הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. […] שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו!

21 בּאוֹקטוֹבּר (3 בּנוֹבמבּר) שנת 1905. כמדרה.

אבא ואמא יקרים שלי!

כבר כתבתי לכם בגלוּיה, שהתאגדנו כאן 11 איש לשם יצירת מושבה בארץ-ישראל. הדבר יהיה לכם אולי כהפתעה, ואולם אם תשימו אל לב מה היה תוכן חיי בעבר יוּברר לכם, כי אשר קרה ובא צריך היה לבוא באחד הימים, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אכן, כל זמן שהיה מוּטל עלי להגן על ארץ- המולדת שבה ראיתי אור-עולם, על רוּסיה, לא חסתי על חיי ולא שמרתי על נפשי. אנו חיים ברוּסיה, כל עניני-החיים שלנו קשורים בה, כל אשר בה יקר לנו, כי כל חיינו כולם שוטפים ועוברים בה. אפס אם תתבונן רגע ותחשוב כראוּי על מצבנו, מצב היהודים ברוּסיה – מה יכול להיות עגוּם ורע ממנו?!… אימתי לא סבלו שם היהודים? יד מי לא פגעה בהם?! אומרים: ״צריך להלחם ברע! יש לבער את העול, את החוֹשך ואת הרשעות ו – ואור-היום יזרח לכל!…״ כמה פעמים שמעו אזני היהודים דברים-הבטחות כאלה! כמה פעמים האמינו בהם ואחר כך התאכזבו בהם! בכל מקום כמעט נרדפים הם. היהודים, דורות על דורות. שנוּאים ובזויים הם. לשון היהודים – בשפל-המדרגה. תרבות יהודית אינה קיימת כּמעט. יש רק שעבּוּד מדכּא והוא, בכל כּבדו לאין נשׂוֹא, מעכּב את החיים ובוֹלם אותם. הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. קצנו להיות מפוּזרים בין הגוֹיים השונים ולשמש להם כלי-משחק קל. אנו חייבים להתאחד ולהיות גוף אחד. שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו! נראה-נא, אם צדקו האומרים, שאין אנוּ מסוּגלים לחיות חיי עם עומד ברשות עצמו. וכן נראה-נא, אם צדקו האומרים, שבקרוב תקום מלכות האַחוָה הכללית – כי על כן הוּכּוּ עיניהם מאור נצחונות קלים. הזעזועים ברוּסיה זעזעו גם את חיי עמנו היהודי. עכשיו, נראה לי, השעה להתחיל בפעוּלה ציוֹנית מעשית, ממשית. אם לא ננַצל שעה זו שוב תעלה ספינתנו היהודית, יחד עם ספינות אחרות, על שרטון רע ולא נוּכל להזיז אותה משם. זאת היא הסיבה, אבא ואמא יקרים, שאנו החלטנו לעלות לארץ-ישראל עכשיו, בלי דיחוּי. וטובה היא החבוּרה שלי: כולם כמעט בעלי-מלאכה, אנשים ישרים, יודעי-עבודה, ואחד הוא עוזר לרוקח. שוּב נשוּב לרוּסיה, נתאמץ למצוא את האמצעים הדרושים (כמאתים-שלוש מאות רוּבלים לכל איש) ומקץ זמן קצר נצא לארץ-ישראל לעבוד בה. כולנו רוָקים וכן נלך לכוֹנן את המושבה, ולשאת לנו נשים נספיק בימים שלאחרי כן. יתּכן שנמצא עוד אנשים אחדים ישרי-לב וטוֹבי-אוֹפי שיתאימו לנו ויסכימו לחיות כמונו חיי ״קוֹמוּנה״. ואחר כך אולי אף אתם ועוד משלנו תעלו ותבואו אלינו.

והנני נפרד בנשיקות מכּם ומלוֹבה ומדוֹרה ומ – – -.

זמן צאתנו מכאן קרוב (?). – – –

אוֹהב אתכם

אוֹסיה.

החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).

נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי

פיאַטיגוֹרסק. 23.8.1908.

