נראה שיהודי-צרפת התבוללו באופן יסודי!

5.12. שש בבוקר. (דין וחשבון יומי; מחסור בפרדות; גם באנשים: נפצעה פרדה).

חמש וחצי לפנות ערב.

גמרתי ענין-הכירות. ציויתי לר-ן שימסור את הכירה הקטנה בשביל האַמבּוּלַטוֹריה, הלשכה והמחסן, ואת הגדולה בשביל האופיצרים; ישתמשו בהן על פי תּוֹר. בשביל החיילים נגמר בנין בית-היִבּוּש. שם יש בדעתי לסדר מעין קלוּב, ומלבד יִבּוּש-הלבנים ישתו שם טה, יקראו, יכתבו, ישיחו…

תשע וחצי בערב.

היה הרב הצרפתי. הודיע, שקיבל רשיון מראשיו לסדר אצלנו עבודת-אלהים. ביום-השבת הבא, בעשר בבוקר.

השיחה נתגלגלה על הציוֹנוּת. שאלתיו, אם יסע לארץ-ישראל, אחרי שהיהודים יסתדרו שם כמו בביתם. ״אסע לראות״ – ענני. – ״ולחיות שם?״ – ״לא, אילו אפשר היה להעביר שמה את פאריז…״ כך ידבר רב צרפתי! נראה, שיהודי-צרפת התבוללו באופן יסודי! – – –

פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף

19.12. חמש לפנות ערב.

הנני כותב בחפזון. שולחים אותי בעל כרחי לבית-החולים, מפני שנפצעתי משהו בכתפי השמאלית. בושה לי, לאיש-צבא, ללכת בגלל שרטת קלה שכזו לבית-החולים, ובפרט שאת הכדור כבר הוציאו, אבל חזקו עלי דברי הרופאים. אני התחננתי, התעקשתי – לא הועיל כלום: אף הם התחננו והתעקשו. לבסוף הודיעו בהחלט, שהיתה פקודה כזו ושהם אנוסים לשלחני לבית-החולים, ואפילו בעל-כרחי. הבטיחו, שמחר, אולי, יתנו לי לשוב למחנה. גם בושה, גם חבל, אבל מה לעשות. מחר אתאמץ בכל כוחותי להמלט חזרה.

היום נפצע גם מ. י. גם פצעו היא בכתף ומכדור וגם כן פצע קל כּשלי. – – –

שמונה וחצי בערב.

רופאי בית-החולים לא היו קשים כל כך. כשאמרתי להם בהחלט, שעלי לשוב למחנה, נתנו לי ללכת; כמובן, בתנאי, שאביא לעשות תחבשות לפצעי. והרי אני במחנה, באהלי, על יד שולחני הקטן. מה טוב!…

מלבד מה שהפצע קל הוא, היה עוד טעם למיאוּני בבית-החולים: כאן, במחנה, המצב עכשיו מורכב הוא עד מאד, גם בין הזקנים, גם בין החדשים, שכבר כמעט אינם מספיקים. ואנשים אינם נוספים! גדולה מזו: נתקבלה מאלכסנדריה תשובה טלגרפית על הטלגרמה שלי: ״שלשים האנשים קיבלו פיטורין״. וַדאי ״הצליחו״ להשוות את עצמם בזכויות לחדשים, שנתחייבו רק לששה חדשים… ואז גם עשרים וששה הישנים, הנמצאים פה, ישתחררו. וכמעט כל החדשים הנם במחנות זרים. חוץ מזה יש כמעט בכל יום חולים ופצועים. ומה יהיה? בשעה כזו חטא הוא לעזוב את הגדוד. – – –

