שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים…

16.5. שש שעות בבוקר.

אנו רועים. הטיול הלילה לא היה מענין, ז. א. לא מסוכן. הרופא וגוֹר-סקי מסרו לי זה עכשיו את שיחתם מאמש עם שר-הגדוד. שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים ובעת שצריך להתחבא. ״הן אנו גדוד להובלה. לא מעשי-גבורה עלינו להראות. עלינו להשתדל לשמור על חיינו, כדי להמשיך את עבודתנו המועילה בהגשת חמרי מלחמה ומזון״. כך אמר, וללא-נכון, כמובן. כי אם איש לא יַראה לחיילים, שיכולים לבוז לפצצות ולסכנה, איך ימלאו אלה את חובותיהם (הן לעתים קרובות, קרובות ביותר, מילוּי זה אחוּז בסכנה).

והנה שוב התחיל האויב לירות על מחננו. צפרא טבא! צריך ללכת לראות.

[…]

שתים-עשרה וחצי בצהרים.

[…]

היום הופיעו שני חולים ישר לעיני שר-הגדוד. הם באו אליו בלי רשות בסברה, שהוא ישלחם ודאי תיכף ומיד לוַעדת-רופאים ולאלכסנדריה… שר-הגדוד גער ונזף בהם וגירש אותם בצעקות מעל פניו לעבודה.

ר.[2] הכה אתמול ספרדי אחד על אשר זה עמד בתפילה ולא נענה תיכף לפקודתו. זה הרגיז רבים מאתנו. רגש-האיבה לר. הולך וגדל.

נגש הסניטר ג. הוא קובל שהסניטר-הקורפורל ש. התאונן על סירובו לפני שר-הגדוד (ולא לפני הרופא או לפנַי, כמו שהיה צריך לעשות). השר ציוה, להביא את ג. לפניו והכהו במקל (ג. הראה לי את עקבות המכות הנאמנות). ג. מבקש, שאנכי אשפיע על הקורפורל ש., שלהבא לא יגיש כל דבר לפני האנגלים, כי אם יגמור את הענינים בינינו לבין עצמנו. עוד עובדה מענינת. אחד משני החולים, שהתיצבו היום לפני שר-הגדוד, הודיע, שהוא הוּכה בראשו, בחזהו, בבטנו, וגם נשברו שיניו. ובאמת, לחי אחת היתה נפוחה אצלו ביותר. ״מי הכּך?״ – שאל שר-הגדוד. ״אני״ – ענה שר הרוֹטה הראשונה[3]. ״אם כן, לא צריך לרפאותו״ – פנה שר-הגדוד לרופא. והשר לא מצא לנכון אפילו לשאול, על מה הוכּה אדם ככה; הוא פשוט, גמר אומר, שאם אופיצר הכּה חייל, אין להגיש ל״אַשם״ גם עזרה מדיצינית…


[2]אופיצר אנגלי.  – המתרגם.

[3] אופיצר אנגלי. – המתרגם.

בין אמיצי-הרוח המנוּסים שלנו יש להבדיל שני סוגים: גבורים מטבעם וגבורים בהכרה

10 בינואר שנת 1920.

את כל הנמצאים עכשיו בשתי עמדותינו, כלומר בחזית-הצפון שלנו, אפשר לחלק לשלשה סוגים: רכּי-לב, אמיצים ובינוֹנים, כלומר, נוטים או לראשונים או לשניים ותופסים בדרך כלל מקום בינוֹני. הסוג השלישי הוא המרובה ביותר במספרו, ובשעת פתרון איזו שאלה, הם, בנטותם פעם לכאן ופעם לכאן, מכריעים את כף-המאזנים פעם לצד אלה ופעם לצד אלה; לפיכך כל החלטותינו הכלליות יש להן לעתים אופי מקרי, ולפעמים גם סותרות זו את זו. סוג המפחדים או רכּי-הלבב הוא הקטן ביותר במספרו. יש ביניהם מראים בגלוּי את מוֹרך-לבם, ואולם יש גם מגינים על הנחותיהם בטענות של הגיון ותבונה. ויש גם אחד, המשתדל בכל מאמצי-כוחותיו להתגבר על מורך-לבו. תמיד, ביחוד בשמירת-הליל, נדמה לו, שערבים הולכים ומתקרבים, הנה הם זוחלים על פני האדמה והנה הם מתגנבים, כפוּפים, אלינו. ואף על פי כן, לא רק שאינו משתמט משליחויות מסוכנות, אלא, להפך, מבקש אותן לעתים קרובות. את האמיצים אפשר לחלק, קודם כל, למנוסים ול״ירוקים״. האחרונים אינם חוששים לסכנה, אבל עוד לא היו במסיבות חמוּרוֹת וקשה, איפוא, לדעת, איך יתנהגו במסיבות כאלה. הללו – רוּבם נוער בלתי-מבוּגר, אשר הסכנה הנעלמת והבלתי-ידועה להם עדיין משעשעת אותם ומושכת. בין האמיצים מסוג זה יש למנות את אחת מן החברות, את יהודית הצעירה, הצוחקת לה מתחת לכדורים ומתפרצת בכל שעת- כושר החוצה, בניגוד לאסוריהם של המבוגרים ממנה, כאילו כדי לשאוב מים, או באמתלא אחרת. בין אמיצי-הרוח המנוּסים שלנו יש להבדיל שני סוגים: גבורים מטבעם וגבורים בהכרה. הראשונים נולדו אמיצים. אלה הם אנשים בעלי אופי חזק ובריא, אשר כוח-הגבורה מפעם בקרבם, וזר להם, איפוא, רגש-הפחד הדל, הקטן. לא כן האחרונים. אלה מאלצים את עצמם שלא לפחד. עפ״י הכרתם ותבונתם הם מרגישים עצמם מצוּוים ללכת לקראת הסכנה ויעשו זאת באומץ-רצונם. יש בינינו גם אנשים, ששני מיני הגבורה ממוּזגים בהם יחד. לא נעדר גם הטפּוּס השכיח של ״גבּוֹרים בפיהם״, שבשעה כתיקוּנה יתימרו במעשי-גבורתם בעבר ובעתיד, וברגע הסכנה יטשטשו לגמרי. אבל בדרך כלל, כל האמיצים והבינונים שלנו הנם חבר-בחורים מאוּחד, חבר-רֵעים, שבשעת הצורך יעמדו הכן כאחד, בשדה הקרב. אילו ראו הגוֹגוֹלים, הדוֹסטוֹיֶבסקים ושאר הסופרים הרוסים את קומץ הבחורים האמיצים ועזי-הרוח האלה, היו בוַדאי טפּוּסיהם היהודיים מתוֹארים אחרת לגמרי. שתי נקודות עבריות קטנות בלב ים סוֹער של מתקוממים, ים המאיים לבלוע גם אותם כהרף-עין, ורק ארבע עשרות של אמיצי לב עומדים על משמרתם בלי-חת. מדי לילה משוֹטטים ותוֹעים אי-אלו זוגות עינים אמיצות בתוך חשכת-הסביבה לראות, אם אוֹרב האוֹיב, אם לא, ושם מאחורי הדלת, בפנים, נשמע צחוק בריא, נשמעים ויכוּחים ושירה עליזה…

משמר-רוכבים צרפתים יצא גם היום לחוּלה ושב למתוּלה. המצב אינו ברור עדיין, בכל זאת החלטנו לצאת מחר לעבוד בשדה. חבל להפסיד את הזמן היקר לזריעת החיטה. מובן, שהעבודה תתנהל בהגנת שרשרת של שוֹמרים.