הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל

13.6 לונדון.

כל הגיגי בנסיעה הקרובה. לעתים הנני מתאר לי, שצוללת מטבעת את אניתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל (הלא ענין-נסיעתי – ארץ-ישראל); אבל אולי אחלש ברגע האחרון ולבי יֵרך בי ואמות בפחדנות ובכיעוּר; לא כלביא, כי אם כאפרוח. אם כך יהיה – חרפה לי, לבן העם היהודי החפשי! איני רוצה במיתה בזוּיה כזו. – – – ואולם בודאי אעבור את הדרך בשלום, כי הכל כמעט עוברים אותה בשלום. – – –

: אם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל

31.1.1918. פּטרוֹגראד.

קיוּם גדודנו מתקרב לקצו. היא מתפרד, ככל המחנה הרוסי. אנו גומרים עכשיו את החשבונות, מכינים דין וחשבון; עוד ימים מספר והגדוד איננו. מה יבוא במקומו, במה אעסוק בימים הקרובים, עוד לא ידוע. אולי אתן כוחי לארגוּן ההגנה העצמית. ואם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל.

רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו

28 ביולי, שנת 1918. רח׳ ברוֹניצקאיה, 36, דירה 9. פּטרוֹגראד.

חבר יקר, סמיוֹן אַקימוֹביץ׳[1],

מכתבך והתכנית הגיעו לידי באיחור-זמן קצת. מיד קראתי למועצת-חברים, ואלה הטילו עלי להציע לך את שיקולינו אלה:

1) אנו חושבים, כי לא הגיעה עוד השעה לקרוא לועידה. נחוץ קודם להגדיל ולחזק את קבוצותינו במוֹסקבה ובפּטרוֹגראד, ואם אפשר הדבר, גם לכונן קבוצות כאלה בכמה ערים אחרות. – – – עיקרי-תפיסתנו צריכים להתברר ולהתלבן תחילה ע״י חברינו בקבוצות המוגדלות והמחוזקות האלה, ורק אז יקבלו צורה ברורה וקבועה במידה מספקת.

2) מתוך נימוקים שונים, שאחד מן החשובים שבהם הוא, שהיהדות בגוֹלה, החיה, אמנם, בתנאים קשים ומרים, מתקיימת בכל זאת קיוּם מסוים, והמרכז שבארץ-ישראל הנהו רק בתקופת ההתהווּת הראשונה – רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו.

3) מתוך נימוקים אלה עצמם אנו חושבים, כי בשם אשר יִקרא לקבוצתנו צריך להיות מוּדגש המוֹמנט הא״י, זאת אומרת, שהשם המוּצע על ידיך – ״קבוצה סוציאליסטית- לאומית יהודית״ – אינו נראה לנו מתאים.

4) את המלה ״לפחות״ (בדרישות המפלגות הסוציאליסטיות), הבאה גם בתכניתך אתה וגם בתכניתנו אנו, מן הראוי, לדעתנו, להוציא.

5) ומן הצד השני אנו חושבים, כי בעתיד הקרוב ביותר עלינו לצאת בהטפה (אפשר להגיד, אף במלחמה), בעתונות ובעל-פה, לפוליטיקה קרקעית בריאה בארץ-ישראל בהתאם גמור לצרכי המוני העובדים, זאת אומרת להלאמת הקרקע ולעיקר העבודה העברית.

פעולה כל שהיא ברוח זו אנו עשינו ועושים ואומרים לקרוא לאספת-ויכוּחים בשאלה זו בימים הקרובים ביותר ואליה נזמין באי-כוח של פועלי-ציון, של צעירי-ציון ושל הציונים הכלליים.

את ועידתנו אנו מציעים לדחות לסוף (25-20) חודש אַבגוּסט.

שלום לחברינו במוֹסקבה. בברכת ציון העובדת

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] סמיוֹן אַקימוֹביץ – הסופר ש. אַנ-סקי.

להסברת תוכן המכתב של י. ט. כתב ש. אנ–סקי למשורר ל. יפה (1920.VI.28, אוֹטבוֹצק): ״באמצע שנת 1917 כּוֹננוּ, באיניציאַטיבה שלי, 'קבוּצה לאוּמית-סוֹציאַליסטית' של שוחרי ארץ-ישראל וזו קיבלה: לגבי השאלות הסוציאליסטיות הכלליות – את התכנית של הסוֹציאַליסטים-הריבוֹלוּציוֹנרים, ובשאלות-הציוּנוּת – את כל התכנית כמעט של צעירי-ציון השמאליים. מאַרגני הקבוצה היוּ, מלבדי: טרוּמפלדוֹר, רוּטנבּרג, מירקין (סירקין?) הקיוֹבי, ח. ד. הוּרוויץ ועוד. מכתבו של ט. הוּא תשובה להצעת-תכנית, שאמרנו לפרסם. וה'מאוֹרעוֹת' שהפרידו בינינו, מגעו את האפשרות להגשים את התכניות שלנו״.