חבר יקר גרישה! קיבלתי את מכתבך השני ושוב התענגתי למקרא דבריך, ואולי גם יותר מבפעם הראשונה. נזכרתי בעבר הקרוב היקר, עת גם אני רק חלמתי כמעט כמוך. גם לי לעגו, גם אותי קראו בשם אוּטוֹפיסט וגם לי היו אומרים לפעמים בבטחה ובביטוּל, כי הדבר לא ימשך אצלי זמן רב ויבּטל מאליו. כמוך עתה לא רציתי גם אני להתכחש לדעותי והייתי תוהה על בני האדם, איך זה לא ירצו להבין דבר הנראה לי כל כך ברוּר ומוּבן. חשבתי, כי הכל תלוי בהכנה בלבד. אחר כך הוּברר לי, כי אין לעשות משהוּ בלי להרגיש משהוּ. מה היא ההרגשה: אהבה זכּה וטהורה, או רדיפה אחר הכבוד, או הרגשות גוּפניות סתם – אחת היא. ואולם בלב בני חבוּרתנו לא היו הרגשות כאלה לדעות היקרות לי, ועל כן(קרוּע). האמת ניתנה להאָמר, כי לא הצטערתי ביותר. גם לי לא היה הענין מחוּור כל צרכו מצדו העיוּני, אבל בטוח הייתי, כי יתחוור במשך הזמן. לעתים היה עולה בידי מתנגדי להרוס את יסודותי; לעתים הייתי רואה את דעותי צרות ומצומצמות ולא-מתקנות כלום, אֶגוֹאיסטיוֹת, אבל אחר כך הייתי בוחן ובודק את ההוכחות, מדמה אלה לאלה, ושוב הייתי מרגיש מתחת לרגלי קרקע קשה ומוצקה. אמנם, תמיד ביקשתי את הדרך הקרובה למציאות הממשית והתרחקתי מכל סתוּם ומטוּשטש; נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי.

את המושבה הראשונה, והיא מוּרכבת ממשקים אחדים (מארבעה בערך), צריך, לדעתי, לכונן ברוסיה (היתרון לדרום). מושבה זו תתן לנו את האפשרות להתכונן לעבודתנו בארץ-ישראל וגם תשמש לנו – וזה חשוב מכל – נקודה טובה מאד למעבר ולמשיכת לבבות. אין ספק, שרבים מאד יבואו אלינו, יתבוננו קצת בחיינו וגם ינסו את כוחם הם בחיים כאלה. האם הרבה ישארו? זה יהיה תלוי במצב-המושבה ובסידוּרה. מזמן לזמן (פעם בשנה בערך) תשלח המושבה חלק מחבריה המוּכשרים לארץ-ישראל. בין המושבה שברוסיה ובין המושבות שבארץ-ישראל יהיה, כמובן, קשר אמיץ. יתכן, שבזמן הראשון תעזור המושבה שברוסיה לאחיותיה שבארץ-ישראל, כי מצבן החמרי של אלה יהיה ודאי – בהתחלה – גרוע משל זו שברוסיה. בשעה של צורך יוכלו חברים מן המושבה שבכאן ללכת אל הערים לעבוד ולהשׂתּכר מן הצד. זה יתן לנו אפשרות להבטיח את קיומה של מושבתנו ולהצילה מכל מיני מסיבות מקריות רעות; אנו נוּכל להתקיים בלי כל עזרה חמרית מן הצד ולפתח את מפעלנו במהירות.

עכשיו מלים אחדות על דבר סדרי המושבה הפנימיים, כפי שהם מצטיירים לי. להתחלה דרוּש כסף רב (מאין נקח אותו – להלן). מן היום הראשון עלינו להביא אל מושבתנו כלי-עבודה משוּכללים שבמשוּכללים, עלינו (קרוּע), ספריה קטנה, בית-מרחץ ציבורי (מעין טֶרמה רומית) וכל דבר נחוץ לחיי אדם לא-קשים. חיי המושבה עומדים על עבודת האדמה, אבל אי-אפשר גם בלי תעשיה, שאם לא כן תנוצל המושבה על ידי העולם הקפיטליסטי ניצוּל רב.