          וכך היה סדר-הפּצעי. בשתים ורבע חזקו יריות-התותחים והרוֹבים. אנו עמדנו במחנה והתבונַנוּ. הודיעו לנו, שההתקפה היא מצדנו. עבר חצי-שעה. פתאום בא חייל משלנו על פרדה ביעף: "אדוני! מ. י. פצוע!" תיכף ציויתי לחבוש את סוסי ורכבתי מהר למקום המאורע. והנה מ. י. נפצע לא קשה בבשר כתפו השמאלית, והוא נשלח לבית-החולים הקרוב. אני נכנסתי, ראיתי את הפצע, עוֹדדתי את הפצוע וחפצתי לרכוב אל המחנה הקרוב, שלשם הגיעו גם כן כדורי-הרובים. מצאתי את הבחורים במצב-רוח אמיץ. במחנה האחרון מצאתי פרדה שנפצעה היום בצוַאר וציויתי לשלוח אותה אל המחנה ולהחליפה באחרת. כתום כל זה ישבתי על הסוס לנסוע הביתה. ואך הפניתי את ערפי ללכת, והנה איזו יד-חַבר טפחה לי על כתפי השמאלית, אבל טפיחה חזקה. כוכבי-האֵפּוֹליטה צלצלו. לי נדמה, שהכדור פגע בכוכב ונפל ארצה. נגש מ. א. וביחד חיפשנו קצת על הארץ. לא מצאנו כלום, ואני נסעתי הביתה. באתי למחנה, סיפרתי על מ., סיפרתי גם על נשיקת-הכדור. בדקו את כתפי ומצאו, קצת למטה מהאֵפּוֹליטה, חוֹר קטן. ״הכדור נכנס לשם!״ – ״ומהיכן יצא? – ״ואולי פּצע?״ אני עניתי שלא, כי אין הרגשה בכתף, אלא כמתּוֹך טפיחת חַבר. אף על פי כן החליטו שעלי להתפשט למען חַפּשׂ את הכדור. פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף. מן העֵבר השני נשקף קצה-הכדור כחוֹטם של עכבר. למרות רצוני נאלצתי לגשת אל בית-החולים הקרוב אשר בשדה. שם לקח הרופא מלקחַיִם, אחז בקצה-הכדור, משך – והכדור אינו יוצא. אז חתך מעט בבשר, לעשות רוַח, משך – והכדור אינו יוצא. שוב חתך בבשר, לעשות רוַח יותר גדול, והתחיל למשוך – הכדור אינו רוצה לצאת! מצא המקום, כנראה, חן מיוחד בעיניו לבלתי צאת! אני יושב לי ומביט, ז. ור. עומדים מסביב ומביטים גם הם, המלקחים ננעצים ומתרפּים. לבסוף אחז הרופא בכדור כראוּי והתחיל לסובבו, כמי שמוציא פקק מפי הבקבוק. אז נוּצח הכדור ויצא. – – –

פרדות אינן דבר שבכבוד, כמובן, אבל כמה עמל, כמה מרץ, כמה ליח-נפש השקעתי בענין זה… והעבודה, יחד עם זה, נקדשה במות ובדם-החברים… לא לחנם נפלו החברים, לא לחנם נשפך הדם

29.12. שבע וחצי בבוקר.

[…]

שמונה בערב.

14 פרדות בחמש – שלחתי. מחבורת-הבוקר שב רק החצי; החצי השני עודנו עובד. ממחנות-האנגלים באו 45 אנשים; 11 נשארו. לבוקר, חושב אני, יבואו כולם. אחד (פ. ו.) נפצע היום בכדור בצוָאר. שלחוהו לבית-החולים. ובכן, בערב מסרי את הגדוד היו אצלי: 57 אנשים, 107 פרדות במחנות זרים; 33 אנשים (עם שני אופיצרים), 42 פרדות במחנה. חלק מן הפרדות כבר מסרתי, ובשאר אנו ממשיכים את העבודה. ועוד איך ממשיכים! אתמול נתנו מן המחנה 47 פרדות, היום 57, וזה בזמן שבסך-הכל יש לנו 42. מובן, שאלנו מעט מן הנמצאים במחנות-הזרים. מחר עד הצהרים אשלח 20 פרדות לעבודת-היום, וחסל. וַדאי שמחר אגמור למסור הכל, ואולי בערב כבר נהיה בדרך…

