אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד

יפו. 11.11.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

אני כותב בחפּזוֹן. – – – בדגניה קרה מקרה מעציב. רצחו את משה'לה בּארסקי (את שם-המשפחה איני זוכר היטב). אתם מכירים אותו. הוא עבד בדגניה שנה כמעט. היה בא אלינו לדגניה. בפעם האחרונה ראיתיו שם כשבא ללַווֹת את דבורה. צעיר מאד, צהבהב, בלי חתימת שפם וזקן; פועל טוב ובחור טוב, בעל נפש שואפת. תמיד שאף לכבוש מקומות חדשים. – – – מסיבּוֹת הרצח הן: שלשום, בשבת, בארבע אחרי הצהרים, רכב משה'לה על פרדה למלחמיה להביא משם רפוּאה. בקרבת דגניה סבבוהו 4 ערבים ורצחוהו ביריה. הפרדה המבוֹהלת נסה לדגניה. הערבים לקחו לעצמם את האקדוֹח ואת פרוּטוֹת-הכסף של הנרצח. כל זה סיפר לנו הפועל ר., שבא היום לכאן. החלטתי ללכת לדגניה עם האפשרות הראשונה. אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד. אלמד בערבים…

סדרו, במידה שתוּכלוּ, הספקת-ידיעות ל- "Разсвет". אצלכם ואצל שכניכם. ביחוד השתדלו להודיע כל דבר (וכן יעשו-נא גם במקומות אחרים) בזמנו ובדיוק (מתחילה חקרו ודרשו היטב). בקיצור כתבו, בלי השתפכויות-נפש אישיות ותיאורי רשמים; בעיקר עובדות תנו; כך כותבים תמיד כרוניקה. הכתובת: – – –

הנני גומר. יש רצון לכתוב על כמה וכמה דברים, אבל אין זמן. יש רצון לאמור מלה טובה גם ל – – – ולכל השאר, העולים על זכרוני לעתים קרובות מאד, אבל אין זמן. כתבו לי לדגניה. שלום לכל. שלכם

אוֹסיה.


 Разсвет – Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

: כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה…

דגניה. 10.12.1913 (מנין ישן).

שלום, חברי!

את מכתבכם עם הידיעות על דבר המשא והמתן עם וילקאנסקי[1] קיבלתי. על המאורעות שֵארעו אצלנו כתבתי לכם. ודאי כבר נודע לכם דבר כל שלש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג׳רה). את מקום משה בּארסקי בא למלא אחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים (דבר-הרצח-אחיו נודע לו אך פה). הוא (מוּניה ב.) ואחותו חנה, העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם מרוסיה טלגרמה: ״נחמו, בנים!״ את מקום י. זאלצמאן בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמאן (השומר שנרצח בסג'רה) בא למלא אחיו הגדול ממנו. כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג; מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי השמירה. מצב-הרוח טוב, אף על פי שהימים קשים. שלשום בערב, בשעה 10, באו ערבים לכנרת וירו 3 יריות לחלון-המטבח. שם היו אותה שעה אנשי קבוצת סג'רה. איש לא נפצע, אבל הערבים נעלמו, ולאחר 2 שעות ניסו להרוג את השומר ביריה ושוב נעלמו… אין דבר, יירו-יירו להם, כל זמן שרצון ויכולת

להם. – – – ואנו בודקים ומנקים יום-יום את הנשק ומחכים.

יבואו-נא. יבואו-נא ונראה…

מדוע לא כתבתם כלום על בריאותו של דויד צ.? הן חולה היה. הודיעו. – – – מדוע לא הודעתם, מה עתה המצב אצלכם בבן-שמן? היש עכשיו מקומות פנוּיים לפועלים

ולפועלות ? מן הנוטים אחרינו מתכוננים אחדים לבוא; התהיה אפשרות לסדר אותם בבן-שמן? – – –

בנוגע להוצאת כלי-מבטא משלנו (שאלה שהועלתה ע״י דויד) חושב אני, כי עדיין רחוקים אנו, רחוקים מאד, מדבר זה: דרושים כוחות, דרושים אמצעים, דרוש חוג-קוראים; לפי שעה עוד קטן ופעוט כל זה. עוד חזון למועד. ואולם בעתונות הכללית נשתמש ככל אשר נוכל… – – –

כתבו. שלום עליכם. שלכם,

אוֹסיה.


