אם העזרה לא תבוא מיד, יכול להיות שנאחר את המועד

7.2.20

לועד-ההגנה באילת-השחר ובטבריה.

 בקיצור אודיעכם על ההתנפלות שהיתה עלינו אתמול. פרטים ישלחו לכם אחר כך, ביומן. בבוקר נסענו, אני ועוד שלשה חברים, בעגלה למתוּלה להביא חמרי הסקה ותבן. שלשה חברים אחרים הלכו לשדה, לא הרחק מן הבית – שנים חרשו ואחד שמר. בשעה 11 וחצי בערך נראו שני רוכבים מאחורי הגבעה, מצד צפון, שירו מיד על העובדים. ביריות השתתפו אתם עוד ערבים שהתחבאו מאחורי הגבעה מצפון וממזרח. בתוך כך נגשו שני ערבים רגליים אל החברים העובדים כדי לתפוס את הבהמות. השומר השיב מיד על היריות והעובדים ניסו למַלט את הבהמות הביתה. אבל אלה, מבוהלות מן היריות, הסתבכו ברתמות. העובדים נאלצו לעזבן ולרוץ הביתה לעזרה, גם השומר נסוֹג עד לאחורי הגבעה, כי ממנה היה נוח יותר לירות. לאחר רגעים אחדים יצאו-פרצו כעשרה חברים אל השדה. החבר שֶר[1] ועוד שנים היו ראשונים. האש – גם מצדנו וגם מצד הערבים – גברה והתחזקה. פתאים צעק שר: ״אני פצוע!״ – ונפל. הכדור פלח את גופו. נקב אחד היה בצד הימני, השני בחזה, כמעט אל מול הלב. הרופא הנמצא אתנו בתל-חי הגיש לו תיכף עזרה, אבל ללא הועיל. חצי שעה אחרי שהוּבא הביתה – מת. עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו הנה את מספר-האנשים הנחוץ. אם העזרה לא תבוא מיד, יכול להיות שנאחר את המועד.


[1] אהרן שר – חבר קבוצת כנרת עלה בין הראשונים להגנת תל-חי.

 

מודעות פרסומת

דור חדש, דור-יהודים בני ארץ-ישראל, בני-חורין, עומדים על הגבול, מוּכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה

9 בפברואר שנת 1920.

לועד-ההגנה באילת-השחר.

רגע-הנסיון הנה בא. בבוקר שב חברנו י. מחַלסה והודיע בשם …-אֶפנדי כדברים האלה: האֶמיר מחמוד-פואר טרם שב מדמשק. במקומו נבחר לפי שעה אחר, מי שהיה אוֹפיצר תוּרכי, צורר יהודים ומתנגד לארץ-ישראל יהודית. בששה לפברואר נערכה מועצה צבאית ובהשפעתו של המפקד החדש הוחלט להחריב ולהשמיד את הישוב העברי בגליל העליון. – – –

באופן זה עומדים עכשיו פועלי תל-חי וכפר-גלעדי בפני אפשרות, ואולי בפני וַדאוּת, של התנפלות לא רק מצד כנוּפיוֹת-השודדים, אלא גם מצד צבא מסוּדר ומזוּין. הבשׂוֹרה הזאת הדריכה אותנו, כמובן, ממנוחתנו. בשתי העמדות נערכו אספות, שבהן דנו על המצב, ואחר ויכוחים סוערים באו לידי החלטות אלה:

ראשית מכתב זה, בכתב ידו של טרומפלדור.

בכפר-גלעדי הוחלט פה אחד שֶ- א) הכל נשארים במקומותיהם; ב) כדי להגן על שלש העמדות דרושים, לכל הפחות, 200 איש (חמשים חמשים לכפר-גלעדי ותל-חי ו-100 למתוּלה); ג) את 150 האיש החסרים יש לדרוש תיכף ומיד מן הדרום, בלי כל דיחוי; בעיקר רצוּיים החיילים שנשתחררו; ד) להשתמש בכל האמצעים ולהכריח את ״ועד-הצירים״ להקציב את הסכום הדרוש לקיום 200 האיש במשך חודש אחד (2000-1500 לירות בערך): ה) להציע לפני מר ק.[i] לעשות את כל אשר ביכלתו – – – כדי למנוע את הסתערותם של הצבאות על העמדות העבריות.      – – – ו) כדי להוציא את כל הדברים הנ״ל אל הפועל – נשלח הח׳ ש. לדרום, לעורר ולהעיר את כל המוכשרים לסייע לו במשלחתו.

בתל-חי: 1) מ-27 האנשים החליטו 17 להשאר במקום ויתר ה-10 עוזבים את תל-חי בלי כל שהיות (אולי עוד הלילה); 2) 6 אנשים עמדו על הדרישה להביא הנה 150 איש ו-16 הנותרים הביעו דעתם נגד הדרישה ומציעים לפנות רק למתנדבים; 3) ההצעה לפנות למר ק. שישתמש בכל האמצעים למניעת הסכנה נתקבלה, כמובן, גם בתל-חי.

בשעה שדנו והתוכחו על האמצעים שיש לאחוז בהם כדי להשפיע על ״ועד הצירים״[1] הוּצעה גם הצעה: לבוא לפניו באוּלטימַטוּם ל-24 שעות לאישור התקציב, ובמקרה של דחיה – לצאת בהפגנה ובשערוריות ובניפוץ-שמשות וכו'.

בשתי העמדות החליט חלק מן הנשארים לחכות, כנראה, עד שיתברר המצב, ואם סכנת ההתנפלות של הצבאות המסודרים תהיה גלויה לעין – לעזוב את המקומות. חלק אחר החליט להשאר עד הרגע האחרון, זאת אומרת. להמלט רק אחרי קרב.

שעת-הנסיון באה כמעט. מחר אולי תבוא עלינו בכל מוראה. יכול להיות, שגם ברגע הזה אורב לנו האויב מאחורי הבית; אולי מתחבאים הם בחשכת-הליל; ובעוד שעה, בעוד רגע, אולי תּשָמע יריה…

דור חדש, דור-יהודים בני ארץ-ישראל, בני-חורין, עומדים על הגבול, מוּכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה; ושם – בפנים הארץ, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לא לאשר, זאת אומרת: אם לעזור למגיני-המולדת או לא.

חַמרה איננה. מתוּלה כמעט שנשמטה מידינו. סכנה איומה מרחפת על תל-חי וכפר-גלעדי. זעקנו לעזרת חמרה ומתוּלה בשעה שעוד אפשר היה לעזור, אך העזרה לא ניתנה. ועל הרשלנות הזאת עוד לא חוּיב איש. עכשיו אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר-גלעדי; מצבן קשה משל מתוּלה וחמרה. שם לא היו קרבנות-אדם וכאן ישנם כבר שני קברים[2]. 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האומנם ימשך גם עתה המשא והמתן, היוסיפו "לעמוד על המקח" והעזרה תאחר לבוא?

יתכן שתאחר, אך ידוֹע ידעוּ הללו, כי שעת השילוּמים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא.

בשם ועד ההגנה,

יוֹסף טרוּמפלדוֹר.


[1] ״ועד הצירים" – אז ההנהלה הציונית.

[2] של אהרן שֶר ושניאור שאפּוֹשניק, שנפל קודם, בכ' כסלו תר״פ, בשעת התנפלות על קבוצת תל-חי. המתרגם.


[i] ככל הנראה מדובר בחיים מרגליות קלווריסקי, אז פקיד מטעם יק"א בגליל העליון, שניסה להפעיל את קשריו עם ערביי האזור על מנת לסייע לישובים היהודיים.