את כל הישנים כמעט שחררתי מעבודה ומתרגילי-צבא. והנה רבים מהם (אלה שזה לא כבר רָבו על כל פסיעה, על כל תנועה) הולכים עתה לכל עבודה מרצונם הטוב

3.10.  11 בלילה.

הכל טוב. עובדים. אף לא עונש אחד במשך כל היום. משפט טוב על החדשים העובדים במחנות אחרים. ומענין החזיון: החדשים עוברים על הישנים במשמעת שלהם ובאומץ-רוחם. את כל הישנים כמעט שחררתי מעבודה ומתרגילי-צבא. והנה רבים מהם (אלה שזה לא כבר רָבו על כל פסיעה, על כל תנועה) הולכים עתה לכל עבודה מרצונם הטוב. היחס הפקפקני של הישנים לחדשים אף הוא הולך ופוחת (פרטים).

היום מיניתי טבּח בשביל מטבח-הסרג׳נטים. החלטתי להנהיג כזה בגדודנו. יהיו-נא גם הסרג׳נטים שלנו ״אדונים״ קצת, כדרך חלק מן הסרג׳נטים האנגלים. סידרתי היום מספרת חנם לאנשינו.

מחר יהיה פאראד גדול אצלנו. הקולונל רוצה לראות את כל האנשים והפרדות בפועל.        – – –

אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים

7.10. שש וחצי בבוקר.

מאסרים בעד חוסר-משמעת (פרטים). ״אנחנו לא חתמנו על חוזה לחפור חפירות״. (פרטים). אצבע רגלי עוד לא נרפאה. מ. התחיל לומד תוּרכית מפי משרתו. משרתו אדם שהיה בעולם. ג׳אנדארם בתוּרכיה, מַלַח באניה הרוסית ״אוֹלגה״; מדבר תוּרכית, ערבית, צרפתית, מעט רוסית וכו'.

שמונה בבוקר.

לא רחוק ממשרדנו נפלה פצצה. עלתה צעקה: המתורגמן שלנו נפצע. הלכתי לשם. איש משלנו לא נפגע. נפצע חייל אנגלי מן הגדוד הקרוב.

עשר בערב.

החדש, שנאסר על ידי, הוּצא, כי ראיתי, שהוא נכנע. (פרטים ושונות).

רופא משלנו אין לנו, ואפילו לא חוֹבש, וכל הנשלחים לבדיקה במחנה-שכנינו נשלחים לבית-החולים. החלטתי לסדר בדיקת-רופאים במקום. יש פה אחד, שעבד ארבע שנים בבית-רפואות, יודע לעשות תחבשות, ובכלל יש לו איזו ידיעות במדיצינה. בעזרתו אתחיל ממחר להעביר את חולינו דרך מסַננת. קודם נבדוק אותם פה, למישהו נחיש עזרה מבית-הרפואות שלנו, ורק את מי שנמצא לנכון נשלח אל הרופא במחנה הסמוך.

היום קיבל הקולונל שתי מַפּוֹת גדולות וטובות של חצי האי גאליפּוֹלי ואחת מהן נתן לי בחביבותו. הוא גם העיר בחביבות, שמשכָּני הישן אינו טוב ושהוא יצוה להכין חדש בקרבת האופיצרים האנגלים (אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים). אני בתחילה לא הסכמתי. אבל חזקו עלי הפצרות חברי. (פרטים ושונות).

כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי…

10.10. שבע בבוקר.

ובנסיעת בחורינו לאלכסנדריה יש איזו עיכובים. לעזאזל! האומנם לא יתנו להם חופשה כלל? לא יתכן!… הבחורים נעצבו, אם כי מצב-הרוח בכלל, רשאים לומר, טוב.

החדשים עובדים כרגיל, גם אצל אחרים וגם במחנה; הישנים עוזרים להם מעט ויותר מזה – נחים. – – –

1 וחצי אחה״צ.

המֶדאליסט שלנו והקורפורל ג. חיפש ומצא לו מקום מחוץ למערכה: הוא משרת אצל אופיצר אנגלי. לבוֹשות וגם לחרפה! – – –

4 אחה״צ.  – – –

התחלתי להקים בשבילי אוהל בשורת אהלי האופיצרים האנגלים. – – –

תשע בערב.