כלי העבודה יהיו, כמובן, רכוש-כל-הציבור. את צורת חלוקת הפירות קשה, כמובן, לקבוע עכשיו קביעות מוחלטת: עם זה אני חושב, שאצלנו תהיה נהוגה (אפשר שבהתחלה לא בצורה טהורה) חלוקת פירות לפי צרכי החברים. את הכסף הנחוץ להתחלה צריכים לתת כל הרוצים לכונן מושבה כזאת, זאת אומרת – אנחנו. נתחבר יחד מאה אנשים או מאתים ונכניס איש-איש בממוצע כאלף רוּבּלים. מובן מאליו, שחבר אחד יתן חמשת אלפים ורעהו לא יתן מאומה, ואולם את כל הכסף הנחוץ נתן אנו בעצמנו. אנו מחוּיבים להשׂתּכר סכום זה ויעבור עלינו מה. איני מפקפק, שנשׂתּכר אותו בדרך זו או אחרת. אנו יכולים לגשת למעשנו בדרך "קלה", ויתכן שבזה נגלה מידה גדולה יותר של גבורה ומסיירות-נפש, ואולם הן אין רצוננו להתהדר ביופי מוסרי, כי אם לעשות מעשה של ממש!

את ארגוּן הדבר ואת ההטפה לרבים אני אומר להתחיל בעוד שנתים ימים; את המושבה שברוסיה נכונן בעוד שלוש שנים, אחרי שאגמור את הלימודים באוניברסיטה. עד אז אעסוק בהכנה עצמית עיוּנית, גם אצבור כסף ואראה לי חברים. אין אני יועצך, חברי, לעלות לארץ-ישראל בשנה הבאה. מה תעשה שם? מבחינה עיונית אין לך הכנה, ומבחינה חמרית אולי עני אתה עד מאד. מה תוכל לתת מלבד שתי ידים חזקות ונפש טהורה? בזה לא די.. ואם תכרע ותפול (כמה כרעו ונפלו!) תזיק לענין-הכלל נזק רב. איני יודע, אם נתראה ברוסיה. אני חושב, שנתראה. – – –

את תשובתך שלח לרוֹסטוֹב-דון (בית-החולים היהודי, בשבילי). – – –

את פיאַטיגוֹרסק אעזוב בעוד שבוע ימים, לא יאוּחר.

והנני מכבדך בכל לב,

אוֹסיה.

אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו

פּיאַטיגוֹרסק. 11.10.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

לפני צאתי לארץ-ישראל[1] אני רוצה להודיע אתכם קצת מהשקפותי על השאלות המענינות אתכם ואותי כאחד. מטעמים שונים יהיו דברי קצרים הפעם, נוגעים רק בכללו של הענין.

כל הבא מרוסיה לארץ-ישראל או מארץ-ישראל לרוסיה רואה לתמהונו תהום עמוקה בין החיים שם ובין החיים פה, בין העובדים בארץ-ישראל ובין העובדים ברוסיה. תהום זו אינה צריכה להיות במציאות, ונשתדל לבטלה, לגרום להתבטלותה. דבר זה יוכל לצאת לפעולות-ידים, אם כל צד יבין את משנהו ואם כל צד יודה בזכוּיות-משנהו. מהות- השאלה ברורה, לדעתי, לכּל. רוב-המוני היהודים נמצאים בגלות; אין, איפוא, לזלזל בעניני הגלות; מצד שני ארץ-ישראל – בה התקוה הציונית, העתיד הציוני. לשאלה ״למי היתרון?״ אין מקום: לשתיהן חשיבות גדולה. ואין מקום לגאוה, אין מקום לאי-שויון. צריך ליצור שדה לפעולה משוּתפת. מה צריך לעשות – יודע כל איש בדיוק, פחות או יותר, אבל צריך גם לדעת, למַה יש חשיבות גדולה יותר, כלומר, מה צריך להקדים ומה לאחר לעשות וכן גם איך לעשות. לפנינו כל העבודה הציונית, ואנחנו – החלק הדימוקראטי שבהסתדרות הציונית – צריכים למלא את כל העבודה הזאת. ואולם עלינו לברר לעצמנו בירור גמור ומוחלט, למה יש, לדעתנו, חשיבות גדולה יותר, זאת אומרת, מה הם המעשים הראשונים שעלינו לעשות ואיך לעשות אותם.