[1] "המשא והמתן עם וילקאנסקי״. – האגרונום יצחק ו. (א. ציוני).

הכל ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה

3 בינואר שנת 1920.

לועד-ההגנה באילת-השחר.

אנו סוברים, כי יומננו ימלא מקום מכתב. אם תמצאו לנחוץ, תוכלו לשלחו גם למערכת להדפיס את הדברים שיש בהם ענין ציבורי-כללי.

ביום הראשון לינואר אחה״צ, עוד לפני בואנו לשם, אירע בחַמָרה כמקרה הזה:

בשעה 2 אחה״צ הוחלט למַלט ולהעביר את הצעירות ואת האינוֶנטאר החי למתולה. העבירו. בחַמרה נשארו אך ששה חברים. – – – כעבור חצי שעה בערך התקרבו לחַמרה שני בדוּאים, אשר היו נדברים, כנראה, עם חבריהם שנסתתרו בוַדי, בעזרת סימנים מיוחדים. בראותם זאת, מיהרו החברים להחביא את רוביהם (8) מתחת לרצפה. בינתים נכנסו שני הבדוּאים לחמרה, הסירו מעל שני חברינו, שתלבשתם היתה נאה משל האחרים, את בגדיהם ונעליהם ויעלמו, ובלכתם אמרו, כי לעת ערב יחזרו עם יתר חבריהם וכי צריך להכין בשבילם ארוחת-ערב. אחר שנעלמו השודדים הוציאו ששת החברים את הרובים ממקום-סתרם (7 במספר, אחד בשאר) וילכו למתוּלה. לפנות ערב באתי, אני, טרומפלדור, עם הח׳ ד. ובלוית עוד שלשה חברים. מה שבא אחרי כן – הרי ידוע לכם[1].


[1] כשהגיעו לחַמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפום בדואים מזוינים במספר לא-קטן ודרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם. טרומפלדור, שהיה מזוּין במוזר, אמר קודם להתנגד להם, אך בראותו שלשוא הדבר, זרק את אקדוחו הצדה. השודדים התקרבו והפשיטום. ערומים וחגורי-שק שבו לתל-חי. המקרה הזה עשה רושם רע על ט.: ״הכל ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה. עוד טוב שהצלחתי להציל את המוֹזר״… – המ'.

מה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!

7 בינואר שנת 1920. שמונה בבוקר.

הבנאי עם המכתבים הלך הבוקר בשעה 5. בשעה 7 בקירוב ראה השומר ערבי מהלך בשביל שבין החורשה והבית. מזוּין במוֹזר, שהחביאוֹ מתחת למעילו, ירד השומר עם עוד חבר אחד לקראת הערבי. הלז עמד וצעק: ״אני לא אלך! אני אשוב! לא ידעתי!״… הבטחותיו של השומר, שלא יאונה לו כל רע ושמותר לו לעבור בדרך ושאך לשֹוֹחח רצו עמו, לא השפיעו, כנראה, על הערבי, והוא הפשיל את כנפי העבּיה שלו וישא את רגליו למעבר לחורשה, בדרך להרים, בעשותו עקיפין גדולים. אין זה המקרה הראשון, המראה שהערבים מתחילים מפחדים מפנינו. הם יודעים, כנראה, שאנו מזוּינים לא-רע ומוכנים להגן על עצמנו; ולפיכך הם רוחשים אלינו, אם לא רגשי-כבוד, הרי – מעין רגשי פחד. לפנים היו עוברי-אורח הערבים הולכים תדיר בשבילים שע"י הבית, ועכשיו עושים הם את דרכם בזהירות רבה ובעקיפין רבים.

שעה 1 אחה״צ.