אי-נעימויות שונות כמקודם. חייל הלך אל המטבח לקחת בצל; הטבח לא נתן; מריבה. החיילים הישנים ראו, שסידרתי מטבח מיוחד לסרג׳נטים, והם רוצים גם כן מטבח מיוחד. למה נגַרע? אחדים מן האשכנזים קובלים על הספרדים; מבשלים רע, מחלקים רע, גונבים, משחקים בקלפים… וכל זה צריך לחקור, לדרוש, לברר, לסדר. וכל זה גוזל הרבה כוחות ואינו נותן כל סיפוק. זהו הצד האחד של המטבע. אבל יש גם צד שני. העתיד יחַשב את עמלנו, את טרדותינו, ובעתיד, בשדה החרוּש והזרוּע על ידינו, יגדל פרי-סיפוקנו. יודע אני זאת, ולא קשה לי לעבוד, ואני, אולי, חושב על אחת – יותר עמל, יותר קושי, יותר סכנה; כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי… – – –

רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים

19.10. שתים עשרה בצהרים. – – –

בבוקר אֵרע מאורע קטן, אבל אופיי. באשר כל החדשים כמעט הלכו אל החזית, יצאו אל העבודה הישנים. עבדו כשעה וחדלו. יצאתי אליהם ושאלתי: ״מפני מה?״ – ״אנו עבדנו רק שעה אחת, אבל עבדנו לא כערבים״ – ענו לי; (וכ״ערבים״ פירושו כחדשים). באמת נעשתה עבודה מעטה מאד, ואני ציויתי לעבוד עוד, בהוסיפי, שבשבילי אין הבדל גדול בין הישנים והחדשים – הכל חיילים… בעצם יש לי הבדל: לזקנים, שאִתּם יחד חלמתי, התחלתי, הסתכנתי, יש בלבי רגש-סימפאטיה מיוחד, הרגשת קרבה מיוחדה. ואולם כשהזקנים מתחילים להתפאר, להתגאות, להתעלות על החדשים, להשפיל את אלה ולבוז להם, לדרוש לעצמם זכויות מיוחדות, אז הסימפאטיה שלי אליהם פוחתת, ובלבי נולד קצף על אי-הצדק וההתפארות שלהם… יודע אני, שהזקנים מתלוננים עלי ועל יחסי, ואף צודקים הם במובן ידוע, ובאותה שעה הם גם האשמים בעצמם. – – – אפשר לומר, שאני כמעט מצטער על שהישנים לא החליטו להפרד לרוֹטה מיוחדה. אמנם, זה עוד יכול לצאת לפועל, ואם יצא, יהי לדבר גם צד רע וגם צד טוב…

שתים-עשרה וחצי בלילה.

…הזקנים החליטו באספה לבקש ממני, שאכניס את כולם לרוֹטה השניה, ואת החדשים לראשונה. הרבה מליצות רמות ונישאות נשמעו על האידיאליזם של הישנים, על השאיפות הלאומיות הטהורות שלהם וכו' וכו' – על לכתם לצבא בלי קביעת-זמן, בשעה שהחדשים הלכו רק לששה חדשים. (פרטים). ר-ג, כאדם אמתי ובעל אחריות, לא יכול נשׂוֹא עוד את הפראזות האידיאליסטיות ואמר: ״רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים״. אלהים, כמה חרה אף הכל בר-ג! ואיך צעקו כולם (בפרט הכלי היקר …!),- שאין ר-ג רשאי לומר כך בנוגע לכל; שזה הוא, וַדאי, הלך מתוך חשבון חומרי והתחפש לאידיאלי, שׂם מַסוה על פניו, מילא תפקיד של מרגל וכו' וכו' וכו'. אלמלא אני, היו, כמדומה, משסעים אותו כשסע-הגדי. – – –

רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה!

23.10. שבע וחצי בבוקר.

קדרות, רטיבות, רפש. רוחי רעה עלי מן הבוקר. הסיבה: זה ימים אחדים שראיתי את בוא הגשם וציויתי להקים קיר עם גג של פח סביב מטבח-החיילים; שלחתי לתכלית זו פועלים, בעצמי באתי לא פעם לפקח על העבודה; אבל האנשים התרשלו במלאכתם, ומקצתם גם נלקחו לעבודות אחרות, פחות חשובות, הסובלות דיחוּי. והסוף הוא, שהבוקר הודיעו לי: ״אין טה לאנשים, האנשים ילכו לעמדות בלי טה״. רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה! אני התנפלתי על הסרג׳נט-מג׳ור, על המבשל ועל עוד מי-שהוא. ציויתי להסיק את התנור בנפט, בקרשים של ארגזים; טה הוּכן, האנשים אכלו ושתו והלכו, אמנם, באיחוּר-זמן קצת, אבל למקום יגיעו, מקוה אני, בעוד מועד.

[…]

עשר שעות ועשרים רגעים בלילה.