אני חושב, שנוסע אנכי לדבר אחר, יותר גדול ויותר, חשוב, ואף על פי כן צר לי על דבר-מה. צר לי על הפרידה מה-Z.M.C. – פרדות אינן דבר שבכבוד, כמובן, אבל כמה עמל, כמה מרץ, כמה ליח-נפש השקעתי בענין זה… והעבודה, יחד עם זה, נקדשה במות ובדם-החברים… לא לחנם נפלו החברים, לא לחנם נשפך הדם. Z.M.C. מת; אבל הוא חי וגמר את חייו בכבוד.

רואה הוא, בכמה קלות נרכשת ״הגינוּת״ חשובה זו, יקחוה אופל וכל שד! אם מועד יצירת הגדוד ידחה לימים, לשבועות ולחדשים – אטול עטי ביד ואכתוב

אלכסנדריה. מצרים. 1916.VI.16.

שלום לו, ולַדימיר יֶבגניֶביץ׳[1] היקר!

[…]

עכשיו אודיע לו מה מעשי כאן. אין אני צריך לדאוג עכשיו לפרנסתי הואיל וסכום כל שהוא – לקיום שנה אחת בערך – ישנו עכשיו בידי. להצלחת הענין שאני מטפל בו מחוּיב אני לחיית עכשיו כאדם ״הגוּן״, כלומר להוציא על פרנסתי לא פחות מעשר לירות לחודש. מוטל עלי לבוא בתור ה״חוּגים״ ולהסתובב בחברה ה״הגוּנה״. אילו באתי, למשל, אל כבוד השליח המיוחד, המיניסטר הכל-יכול, מר א. א. סמירנוֹב[2], ולבוּשי חולצה רוסית פשוטה – לא הייתי מתקבל בסבר פנים יפות. וכלום אפשר היה לי לקבל אדם ״הגון״ בעליה העלובה שלי, ד׳ על ד׳ – הזוֹכר הוא אותה ? בקיצור, או לא בקיצור, אני מתגורר בפאנסיוֹן יקר קצת ומזמין לי חליפה אצל חייט יקר ואינני עושה שום דבר ונחשב ל״צעיר הגון וטוב״. רואה הוא, בכמה קלות נרכשת ״הגינוּת״ חשובה זו, יקחוה אופל וכל שד! אם מועד יצירת הגדוד ידחה לימים, לשבועות ולחדשים – אטול עטי ביד ואכתוב. לפני הרבה שנים, בשבתי בערי-השדה, השתעשעתי בכתיבה. אחדש ימים כקדם ואעשיר את העתונות הרוסית בעוד כּתּב אחד…

בלי משים הרביתי דיבור על עצמי. עתה אל הענין!

מצד אחד החלטתי לעמוד בקשרים עם ה״חוגים״ ועם החברה ה״הגונה״ כדי שירצו ויוכלו לתמוך בי, בשעת הכושר, ובענין-הגדוד. מתוך החוברת הוא רואה, שא. א. סמירנוֹב כבר תמך בי. בחביבותו הגדולה ביקר – במיוחד לשם הגדוד – אצל מַכּסואֶל… מצד שני אני משתדל שלא לאַבּד את הקשרים עם אנשי גדוד-הנהגים לשעבר ולשעתיד. עשיתי מה לפתיחת מטבח יהודי זול ולוקח חבל בפעולתו היום-יומית. שם סועדים הרבה מאנשי גדוד-הנהגים לשעבר ובחורים יהודים בכלל. עכשיו אני עושה משהו לפתיחת לשכת-עבודה, ליסוד אגודת-עובדים ולה קופה לעזרה הדדית וכו'.

בבקשה, יכתב-נא מה חדשות אצלו? מה הסיכוּיים?

שלו י. טרומפלדור.