לדעתי, ישנן לפנינו קודם כל שלש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ-ישראל (זאת אומרת: לרכוש אדמה ולעשות אותה קנין של כל העם היהודי), וג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר קשר ישר, עם ארץ-ישראל.

א)       חינוך לאומי פירושו חינוך ברוח יהודית ובלשון עברית (לשון עברית כלשון, ולא כמקצוע של לימוד). עלינו להשתדל, כי מספר גני-הילדים ובתי-הספר מן הטפּוּס הלאומי יגדל ויתרבה, ככל האפשר. אנו צריכים לשאוף שהכל ילמדו בבתי-הספר האלה, ומכאן שבתי-הספר צריכים להיות מרובים, שכר-הלימוד קטן, ספרי הלימוד בזול והמורים חדוּרים רעיונות החינוך הלאומי. יחד עם חינוך-זולתנו עלינו לחנך את עצמנו: ללמוד את הלשון העברית, את דברי ימי היהודים וכו׳. החינוך הלאומי צריך לתת ליהודים נשמה יהודית, הוא צריך לעשות את היהודים מצד צורתם ליהודים מצד מהותם.

ב) כשאני מדבר על הלאמת האדמה אין אני מתכּוון להלאמת כל האדמה בארץ-ישראל ברגע זה. לא! לי ברור, כי ברגע זה (וכן גם בעתיד הקרוב ביותר) תהיה אדמת היחידים מרובה יותר לאין שיעור. ולא רק שאין אני מציע להלחם ברכישת אדמה על ידי יחידים, אלא, להפך, חובתנו לסייע לכך (ועם זה להקפיד, שהעבודה תהיה כולה יהודית).  אני רק רוצה להדגיש, כי ככל אשר ילך ויגדל שטח אדמת כל העם היהודי בארץ-ישראל, כן נלך ונתקרב להתגשמות שאיפותינו. ועל כן קודם כל – הלאמת האדמה, ולמעשה: העבודה לטובת ״הקרן הקיימת לישראל״. – – –

ג) קשר עם ארץ-ישראל יכול להבּרא על ידי לשכות-מודיעין מכל המינים ועל ידי חליפת-מכתבים ישרה ונסיעות מן הגלות לארץ-ישראל ומארץ-ישראל לגלות. מובן מאליו, שמי שנוסע לארץ-ישראל טוב שיכירה תחילה להלכה (על פי ספרים, הרצאות וכו'). הנוסעים שלשה מינים הם: א) תיירים. כלומר איש איש על חשבון-עצמו; ב) עולי-רגל. מסתדרת קבוצה של אנשים, ואיש-איש מכניס, לדוגמה, רוּבּל אחד לחודש. לסוף השנה מצטבר, לדוגמה, סכום של מאתים וחמשים רוּבּלים, בסכום זה יכולים לנסוע לארץ-ישראל ולשוב ממנה שני אנשים, ואלה נבחרים או נשלחים על פי גורל או התור. מחייבים אותם להתענין בשורה של שאלות, כרצון כל הקבוצה, וכשהם שבים עליהם לתת דין וחשבון ותשובות על כל השאלות. ג) חלוצים. אלה נבדלים מעולי-הרגל בזה, שאינם הולכים לארץ-ישראל לזמן קצוב, אלא על מנת להשתקע בה. גם לשם זה מסתדרות קבוצות, שחבריהם מכניסים תשלומים חדשיים. – – – החלוצים עומדים בקשר-מכתבים עם

הקבוצה ששלחה אותם.

