9.6. […]
שש לפנות ערב.
שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.
16.6. אחת אחה״צ.
ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.
חמש אחה״צ.
רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.
17.6. שבע וחצי בבוקר.
אמש, אחרי שיחתי עם הסרג׳נטים, התאספו הם בעצמם ודנו על המצב. החליטו, כהצעתי, להתיחס ביחס יותר חמור ועקבי אל דרישות-המשמעת, ויחד עם זה להיות עד כמה שאפשר יותר צודקים, ישרים וקרובים אל החיילים… רכּוּתנו היתירה שמקודם גרמה בהרבה להתרופפות המשמעת… ובלי משמעת צפויים גם הכי-טובים לתקלות מרובות.
[…]
קשה לי לכתוב. אני בטוח, שמזה שקרה אתמול אי-אפשר היה להמלט, ושזה, אולי, יביא תועלת. ואולם העובדה עובדה היא: אני לא התנגדתי למַלקות. כמה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! וכי יכולתי להעלות על הדעת כגון זה לפני חצי שנה? המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!
19.6. תשע בבוקר.
השקינו את הפרדות, עשינו טיול, שתינו טה – וחפירות איננו חופרים. שבת היום, והעבודה סובלת דחוּי. יום אחד אינו מעלה ואינו מוריד ביותר. מחצית הרוֹטה הראשונה ומחצית הרוֹטה השניה שלחתי להתרחץ; אחדים הלכו לכבס לבנים שלהם; אחרים לעשות ביקורים. ג-ן אמר: ״ועכשיו יום-שינה יהיה לי היום, בלי מוסר-כליות״. אני צחקתי: ״נניח למוסר-הכליות, אך ימי שינה מצוּיים אצלו גם לא בשבתות״. אוהב-שינה הבחור!
אתמול ציוה שר-הגדוד, שהגלב שלנו יגלח ויספר את כל החיילים ושכל אחד ישלם לו פני אחד בעד גלוּח ושני פּני בעד ספור. הגלב ביקשני, שאשתדל לבטל את גזירת הקולונל. ״לא לעשות עסקים באתי הנה, בשעות הפנאי מוּכן ומזוּמן אני לגלח ולסַפר את הכל, אך חנם אין כסף״… נדיב-לב!
הכל טוב עכשיו, ביחס. סדר ומשמעת. מובן, אלה שהבקטריה האלכסנדרוֹנית יושבת בתוכם חולמים כמקודם על עזיבה; אך בלי אָכסצסים. גם אנשי-הפחד מפחדים כמקוֹדם (או עוד יותר), אבל אינם מעיזים לבוא בדרישות. יוכל היות, שנרקמת איזו מזימה, שהפחד עושה במחשך את מעשיו; ואפשר שגם זה מחלל למדי את שם-עַמֵנוּ (יש שהפחד מפני המות עז אצלם מן הפחד מפני החרפה, ואפילו החרפה הלאומית). איך שיהיה, מבחוץ שקט, מדברים בקולות אנושיים, השלימו עם ההכרח. מה טוב ומה יפה היה, אילו היתה השלמה זו לא רק חיצונית!… מה קשה לבני-אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!… ואף מות זה הן לא קרוב הוא לכל… הן לא הכל יהרגו… – – –
20.6. שבע בבוקר.
גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, ״ספר-הכבוד״. בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי-גדודנו, וקטעים משני הספרים האלה יקראו באזני החיילים בשעת מִפקד-הבּוֹקר. אתמול היה מצב-רוח האנשים כל היום טוב מאד. וכי דבר קטן הוא? שבת-שבתון במחנה! שבתו מעבודה, התהלכו נקיים, במלבושי חג, עליזים… מה טוב ומה נעים!
עשר בבוקר.
מתגלה, שק-ר לא נפצע בשבר-פצצה, כי אם בקיסם מן העץ אשר בקע בשעת מעשה. רק נדמה לו, כי שבר-פצצה פצעהו.
שוב מעשה בי. א., שמכר לחיילים אנגלים שוֹקוֹלַדה. מתנצל, שלא מקח וממכר עשה בזה, כי אם במקרה, על פי בקשתם, ובמקח השוה נתן להם שתי טבלאות. אסרתי אותו במאסר חמור לשני ימים. כי סחר-מכר אני חושב לעוון אצל איש-הצבא, ומעשים כאלה בגדודנו – לחרפה גדולה.
4 אחה״צ.
ביקרתי את הנאסרים: א., מ. וב.-צ. שוחחתי אתם כשעה וחצי. אין שנוּיים פנימיים. כמקודם אינם רוצים למשוך בעול העבודה, אבל אין ברירה.
27.6.
[…]
שש ושלשה רבעים לפנות ערב.
עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –
אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –
P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.
ארבע (בלי רבע) בבוקר.
והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:
"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!
30.6. תשע בבוקר.
