מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… […] הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי

16.6. אחת אחה״צ.

ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.

חמש אחה״צ.

רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות  מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.

מודעות פרסומת

לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…

עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים

5.7. שבע בבוקר.

צפרא טבא! הרעשה הגונה, אך לנו שלום.

10 בבוקר.

[…]

אנחנו (בכל אופן אני) איננו מאשימים אותם. אלהים יודע מה היו התנאים, שבהם נמצאו. ואולם ההיסטוריה אין לה אלא מה שעיניה רואות, לה יש עסק רק עם עובדות. ובהיסטוריה יצוּין, שהרוֹטה השלישית והרביעית מתו בטרם החלו לחיות. זה מעציב. – – –

ו…[1] – הוֹי, מה שונה היתה דעתי עליו לפנים! כשפן הוא מתכווץ כולו, מפחד הסכנה, ועם זה יסַמר שערותיו, מלא כולו ״קצף אצילי״: ״מעליבים בנו! הכל אבוּד! לא נוכל להשאר יותר!״ – השפנים הללו, ההולכים על שתים, לא ידעו (לא יחפצו לדעת), שהם הם המעליבים בנו, ולא אלה שנסתלקו לצדדין ואינם מפריעים אותנו בכלום[2]. השפנים הללו ביקשו כל הזמן תואנות, להכריז ולהודיע: ״לא נוכל להשאר יותר!״ ״הכל אבוּד!״ שקר! לא הכל אבוּד. עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים. יצעקו מה שיצעקו השפנים ההולכים על שתים, ויש שנשמרו עוד אצלם האידיאלים הלאומיים, ויש שהאידיאלים הללו מתחדשים אצלם. ר., למשל, היה שואל אותי לפני זמן-מה בצותא חדא עם אחרים: ״האומנם תוכל לקבל עליך האחריות לקרוא לאנשים לבוא הנה?״ עכשיו הוא חולם בעצמי: ״אי, מי יתן ונסע מי שהוא בעל-הכרה לאלכסנדריה והיה מביא איזה מספר של בחורים הגונים״. ״והרי מקודם דיברת אחרת?״ – הזכרתיו. הוא צוחק: "Tempora mutantur" (הזמנים משתנים). – – –

…ועל דבר ״הזכות היוּרידית״ – הוֹי! הוֹי! האוּמנם תחשבי, כי גם אני הייתי לשפן והנני מחפש מוֹצא, באיזו ״זכוּת יוּרידית״ לעזוב? כשהלכתי הנה לא פשפשתי בגוילי החוקים והמשפטים, כי אם השקפתי אל תוך נפשי. עבודתי – עבודת הכבוד והחובה היא ביחס לעמי. וכלום ״חושן-המשפט״ האנגלי יכול לגלות לי בזה דבר-מה? – – –

…ואשר ל״חיים הצעירים שאבדו לשוא, לאחים הנקיים שנפלו לחנם״ – גם על אלה חשבנו, חשבנו עוד אז, כאשר סידרנו את הגדוד, כאשר קיבלנו את התנאים שהוצעו לנו. הלוך הלכנו בשם הענין, ובשם הענין הזה אנו מקריבים עתה את קרבנותינו. ההיסטוריה, שתציין את מעשה-גדודנו, היא תפתור, אם לשוא או לא לשוא אבדו החיים הצעירים. – – –

״מי הם? במה הם יותר טובים? על מה נבחרו?" הבלים. אין איש חושב פה את עצמו לנבחר. כל אחד נוֹשא את שלו. ובכלל מה מקום פה לשאלת יותר טובים או יותר רעים. אני בעצמי איני רוצה לעזוב את המקום, אך לוּ היה הדבר ברשותי, הייתי נותן ללכת מפה לכל אלה השואפים לזה, לכולם. אבל לא בידי השלטון, ולהשתדל עבורם, עבור שחרורם, איני רוצה. זה נגד יושר-לבי. לא אוכל להפקיר את האינטרסים של הלאוֹם לטובת הפרטים. יעסקו בזה ה… הפחדנים, ה… הכסילים; יעזרו להם האדונים …, הגבורים ללכת הלוֹך וטפוֹף על רצפות-הסאלונים החלקות ולשׂוֹחח בקול בּאריטוֹן מתוק. – – –

…ואשר לדעת-אנשי – את זו אני שומע תמיד ותמיד אני נותן לאנשי להביע את דעתם. בכלל, המשמעת עכשיו אצלנו היא יותר חמורה, אבל היחסים – רשאים לומר – טובים מאד.

חמש אחר הצהרים. – – –

חילול-השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאוֹם) חשובים מחיים. טוב כי נמוּת מוֹת אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתירה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו. ואל תפחדי מפני איבת האנשים אלי. הנה לפני רבע-שעה שׂוֹחחתי אינטימית עם מ-ן (אחד משלשת הנענשים) ועם אחדים מחבריו. זכרנו את אלכסנדריה, ירושלים (שָם הוריו). דיברנו על המצב בארץ-ישראל, ואיך ניטיב ונתקן שם הכל בעזרת האנגלים וכו' וכו'. מ-ן, כשאין משסים אותו, או כשאין שגעונו תוקף אותו, הרי הוא בחור לא גרוע כלל. ובכלל, שיחות כאלו מצויות ביני ובין האנשים, ושום איבה אלי איני מרגיש… כן, אני מבין שהאדונים (שמות) באלכסנדריה, ספק גדול אם הם אוהבים איתי, באשר ״אבן-נגף״ אנכי על דרך-שחרורם… יהי אלהיהם עמהם…  – – –


[1] שמו של אחד מאלה שעזבו את הגדוד ובאו לאלכסנדריה להטיל דוֹפי בו ולדבר עליו סרה באזני נכבדי-הציונים, אנשי ארץ-ישראל. – המתרגם.

[2] הכוָונה לאופיצרים האנגלים. – המתרגם.