בהיותי ברוסיה[2] בקרתי את: פ-ג, ב., מ., ק., ח., ר. ופ-ק. בכל מקום, מלבד מ., שוחחתי עם הנוער ובכל מקום נתקבלו שלשת העיקרים (החינוך הלאומי, הלאמת האדמה בארץ-ישראל והקשר הישר עם ארץ-ישראל). והרי ״סקירה״ קצרה על כל המקומות. – – –

עם כל שבע הנקודות המנויות קבעתי קשר: נתתי להם את הכתובת שלי בארץ- ישראל: Palestina. Via chaifa. Col. Kinereth. דגניה. ליוסף טרומפלדור – – –

אני יועץ לקבוצות להודיע לחבריהן המתכוננים לעלות לארץ-ישראל על מנת להיות בה פועלים עובדי-אדמה, כי חברת יק״א אומרת לכונן על יד בתי-הספר שלה (הטובים שבהם במינסק ובנוֹבוֹפּוֹלטאבקה, פלך חרסוֹן) שיעורי קיץ, – מחודש מאי עד חודש ספטמבר שנת 1914 — שבהם תהיה אפשרות לקבל הכנה הגונה. מן הצורך, איפוא, להגיש תיכף ומיד בקשות לועד המרכזי של יק״א (הכתובת: ס. פטרבּוּרג. – – – ), ולשון-הבקשה בקירוב: ״אני רוצה ללכת לארץ-ישראל (או לארץ אחרת). החלטתי להיות שם עובד-אדמה. עבודה זו איני יודע. אני מבקש, איפוא, לתת לי אפשרות לעבוד עבודה זו וללמדה בחַוַת מינסק (או נוֹבוֹפּוֹלטאבקה). את תשובתכם ואת תנא–העבודה אבקש להודיעני על פי  כתובת פלונית". – – –

בזה אני גומר את מכתבי הראשון. הנני חושב ומרגיש, כי העבודה תֵעשה; גם קשר עם ארץ-ישראל יהיה. בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו. לה תהיינה תוצאות, אם כי לא אדע, אם גדולות או קטנות. אני מבקש מאת החברים לכתוב לי מזמן לזמן (מלבד תשובות על משאלים) על עבודתם ועל החיים בגלות בכלל. שלום!

אוֹסיה.


[1] ״לפני צאתי לארץ-ישראל…״. בקיץ 1913 היה י. ט. בקונגרס הציוני האחד-עשר בוינה ובדרך-שובו לא״י עשה זמן קצר ברוּסיה. המכתב – לחברים ברוּסיה.

[2] ״בהיותי ברוּסיה ביקרתי…״. שמות הערים נתונים בראשי תיבות מזהירוּת שמא יפול המכתב בידי הרשות, שהביטה בעין לא-טובה על התנועה הציונית. ויש לקרוא: פּטרבוּרג, בּוֹריסוֹב, מינסק, קיוֹב, חַרקוֹב, רוֹסטוֹב וּפיאטיגוֹרסק.

אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד

יפו. 11.11.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

אני כותב בחפּזוֹן. – – – בדגניה קרה מקרה מעציב. רצחו את משה'לה בּארסקי (את שם-המשפחה איני זוכר היטב). אתם מכירים אותו. הוא עבד בדגניה שנה כמעט. היה בא אלינו לדגניה. בפעם האחרונה ראיתיו שם כשבא ללַווֹת את דבורה. צעיר מאד, צהבהב, בלי חתימת שפם וזקן; פועל טוב ובחור טוב, בעל נפש שואפת. תמיד שאף לכבוש מקומות חדשים. – – – מסיבּוֹת הרצח הן: שלשום, בשבת, בארבע אחרי הצהרים, רכב משה'לה על פרדה למלחמיה להביא משם רפוּאה. בקרבת דגניה סבבוהו 4 ערבים ורצחוהו ביריה. הפרדה המבוֹהלת נסה לדגניה. הערבים לקחו לעצמם את האקדוֹח ואת פרוּטוֹת-הכסף של הנרצח. כל זה סיפר לנו הפועל ר., שבא היום לכאן. החלטתי ללכת לדגניה עם האפשרות הראשונה. אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד. אלמד בערבים…