הכתובת:  אלכסנדריה. מצרים. חברת ״כרמל מזרחי״. י. טרומפלדור.


[1] ולדימיר יבגניביץ׳ – זאב ז'אבּוֹטינסקי. על גבי המכתב רשוּם בידו של י. ט.: ״שלחתי מכתב אחר, וזה נשאר אצלי״.

[2] א. א. סמירנוֹב – בא-כוח רוּסיה במצרים.

הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל

13.6 לונדון.

כל הגיגי בנסיעה הקרובה. לעתים הנני מתאר לי, שצוללת מטבעת את אניתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל (הלא ענין-נסיעתי – ארץ-ישראל); אבל אולי אחלש ברגע האחרון ולבי יֵרך בי ואמות בפחדנות ובכיעוּר; לא כלביא, כי אם כאפרוח. אם כך יהיה – חרפה לי, לבן העם היהודי החפשי! איני רוצה במיתה בזוּיה כזו. – – – ואולם בודאי אעבור את הדרך בשלום, כי הכל כמעט עוברים אותה בשלום. – – –

: אם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל

31.1.1918. פּטרוֹגראד.

קיוּם גדודנו מתקרב לקצו. היא מתפרד, ככל המחנה הרוסי. אנו גומרים עכשיו את החשבונות, מכינים דין וחשבון; עוד ימים מספר והגדוד איננו. מה יבוא במקומו, במה אעסוק בימים הקרובים, עוד לא ידוע. אולי אתן כוחי לארגוּן ההגנה העצמית. ואם התנאים לא יתנוני לעשות זאת, אאַרגן חבורה סוֹציאליסטית-ציוֹנית ואכוֹנן קבוצות-קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל.

רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו

28 ביולי, שנת 1918. רח׳ ברוֹניצקאיה, 36, דירה 9. פּטרוֹגראד.

חבר יקר, סמיוֹן אַקימוֹביץ׳[1],

מכתבך והתכנית הגיעו לידי באיחור-זמן קצת. מיד קראתי למועצת-חברים, ואלה הטילו עלי להציע לך את שיקולינו אלה:

1) אנו חושבים, כי לא הגיעה עוד השעה לקרוא לועידה. נחוץ קודם להגדיל ולחזק את קבוצותינו במוֹסקבה ובפּטרוֹגראד, ואם אפשר הדבר, גם לכונן קבוצות כאלה בכמה ערים אחרות. – – – עיקרי-תפיסתנו צריכים להתברר ולהתלבן תחילה ע״י חברינו בקבוצות המוגדלות והמחוזקות האלה, ורק אז יקבלו צורה ברורה וקבועה במידה מספקת.

2) מתוך נימוקים שונים, שאחד מן החשובים שבהם הוא, שהיהדות בגוֹלה, החיה, אמנם, בתנאים קשים ומרים, מתקיימת בכל זאת קיוּם מסוים, והמרכז שבארץ-ישראל הנהו רק בתקופת ההתהווּת הראשונה – רואים אנו את הפעולה ליצירת מרכז לאומי בארץ-ישראל ברגע זה עיקר וראש לכל פעולותינו.

3) מתוך נימוקים אלה עצמם אנו חושבים, כי בשם אשר יִקרא לקבוצתנו צריך להיות מוּדגש המוֹמנט הא״י, זאת אומרת, שהשם המוּצע על ידיך – ״קבוצה סוציאליסטית- לאומית יהודית״ – אינו נראה לנו מתאים.

4) את המלה ״לפחות״ (בדרישות המפלגות הסוציאליסטיות), הבאה גם בתכניתך אתה וגם בתכניתנו אנו, מן הראוי, לדעתנו, להוציא.

5) ומן הצד השני אנו חושבים, כי בעתיד הקרוב ביותר עלינו לצאת בהטפה (אפשר להגיד, אף במלחמה), בעתונות ובעל-פה, לפוליטיקה קרקעית בריאה בארץ-ישראל בהתאם גמור לצרכי המוני העובדים, זאת אומרת להלאמת הקרקע ולעיקר העבודה העברית.

