2.7. שמונה בבוקר.
[…]
ארבע אחה״צ.
כמה רחוקים אנו, ביחוד היום, מכל מה שאת כותבת לנו על אודות מצבי-הרוח של אנשי-אלכסנדריה! היום אנו חוגגים את יום כ׳ תמוז. את העבודות הרגילות בחפירות לא
עשינו היום. אמש בערב התפללו אחדים ביחידות. היום סידרנו אזכרה בציבור. באחת-עשרה היה פאראד. נסתדרו שתי הרוֹטוֹת. מלבושי-חג, מגוּלחים למשעי, השראת-חג. אני ביארתי להם את ערך היום. סיפרתי להם מעט על הרצל ועל הציוֹנוּת (יש כאלה, בפרט בין הספרדים, שלא שמעו כלום לא על הרצל ולא על הציוֹנוּת). הטעמתי והדגשתי, שגדודנו משמש למטרתה של ציוֹנוּת מדינית זו; משמש באופן שלא השתמשו בו היהודים זה רבות בשנים… ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי. אחר כך הוכנסו הצעות: א) לנַדב את המשכורת היומית ל״קרן הקימת״ (לרשום את הגדוד בספר-הזהב); ב) לערוך חגיגה בנשף; ג) להתפלל ״אל מלא רחמים״ על קברו של רוֹטמאן לנשמת הרצל ולנשמות חברינו שנפלו חלל; ד) להודיע בעתונים היהודים את דבר-אזכרתנו. כל ההצעות נתקבלו. מיד הלכנו לקבר רוֹטמאן (הסמוך) והתפללנו. אחר כך נתפזרנו מתוך מצב-רוח חגיגי.
שש וחצי לפנות ערב.
כבר עוּבּדה תכנית לחגיגתנו. בעוד חצי-שעה נפתח. התרוממות-הרוח גדולה. באו לחגיגה רבים מחיילינו העובדים בחלקי-הצבא האנגלים. נרשמים להתחרוּת. צוחקים, מתבדחים.
מצב-הרוח טוב מאד, למרות מה שהפצצות והשראפּנלים מתעופפים, שורקים (אמנם, לא קרוב ביותר).
10 בערב.
[…]
חגיגתנו עברה בהצלחה. פתחו בשירת ״התקוה״ במקהלה. אח״כ – מרוץ של התחרות. התחרו שמונה אנשים. הפרס הראשון (חתיכת סבון טובה וחפיסה של סיגרות) קיבל כ. הצעיר. הפרס השני (קופסת ריבּה) קיבל ס. (בחור סימפטי מאד). אחר כך נערכה התחרות ברכיבה על פרדות. רכבו 11 איש. אחדים נפלו לארץ. הפרס הראשון (בקבוק יין ארץ-ישראל) קיבל ד.; הפרס השני (חפיסה של טבק) קיבל ס. הנומר השלישי היה מרוץ בתוך שקים. השתתפו שבעה אנשים. התחרות זו בידחה ביותר את דעת-הקהל, באשר אנשי הספורט הללו נעצו לא פעם את חוטמם בקרקע. הפרס הראשון (טבלא של שוֹקוֹלַדה) קיבל כ. הצעיר; הפרס השני – ס. לאחרונה, הנומר הרביעי – התאבקות צרפתית. התאבקו שני זוגות. י-קי הפיל את כ. הצעיר וקיבל בעד זה תוּפינים לטה, צ. הפיל את ש. מ. וקיבל קופסה של ריבּה. הקוֹלוֹנל בא בסוף והביע את צערו על שלא היה נוכח מהתחלה. היה מאוחר, חושך, והוכרחנו לגמור בלי הנומרים האחרונים המיועדים: קליעה למטרה מאקדוחים, הריקודים הארץ-ישראליים ״הוֹרה״ ו״רוֹנדה״ וכו'. הבחורים נתפזרו שמחים ומזוֹרזים. הנה גם עתה הם שרים שירים עברים, בטעם, ברגש (ביחוד עולה יפה קולו של ה-י). כאילו יבכו על דבר-מה, יתגעגעו וישאפו לדבר-מה נעלה… ניתך מטר – והשירה משתפכת כה עצוּבה, ועם זה כה משלימה וכה מושכת. מה טוב לנפש! מה נלחץ הלב! – – –
אוֹסיה 