סדרו, במידה שתוּכלוּ, הספקת-ידיעות ל- "Разсвет". אצלכם ואצל שכניכם. ביחוד השתדלו להודיע כל דבר (וכן יעשו-נא גם במקומות אחרים) בזמנו ובדיוק (מתחילה חקרו ודרשו היטב). בקיצור כתבו, בלי השתפכויות-נפש אישיות ותיאורי רשמים; בעיקר עובדות תנו; כך כותבים תמיד כרוניקה. הכתובת: – – –

הנני גומר. יש רצון לכתוב על כמה וכמה דברים, אבל אין זמן. יש רצון לאמור מלה טובה גם ל – – – ולכל השאר, העולים על זכרוני לעתים קרובות מאד, אבל אין זמן. כתבו לי לדגניה. שלום לכל. שלכם

אוֹסיה.


 Разсвет – Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

עכשיו אני מרגיש שוב, שאני איש-צבא, שלא בדברים, כי אם במעשה אני הולך לפעול לשם האידיאל שלי

22.9. 11 לפני הצהרים.

אתמול לפנות ערב (בחמש וחצי) באה אלי פקודה, שהיום בבוקר בשמונה וחצי עלינו להיות בנמל (שער מספר 46). לא הקוֹלוֹנל ולא איש אחר לא באו אל המחנה. אני שלחתי לברר: א) אם עלינו לקחת את הפרדות אתנו; ב) אם עלינו לקחת את האוכפים; ג) אם עלינו לקחת את החיילים החדשים; ד) היש עגלות בשביל חפצינו? ה) היבוא הקולונל למחנה ? את הקולונל לא מצא השליח. ר. ענה במקומו: א) את הפרדות אין אנו לוקחים אתנו; ב) את האוכפים גם כן לא; ג) את החיילים החדשים אנו לוקחים; ד) עגלות אין בשביל חפצינו וגם (לפי דעתו של ר.) אינן נחוצות; ה) הקולונל לא יבוא למחנה. – – – בערב הלכתי העירה, הצטלמתי. – – –

הבוקר באנו אל הנמל באיחוּר-זמן לא-גדול (בארבעים, ארבעים וחמשה רגעים). האיחוּר בא באשמת-הלשכה. אמנם, הנה כבר שתים אחה״צ, האנשים כולם נרשמו ונסדרו באניה, והאניה עודנה עומדת. הקולונל היה פה בבוקר. עכשיו נסע העירה, ודאי לאכול ארוחת הצהרים. חיילינו החדשים צועדים בגיל, בשירים. שנים מהם אמרתי להשאיר באלכסנדריה. התחילו להתחנן, שאקחם. לקחתים, כמובן, אף שלאחד פצע גדול ביד. ואת ס. לא עלה בידי לקחת. יצאה שמועה פה, כי מ. שבגדוד בגאליפּוֹלי, נטרפה דעתו עליו.

עשר בלילה.

לפנות ערב דיברתי עם הקולונל על אודות ס. הקולונל אמר: ״אם יבוא, אפשר לקחתו״. כעבור חצי-שעה בא ס. לקחתיו.

א. הודיעני חדשה: הקולונל מעלהו למדרגת סקונד-לייטננט. גם א. באופיצרים!…- – – –

זזנו זה עתה. שלום, אלכסנדריה! – – – לא במהרה נתראה. ותודה לאל! כאב וחרפה היה לשבת באלכסנדריה בשעה שחבריך נתוּנים בסכנה… עכשיו אני מרגיש שוב, שאני איש-צבא, שלא בדברים, כי אם במעשה אני הולך לפעול לשם האידיאל שלי. רבים מחיילינו שמחים, כנראה, שסוף-סוף יצאנו לדרך. לחנם, איפוא, אמר אותו לץ, שאני הנני היחידי בגדוד, הרוצה ללכת לדארדאנלים. – – –

בערב אספתי את הקורפורלים והודעתים את התכנית החדשה לסידור הגדוד. קיבלו. דיברתי אתם בכלל על העבודה בצבא, על הדארדאנלים.