זה עכשיו בא אלינו מאילת-השחר ערבי אחר ומכתבים בידיו. כותבים, שאינם יודעים ברור מה מצבנו. ידוע להם, כי חַמרה נשרפה ומתל-חי לוּקח הכל. רוצים הם לשלוח לנו את כל הדרוש והנחוץ, אבל אינם יודעים, אם פנוּיה הדרך; כמו כן הם מודיעים לנו, שגם בעמק-הירדן החלה תנועת-ערבים וכי שלש מאות הוֹדים ושוטרים אנגליים נסוגוּ אחור מפני הערבים התוקפים. ובכן גם שם ״שמח״! – – – ומה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!… לשם זה מספיק לישב, במקומות המסוכנים ביותר, 20 קבוצות-פועלים, 50 בחורים, יודעים לאחוז בנשק (למשל, מתוך ״החלוּץ״ הצבאי), בכל קבוצה וקבוצה. אבל מי יתן אמצעים לישובים הללו?… כאילו ניצב קיר אטוּם ומאחוריו נשמע תמיד קול-המתכת של א. לאמור: ״אין כסף!״

בסביבה שוב שקט. הערבים יורדים ושבים, קבוצות-קבוצות, מן ההרים לכפריהם.

אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?

15 בינואר שנת 1920.

היום חילצנו קצת את עצמותינו. זה כבר התכונַנו ללכת לחַמרה לראות מה שרד שם מן השרפה ומה אפשר עוד להציל. היום החליטו, לבסוף, ששה שומרים לצאת לדרך. חלק מן הבחורים ה״מיוּשבים״ – כאשר יכַנו את עצמם – התנגדו ומחו. (״לשם מה ללכת? הן ברור וידוע, שלא נשאר שם דבר. ישקט, אז נרד. למה להסתכן? חשש לרוֹבים שלנו…״). נמצא מי שאמר, כי צריך לקרוא לאספה ובה לקבל החלטה אוֹסרת טיוּל זה. אך לאספה לא הגיע הדבר, וששת הבחורים יצאו אחרי-הצהרים לדרך.

במקום שהיו הצריפים מצאנו רק שׂרידים מתנור-האבן וחלקי כלי-ברזל שונים.

– – – מיטות הברזל נתעקמו מלַהט-האש ומכּוֹבד הגג שנפל עליהן. השומרים אספו מחפצי- הברזל היקרים ביותר, רתמו את עצמם בקוּלטיבאטוֹר ושֹמוּ את פניהם הביתה. את שלשת הנחלים שבדרך עברנו בשלום והנחנו את הקוּלטיבאטוֹר בידי החברים העובדים בשדה, שיאסרוהו לפרדות בשובם הביתה מן העבודה. בהיותנו במרחק של לא יותר מקילוֹמטר אחד מן הבית נשמעו פתאום יריות. בקול אחד אמרנו:

– התנפלות על תל-חי!

בן-רגע נערכה תכנית-הפעולה: לקבוע מַגע עם הבית, לחזור אחר כך אל השדה ולעזור לחברים העובדים בפרדות להגיע הביתה. הח׳ ז., רכוּב על סוסתו, דהר מיד לכפר-גלעדי להודיע את אשר קרה; טרוּמפלדוֹר, ועמו חמשת חבריו, שׂמוּ פניהם, בשרשרת, אל הבית. כשעלו בריצה על הגבעה, ראו שיורים על הבית – כדורים אחדים באו מצד החורשה ונתקעו ברעפי-הגג, כשהם מעלים אבק.

הקבוצה הקטנה חוּלקה לשתים, לשתי פלוגות, ובירוֹתן חליפות אש לצד היער, התקרבו בריצה אל הבית.

– פלוגה ראשונה, אש! פלוגה שניה, רוץ!

– פלוגה שניה, אש! פלוגה ראשונה, רוץ!

על יריות הפלוגה הקטנה ענו השודדים באש, אולם לא יכלו להחזיק מעמד ונשתתקו. כשנתחדש המַגע עם הבית, מיהרה הפלוגה הקטנה לשוב אל השדה, אל החברים העובדים והשומרים, שהתנהלו כבר בעצמם הביתה. אותה שעה נראה על ראש הגבעה ז. עם שלשה חברים מכּפר-גלעדי שמיהרו לעזרה. הפרדות הוכנסו אל תוך החצר. טרוּמפלדוֹר, מזוּין במוֹזר, ועמו שבעת החברים (ארבעה מהם מכּפר-גלעדי) המזוּינים ברובים, התפזרו לשרשרת ויצאו לתקוף את החוֹרשה ואת ראש הגבעה הקרובה. הם רצו לגמוֹל גמוּל על השוֹד בחַמרה; הם רצו להוַכח, אם עוד נשקפת סכנה מן העֵבר ההוא; לבסוף רצו להראות לשודדים, שהיהודים בוחרים להיות תוקפים מאשר נתקפים. – – – אלא שהשודדים הספיקו להמלט על נפשם.