פעולה כל שהיא ברוח זו אנו עשינו ועושים ואומרים לקרוא לאספת-ויכוּחים בשאלה זו בימים הקרובים ביותר ואליה נזמין באי-כוח של פועלי-ציון, של צעירי-ציון ושל הציונים הכלליים.

את ועידתנו אנו מציעים לדחות לסוף (25-20) חודש אַבגוּסט.

שלום לחברינו במוֹסקבה. בברכת ציון העובדת

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] סמיוֹן אַקימוֹביץ – הסופר ש. אַנ-סקי.

להסברת תוכן המכתב של י. ט. כתב ש. אנ–סקי למשורר ל. יפה (1920.VI.28, אוֹטבוֹצק): ״באמצע שנת 1917 כּוֹננוּ, באיניציאַטיבה שלי, 'קבוּצה לאוּמית-סוֹציאַליסטית' של שוחרי ארץ-ישראל וזו קיבלה: לגבי השאלות הסוציאליסטיות הכלליות – את התכנית של הסוֹציאַליסטים-הריבוֹלוּציוֹנרים, ובשאלות-הציוּנוּת – את כל התכנית כמעט של צעירי-ציון השמאליים. מאַרגני הקבוצה היוּ, מלבדי: טרוּמפלדוֹר, רוּטנבּרג, מירקין (סירקין?) הקיוֹבי, ח. ד. הוּרוויץ ועוד. מכתבו של ט. הוּא תשובה להצעת-תכנית, שאמרנו לפרסם. וה'מאוֹרעוֹת' שהפרידו בינינו, מגעו את האפשרות להגשים את התכניות שלנו״.

במכתב למרת פ. יפה מספר ש. אנ-סקי: ״באַבגוּסט 1917 נודע לפתע פתאום, שקוֹרנילוֹב התקוֹמם נגד קרנסקי והוא כבר על יד פטרוֹגראד. כל העיר הריבוֹלוּציוֹנית נזדעזעה ונדהמה. אותו יום הייתי בארמון סמוֹלני. מרכז-ההגנה היה כמרקחה. פתאום נפגשתי בפרוזדור עם טרוּמפלדוֹר. 'באתי לדעת, אולי אוכל להיות מועיל בדבר-מה, ופה אין לי מכרים'. מיד הצגתי אותו לפני טשרנוֹב ותיארתי לפניו את אָפיוֹ. טשרנוֹב הלך אתו אל ועדת-ההגנה. טרוּמפלדוֹר עשה רושם חזק על כל חבריה ומיד מסרו לוֹ פלוּגת-מתנדבים גדולה. בראשה יצא טרוּמפלדוֹר, ראשון כמעט, בשש בבוקר נגד קוֹרנילוֹב.״

המכתב האחרון של ש. אנ-סקי – מתוך "הארץ" 21.3.1921.

קוֹרנילוֹב – גנרל של המשטר הישן ברוּסיה. ויקטוֹר טשרנוֹב – סוֹציאליסט-ריבוֹלוּציוֹנר, אז חבר בממשלה הזמנית שלאחר מהפכת פברואר 1917.

בחור אחד שלנו, מן העובדים אתך, נוהג בגסוּת (מחרף ומגדף) ואינו עובד כהלכה. עליך להזהיר אותו, ואם הדבר לא יועיל, הרחק אותו – בהסכמת יתר החברים – מן העבודה

ג׳אנקוֹי, 4.7.19

לחבר א. רוֹזנבּלוֹם[1],

אחוזת קֶלְבֶּרֶר.

סיפרו לי, כי בחור אחד שלנו, מן העובדים אתך, נוהג בגסוּת (מחרף ומגדף) ואינו עובד כהלכה. עליך להזהיר אותו, ואם הדבר לא יועיל, הרחק אותו – בהסכמת יתר החברים – מן העבודה. ועד הסניף בג׳אנקוֹי יחליפנו באחר. בקש לשלוח לך בחור טוב (את ו., למשל). בדרך כלל אל תסבול במחיצתך זמן רב חברים גרועים, כי הם עלולים להביא נזק לכל הקבוצה, כפי שהיה כבר אצל א. ק.