ניקוי כללי במחנה, באשר באחת-עשרה תבוא הועדה הסַניטרית לבקורת. אַה, עכשיו נקי מחננו! בכלל, בנידון זה טוב שאנו תחת הדגל האנגלי! האנגלים – זהו עם נקי ומסודר. אפילו כאן, שהמפקדה הראשית הכללית היא אנגלית (האמילטוֹן), יכולים על פי הנקיון להכיר, במחנה של מי נמצאים – באנגלי או בצרפתי. האנגלים דורשים נקיון גם מן הצרפתים, ובכל זאת במחנות הצרפתים ובסביבותם מתגוללות תמיד קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות, חתיכות גבינה וכדומה; במחנות האנגלים – היגיינה. וזהו בית-ספר טוב לרבים מבחורינו. הודות לנקיון ולמזון הטוב אין מגפות בצבא האנגלי, אין שלשול-דם, טיפוס-בטן וכו', והרי אלו מכלות, כרגיל, אחוז גדול מאנשי-הצבא.
[…]
חמש לפנות ערב.
[…]
אתמול לפנות ערב היתה אצלנו ישיבת האופיצרים. ביררנו איזו יחסים סבוכים והחלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי, לשם כבוד הגדוד העברי והעם העברי. גם לחזק את התכונה היהודית-העצמית של הגדוד. זה לא קשה ביותר, באשר האופיצרים האנגלים חדלו להתערב בענינינו הפנימיים. אנו בעצמנו הולכים לעמדות, בעצמנו מסדרים את העבודות. מה צר, שיחסים כאלה לא היו מתחילה! האנגלים לא ידעו אותנו וחשבו שרק בכוח המקל אפשר להביאנו לידי איזו פעולה. אחר כך התחילו להבדיל בין יהודי-המזרח ויהודי-אירופה. ביחוד תפס הקולונל, כאדם נבוֹן ובעל-נסיון, את הדבר, שעל יהודי אירופה פועל האונס באופן מהופך.
שוב יריות (תיאורים ופרטים). – – – בלי משׂים נזכרתי בפוֹרט-אַרטוּר; גם שם נשתגעו כשלש מאות איש. – – –
שלשום בלילה בשובנו הזהירו אותנו, שלא נלך דרך החוף. הים גאה, מסוכן, אך אנחנו הלכנו בה, מפני שהיא יותר קצרה ולא התחרטנו. סערת הים מתחת וסערת כלי-הנשק ממעלה, סערת הטבע וסערת האדם אפפוני — ואנו בתָּוֶך…[1]
[1] קטע אחרון זה הוא קיצור מרשימה. – המתרגם.
17.7. שתים-עשרה בצהרים.
שוב דורשים אנשים למחנות-האנגלים (פרטים). בלעדי זה רע, ועם זה – לא טוב. ה״טיוּלים״ מן המחנה שלנו לחזית לוקחים, נאמר, חמש-שש שעות באופן ממוּצע; ממחנות- האנגלים – הטיוּלים הם הרבה יותר קצרים. יש מקומות, שהם דורשים רק חצי-שעה, שעה. בכלל, אצל רבים, רשאים לומר, נשאר הרבה זמן פנוּי. עד שהמשיכו את עבודת החפירות היו עסוּקים יותר; עכשיו, שעבודה זו נגמרה, מוכרחים להמציא עבודות אחרות: תרגילי-צבא וכו'. לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי. התפתח, למשל, המשחק בקלפים (מעמידים בקרן כספים, חפצים, סיגריות וכו'), למרות אסורי. אפילו בחורים בעלי הכרה כ… (שמות) מתנגחים בקלפים יום-יום. הטענה היא: הן צריך לבלות את הזמן בדבר-מה. ברם, הבטלה מביאה לידי פשעים יותר קשים. שמועות מעורפלות מגיעות אלי, שמאותו עוון אינם נקיים לא רק (שמות), כי אם גם (שמות).
וענין הגנבות (פרטים). דיברתי הרבה על הכיעור שבדבר, שמעשה אדם אחד יוכל להעטות חרפה על כל גדודנו. התריתי, שאם יתפס מי-שהוא מאנשינו בגנבה, יענש קשה, בלי רחמים. נראה, מה יהיה הלאה.
ועוד: חזיון-המסחר. זה לא בטל לגמרי, למרות כל האמצעים שאחזתי בהם במלחמתי אתו. אני מעביד את מוחי עבודה קשה בפתרון-השאלה: איך לצאת ממעגל-הקסמים? מצד אחד חפץ אני לתת לאנשים שעות-מנוחה עד כמה שאפשר יותר, מצד שני מביאה הבטלה אותם למשחק בקוביא ולחטאים קשים מזה. חושב אני לסדר שיעורי-לימוד לשפות האנגלית והעברית, משחקים בלון-טֶניס וכדומה; מלבד קריאה בעתונים, אם ימצאו פה. כלום לא מוּזר, – – – בטלה במלחמה והמידות הרעות הבאות ממנה…
זאב ז'בוטינסקי [מובא בתוך "הגדודים העבריים, יגאל עילם], מביע את אכזבתו מפרסום יומניו של טרומפלדור, החושפים את ההגשמה היום-יומית האפורה ומקלקלים את ההילה הרומנטית:
אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.
[…]בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני. שש מאות ה-muleteers [נהגי פּרדים] הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.
אוֹסיה 