שבנו הביתה. באחד מקירות-הבית מצאנו כדורים אחדים. כדור אחד חדר דרך החלון אל תוך הבית וננעץ בתוך הקיר. מן החברים לא נפגע איש. החלו משׂיחים את רשמיהם. הוּברר, שבשעת-מעשה הוּצאו כ-70 כדורים.

– עוד מקרים אחדים כאלה ולא יהיו לנו כדורים, – גערו אחדים ביוֹרים – בחשבון צריך לירות.

והיוֹרים ענו:

– צריך היה להגן על החברים הנסוֹגים עם הפרדות; בשעה כזאת אין מחשבין את הכדורים…

התנגשות אחרונה זו הראתה, שאין לסמוך על כל הבטחותיהם של ראשי הערבים, שאנו מצוּוים להיות מוּכנים להתנפלות, והכרח הוא, איפוא, שיהיה כאן מספר מספיק של אנשים (50 לכל נקודה) וכל השאר, שלא פעם כתבנו על אודותיו. אבל אימתי יהיה כל זה כאן? בדרום מקוים, כנראה, שהמצב ישתנה במהרה ולא יצטרכו לשלוח הנה דבר. ואנחנו הולכים ונוכחים מיום ליום, כי המעשה הסתבך וימשך עוד זמן רב, ואולי לא שנה אחת, והכרח הוא לא רק לחַזק את הנקודות הקיימות, אלא גם ליצור חדשות, עד שמספר הגברים שבהן יגיע, לכל הפחות, ל-250 איש… אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?…

ראוי לציין, שההתנגשות האחרונה הוכיחה שוב, שבין העולים החדשים שלנו ישנו אחוז גדול של בחורים אמיצים ותקיפים.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].


[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.

אם העזרה לא תבוא מיד, יכול להיות שנאחר את המועד

7.2.20

לועד-ההגנה באילת-השחר ובטבריה.

 בקיצור אודיעכם על ההתנפלות שהיתה עלינו אתמול. פרטים ישלחו לכם אחר כך, ביומן. בבוקר נסענו, אני ועוד שלשה חברים, בעגלה למתוּלה להביא חמרי הסקה ותבן. שלשה חברים אחרים הלכו לשדה, לא הרחק מן הבית – שנים חרשו ואחד שמר. בשעה 11 וחצי בערך נראו שני רוכבים מאחורי הגבעה, מצד צפון, שירו מיד על העובדים. ביריות השתתפו אתם עוד ערבים שהתחבאו מאחורי הגבעה מצפון וממזרח. בתוך כך נגשו שני ערבים רגליים אל החברים העובדים כדי לתפוס את הבהמות. השומר השיב מיד על היריות והעובדים ניסו למַלט את הבהמות הביתה. אבל אלה, מבוהלות מן היריות, הסתבכו ברתמות. העובדים נאלצו לעזבן ולרוץ הביתה לעזרה, גם השומר נסוֹג עד לאחורי הגבעה, כי ממנה היה נוח יותר לירות. לאחר רגעים אחדים יצאו-פרצו כעשרה חברים אל השדה. החבר שֶר[1] ועוד שנים היו ראשונים. האש – גם מצדנו וגם מצד הערבים – גברה והתחזקה. פתאים צעק שר: ״אני פצוע!״ – ונפל. הכדור פלח את גופו. נקב אחד היה בצד הימני, השני בחזה, כמעט אל מול הלב. הרופא הנמצא אתנו בתל-חי הגיש לו תיכף עזרה, אבל ללא הועיל. חצי שעה אחרי שהוּבא הביתה – מת. עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו הנה את מספר-האנשים הנחוץ. אם העזרה לא תבוא מיד, יכול להיות שנאחר את המועד.


[1] אהרן שר – חבר קבוצת כנרת עלה בין הראשונים להגנת תל-חי.