במכתב למרת פ. יפה מספר ש. אנ-סקי: ״באַבגוּסט 1917 נודע לפתע פתאום, שקוֹרנילוֹב התקוֹמם נגד קרנסקי והוא כבר על יד פטרוֹגראד. כל העיר הריבוֹלוּציוֹנית נזדעזעה ונדהמה. אותו יום הייתי בארמון סמוֹלני. מרכז-ההגנה היה כמרקחה. פתאום נפגשתי בפרוזדור עם טרוּמפלדוֹר. 'באתי לדעת, אולי אוכל להיות מועיל בדבר-מה, ופה אין לי מכרים'. מיד הצגתי אותו לפני טשרנוֹב ותיארתי לפניו את אָפיוֹ. טשרנוֹב הלך אתו אל ועדת-ההגנה. טרוּמפלדוֹר עשה רושם חזק על כל חבריה ומיד מסרו לוֹ פלוּגת-מתנדבים גדולה. בראשה יצא טרוּמפלדוֹר, ראשון כמעט, בשש בבוקר נגד קוֹרנילוֹב.״

המכתב האחרון של ש. אנ-סקי – מתוך "הארץ" 21.3.1921.

קוֹרנילוֹב – גנרל של המשטר הישן ברוּסיה. ויקטוֹר טשרנוֹב – סוֹציאליסט-ריבוֹלוּציוֹנר, אז חבר בממשלה הזמנית שלאחר מהפכת פברואר 1917.

קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו

יאלטה, שעה 3, 4/17 באַבגוּסט שנת 1919.[1]

יהודה[2] היקר,

אני יושב בספינה. רוח. הספינה תפליג מיד. אני ממהר. אני נוסע. אכתוב. חבל, שה"כלליים" (הציונים) לא המציאו את החומר על מצב-היהודים. אשתדל לכוֹנן בקושטא לשכת-מודיעין. גם בקושטא וגם בארץ-ישראל אשתדל למלא את החובה ביושר ובנאמנות. ידעתי, כי קשה לאחים אשר אני משאיר פה, אבל מאמין אני, כי קרובה שעת-הגאולה. יתחזקו. יחזקו ויעבדו. יזכרו, כי עתיד-העם תלוי קודם כל בו בעצמו. סַדרו מטבחים משותפים, בתי-מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי-עברית. קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו.

חַזקו את ההסתדרות (״החלוץ״) בכלל. היא תהיה דרושה כאשר יפתחו השערים. אפשר שקרוב היום. את הנוער, את הנוער החביב והטוב שלי, עם שריריו החלשים ורצונו ואהבתו העצומים – לא אשכח. אם אפשר יהיה, אשיג את הרשות לכינוּס-הגדודים, ואחזור למען השתתף בסידוּרם. להתראות בקרוב! ברכתי החמה, היוצאת מן הלב, לכל הידידים. אל יקנאו בי ביותר. אני אראה את שדות המולדת ואת הפנים הידועים-הקרובים בעוד 15-10 יום, והם בעוד 4-3 חדשים. רק סבלנות! ״החלוץ״ חייב להיות איתן בּכּל.

בברכת ״חלוץ״ שכזה,

י. טרומפלדור.


[1] המכתב מיאלטה – לפי ״קונטרס" כ״ט, כ״ב אדר תר״ף.

[2] יהודה קוֹפלביץ – חבר גדוד העבודה. עכשיו חבר בכפר-גלעדי.

באין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית

13 באוקטובר שנת 1919. באניה "Petka" על יד איזמיר.[1]

לסניף-״החלוּץ״ בקושטא.

רעי החביבים,

[…]

והים כה שקט ואדיר, השמים כה עמוקים ורחבים. שפע ברכה כה כביר נסוּך מסביב בּכּל, עד כי קשה להאמין, כי ברוסיה נמשכות עדיין הפרעות, כי ארץ-ישראל איננה עוד עברית, כי קבוצה של מתי-מספר חלוצים אמיצי-לב, שנתגלגלו לקושטא, מוכרחת להתאמץ למעלה מכוח אנוש שלא לנפול במלחמה הקשה והכבדה… נוסעים אנו (הד״ר ו. ואנכי) ובאין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית. יבואו חברינו מרוסיה, תבואו אתם ותרועת שירי חופש עבריים וצלצול חרמש עברי ישתפכו בארץ העברית החפשית…

להתראות בקרוב. שלום!                                    שלכם

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] בגופי המכתבים מחודש אוֹקטוֹבר 1919 רשום בטעות: נובמבר.

: רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״.

12 בנובמבר שנת 1919. יפו.

לסניף ״החלוּץ״ בקושטא.

חברים יקרים!

[…]

כן רצוּי מאד, שחברינו, בבואם הנה, לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטוּשה בין ״אחדות-העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. מלחמה זו הקיפה את כל הפועלים כמעט ומזיקה מאד לעניננו הכללי. אני משתדל בכל כוחי לקרב את הלבבות ולהשכין את השלום בין המפלגות, אבל לפי שעה אין שלום במחננו.  – – – טוב יהיה, אם גם חברינו החדשים שיבואו לארץ יעמדו מחוץ למלחמת-מפלגות זו עד אשר ירב ויגדל מספרנו בארץ ונוכל להשתמש גם באמצעים משפיעים יותר.

[…]

שלכם

טרוּמפלדוֹר.