שלום לחברים.                             בברכת ציון העובדת

טרוּמפלדוֹר.


[1] א. רוֹזנבלוּם – חבר ״גדוד-העבודה״, עכשו אִכּר בבאר-טוביה.

קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו

יאלטה, שעה 3, 4/17 באַבגוּסט שנת 1919.[1]

יהודה[2] היקר,

אני יושב בספינה. רוח. הספינה תפליג מיד. אני ממהר. אני נוסע. אכתוב. חבל, שה"כלליים" (הציונים) לא המציאו את החומר על מצב-היהודים. אשתדל לכוֹנן בקושטא לשכת-מודיעין. גם בקושטא וגם בארץ-ישראל אשתדל למלא את החובה ביושר ובנאמנות. ידעתי, כי קשה לאחים אשר אני משאיר פה, אבל מאמין אני, כי קרובה שעת-הגאולה. יתחזקו. יחזקו ויעבדו. יזכרו, כי עתיד-העם תלוי קודם כל בו בעצמו. סַדרו מטבחים משותפים, בתי-מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי-עברית. קואופרציה, קואופרציה וקואופרציה! בה הדרך הנכונה ביותר והקצרה ביותר לתקומתנו.

חַזקו את ההסתדרות (״החלוץ״) בכלל. היא תהיה דרושה כאשר יפתחו השערים. אפשר שקרוב היום. את הנוער, את הנוער החביב והטוב שלי, עם שריריו החלשים ורצונו ואהבתו העצומים – לא אשכח. אם אפשר יהיה, אשיג את הרשות לכינוּס-הגדודים, ואחזור למען השתתף בסידוּרם. להתראות בקרוב! ברכתי החמה, היוצאת מן הלב, לכל הידידים. אל יקנאו בי ביותר. אני אראה את שדות המולדת ואת הפנים הידועים-הקרובים בעוד 15-10 יום, והם בעוד 4-3 חדשים. רק סבלנות! ״החלוץ״ חייב להיות איתן בּכּל.

בברכת ״חלוץ״ שכזה,

י. טרומפלדור.


[1] המכתב מיאלטה – לפי ״קונטרס" כ״ט, כ״ב אדר תר״ף.

[2] יהודה קוֹפלביץ – חבר גדוד העבודה. עכשיו חבר בכפר-גלעדי.

באין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית

13 באוקטובר שנת 1919. באניה "Petka" על יד איזמיר.[1]

לסניף-״החלוּץ״ בקושטא.

רעי החביבים,

[…]

והים כה שקט ואדיר, השמים כה עמוקים ורחבים. שפע ברכה כה כביר נסוּך מסביב בּכּל, עד כי קשה להאמין, כי ברוסיה נמשכות עדיין הפרעות, כי ארץ-ישראל איננה עוד עברית, כי קבוצה של מתי-מספר חלוצים אמיצי-לב, שנתגלגלו לקושטא, מוכרחת להתאמץ למעלה מכוח אנוש שלא לנפול במלחמה הקשה והכבדה… נוסעים אנו (הד״ר ו. ואנכי) ובאין מעשה חולמים אנו על העתיד הקרוב, כאשר נתקבץ כולנו ויחד נחיה בעבודה הקשה, המפוֹארת, בארץ-ישראל העברית. יבואו חברינו מרוסיה, תבואו אתם ותרועת שירי חופש עבריים וצלצול חרמש עברי ישתפכו בארץ העברית החפשית…

להתראות בקרוב. שלום!                                    שלכם

י. טרוּמפלדוֹר.


[1] בגופי המכתבים מחודש אוֹקטוֹבר 1919 רשום בטעות: נובמבר.