי – התאבקות צרפתית. התאבקו שני זוגות. י-קי הפיל את כ. הצעיר וקיבל בעד זה תוּפינים לטה, צ. הפיל את ש. מ. וקיבל קופסה של ריבּה. הקוֹלוֹנל בא בסוף והביע את צערו על שלא היה נוכח מהתחלה. היה מאוחר, חושך, והוכרחנו לגמור בלי הנומרים האחרונים המיועדים: קליעה למטרה מאקדוחים, הריקודים הארץ-ישראליים ״הוֹרה״ ו״רוֹנדה״ וכו'. הבחורים נתפזרו שמחים ומזוֹרזים. הנה גם עתה הם שרים שירים עברים, בטעם, ברגש (ביחוד עולה יפה קולו של ה-י). כאילו יבכו על דבר-מה, יתגעגעו וישאפו לדבר-מה נעלה… ניתך מטר – והשירה משתפכת כה עצוּבה, ועם זה כה משלימה וכה מושכת. מה טוב לנפש! מה נלחץ הלב! – – –

לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי

17.7. שתים-עשרה בצהרים.

שוב דורשים אנשים למחנות-האנגלים (פרטים). בלעדי זה רע, ועם זה – לא טוב. ה״טיוּלים״ מן המחנה שלנו לחזית לוקחים, נאמר, חמש-שש שעות באופן ממוּצע; ממחנות- האנגלים – הטיוּלים הם הרבה יותר קצרים. יש מקומות, שהם דורשים רק חצי-שעה, שעה. בכלל, אצל רבים, רשאים לומר, נשאר הרבה זמן פנוּי. עד שהמשיכו את עבודת החפירות היו עסוּקים יותר; עכשיו, שעבודה זו נגמרה, מוכרחים להמציא עבודות אחרות: תרגילי-צבא וכו'. לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי. התפתח, למשל, המשחק בקלפים (מעמידים בקרן כספים, חפצים, סיגריות וכו'), למרות אסורי. אפילו בחורים בעלי הכרה כ… (שמות) מתנגחים בקלפים יום-יום. הטענה היא: הן צריך לבלות את הזמן בדבר-מה. ברם, הבטלה מביאה לידי פשעים יותר קשים. שמועות מעורפלות מגיעות אלי, שמאותו עוון אינם נקיים לא רק (שמות), כי אם גם (שמות).

וענין הגנבות (פרטים). דיברתי הרבה על הכיעור שבדבר, שמעשה אדם אחד יוכל להעטות חרפה על כל גדודנו. התריתי, שאם יתפס מי-שהוא מאנשינו בגנבה, יענש קשה, בלי רחמים. נראה, מה יהיה הלאה.

ועוד: חזיון-המסחר. זה לא בטל לגמרי, למרות כל האמצעים שאחזתי בהם במלחמתי אתו. אני מעביד את מוחי עבודה קשה בפתרון-השאלה: איך לצאת ממעגל-הקסמים? מצד אחד חפץ אני לתת לאנשים שעות-מנוחה עד כמה שאפשר יותר, מצד שני מביאה הבטלה אותם למשחק בקוביא ולחטאים קשים מזה. חושב אני לסדר שיעורי-לימוד לשפות האנגלית והעברית, משחקים בלון-טֶניס וכדומה; מלבד קריאה בעתונים, אם ימצאו פה. כלום לא מוּזר, – – – בטלה במלחמה והמידות הרעות הבאות ממנה…

לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת

27.9 עשר ועשרים וחמשה רגעים בבוקר.

אמש באנו לאי למנוֹס ועודנו עומדים פה. מסביב המון ספינות-מלחמה. שקט; שמש; טוב, לכאורה, אבל בנפש אי-סבלנות וחוסר-מנוהה: הביתה, למחנה, למקומותינו, לאנשינו המצפים לנו. מצב-הרוח אצל הבחורים לעת-עתה לא-רע. לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת.

תשע בערב.

שקט הים, התחילו לסאון הבחורים. בטבע הכל כך: אם לא במקום זה, מתגלית האנרגיה במקום אחר. היום היו שלש התנגשויות בהשתתפותם האַקטיבית של האדונים (שמות). את הראשון והשלישי הוֹשבתי במאסר הארעי (את ש. אמנם כבר הוֹצאתי) ואת מ. הוֹכחתי בדברים. וַדאי עוד הרבה צרות נשׂבע מבחור זה: כמטוֹרף הוא בדעתו… אבל, בכלל, התנהגות הבחורים משביעה רצון. בפעם הראשונה (לפני חמשה-ששה חדשים) היה הרבה יותר רע.

גם היום נֵעָגֵן. אומרים, שמחר אחר הצהרים נלך לגאליפּוֹלי. הקוֹלוֹנל נסע בסירה פעמַים לשטאב. הביא חדשות טובות על נצחונות הרוסים והצרפתים.

היום אחר הצהרים הציע לי לייטננט אחד לתת לי שיעור בשפה האנגלית על פי שיטת-ברליץ. קיבלתי את ההצעה. כשרון-ההוראה של מורי אינו ממדרגה ראשונה, ובכל זאת לא עברה עלי השעה ללא הועיל. בערב הציע לי לייטננט אחר את שרוּתוֹ. התוַדעתי גם לזה. למדנו חצי שעה ואחר כך שוחחנו. הוא הביע רצונו לראות את אותות-הכבוד שלי.

הראיתי לו. הוא הלך להראותם לכל האופיצרים… אחר כך שאלוני, למה איני תולה אותם עלי. אז היו מכבדים אותי הרבה יותר… ואי-ידיעתי בשפה.האנגלית מביאה לי בכל יום מאורעות טראגי-קוֹמיים. הערב, למשל, בעת האוכל, הגישו, בתור תבלין, גזר מבושל, שאיני אוהב ביותר. לקחתי מעט מזה לפנכתי, טעמתי משהו והשארתי. המשרת הגיש לי אחר כך רשימת המאכלים שאבחר לי איזו מנה. נעצתי אצבע באיזה מקום; המשרת הרחיב עיניו, ומיד הביא לי צלחת מלאה אותו גזר… נאלצתי לקחת מתוך הגזר לפנכתי הקטנה (עוד טוב, שלא היתה פנכה גדולה) ולאכול. שיחק לי מזלי שלא היתה תנודת האניה והכל עבר בשלום.