[…]

הערב היתה באוהל-האופיצרים שיחה מענינת על אודות חיילינו-סוחרינו. סיפרו עובדות מענינות אחדות. למשל: שני החיילים (שמות) התחילו ביום בהיר אחד לסחור. בידם היו כעשר קופסות-גפרורים קטנות; כל קופסה החליפו אצל החיילים הצרפתים בטבלא של שוֹקוֹלַדה; כל טבלא שוֹקוֹלַדה החליפו אחר כך אצל האנגלים בשתי קופסות ריבּה. אחר כך החליפו כל קופסת ריבּה אצל הצרפתים בשתי טבלאות-שוֹקוֹלַדה. אחר כך מכרו את השוֹקוֹלַדה לאנגלים במזומן, ובכסף-הפדיון קנו שוב שוֹקוֹלַדה וריבּה ומכרון, וכעבור שני ימים היו בידם כמאתים פראנקים. (עוד עובדות בדומה לזו). המסחר פרח ושגשג ביחוד בעת שאנחנו היינו באלכסנדריה. היה זמן שאפילו איש כ… שלח ידו במסחרים כאלה. יום-יום, כמו בבוּרסה גמורה, עוסקים בחורינו בעלית וירידת המחירים. הריבּה, למשל, ירד מחירה עתה, ותחת אשר עוד לא כבר היו נותנים שתי טבלאות-שוקולדה בעד קופסה, הנה עתה נותנים רק טבלא וחצי. עלה מחיר הנרות, מפני שבהמצאתם לשוק בא איזה עיכוּב. בשר-החזיר גם כן ירד במחירו, מפני שהצעתו לשוק יתירה הרבה על הדרישה… יריד!

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף

2.11. שש וחצי בבוקר.

(דברים שבין הישנים והחדשים; כרקטריסטיקות של החיילים והאופיצרים הצעירים).

…וכולם נגדי. הם אינם יכולים לסלוח לי על שקראתי לחדשים לבוא. הם אומרים, שלולא-הבאתי חדשים, היה הגדוד מתפזר והם היו חפשים… אין חיל, אין חוסן, אין עמידה; רק חורבות נשארו. אפס כאיש-צבא ישר לא אחפוץ ולא אוכל להוציא נשקי מידי. אעמוד עד הרגע האחרון על החרבות, למען לא יכני לבי ולא ייסרוני כליותי.

שעה אחת בצהרים.

היום, דומה, היום הראשון, שלא נשלח לבית-החולים אף איש אחד.

בבוקר היתה לי שיחה עם ר. הוא אמר, שהקולונל (וגם הוא) מתפלא מאד על שהיהודים הרוסים נכונים כל כך להלחם בתוּרכים, המתיחסים אליהם טוב, ביחס. אני ביארתי לו. אחר בך סיפר לי, שהקולונל שלח אתמול שאלה טלגרפית בדבר נסיעת הישנים. מחכים היום לתשובה. ובסוף הודיע, שהקולונל, יוכל היות, יסע ללונדון בדבר האיסוף החדש בקשר עם מכתבו של ז׳אבּוֹטינסקי.

11 שעות ושלשת רבעים בלילה. – – –

שבר אחת הפצצות עבר בין רגלי, שיבר את הארגז אשר עליו נשענתי ועף הלאה. כל הרואים התנפלו אלי: חשבו שנפצעתי. והנה לא. את השבר (בו חמש, שש ליטראות) לקחתי לי למזכרת.

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף. מאחדים לקחתי את הסחורה, אחדים אסרתי ואחדים ענשתי באופנים אחרים.

מעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור

4.11. שמונה בערב. – – –

הובאה לי בבוקר מערכת-קלפים עם חמשה פראנקים. המפקח על הסדרים מצא בחצות הלילה חבורת משחקים ולקח מהם. ציויתי לקנות בכסף חלב ולהכין לחיילים סעודת-חלב לערב. החיילים שבעים רצון, ואמרו שמעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור.

כשהכל בסדר, כשהכל חָלָק – קל ללכת, אבל מאי רבותא? צריך לדעת להבקיע דרך גם בסערה ובפחתים…

6.11. שבע וחצי בבוקר.

חפפתי את ראשי במים חמים, רחצתי את גופי במים קרים, לבשתי את מעיל-החג – ושבּת אצלי! – – –

ארבע וחצי אחה״צ.

יתברך הבורא אַלַה וישתבח נביאו מוחמד! היום בא הקולונל וציוה לסדר מפקד לזקנים בשתים. שאלתי: ״האם לא בדבר הנסיעה?״ – ״כן, בענין זה״. – ״אימתי?״ – ״מחרתים״. בכהרף-עין עשתה לה השמועה כנפים בכל המחנה… ההתרגשוּת עלתה למעלה ראש: באמת? אימתי? כמה אנשים? מי ומי ההולכים? לכמה זמן? בשתים בצהרים ציוד. עלי הקולונל להודיע… (חמשה סעיפים בפרטי-הנסיעה ועוד פרטים).

היום קיבצנו פה כסף בין הנוסעים לטובת פליטינו ברוסיה. – – –

שמונה וחצי בערב. – – –

הדבר הוא פשוט: לפני בואנו היתה רק שאיפה אחת: לנסוע לאלכסנדריה, לכל הפחות, לאיזה זמן. ואולי גם לעולם. חשבו, שאני אבוא עם כנופיה של מחוסרי משמעת ואהיה לצחוק. וכשראו את הארגון ואת הכשרון והרצון לעבודה, במעט שהוּכוּ בתמהון ונדהמו. חלק, ביחוד הקצינים, נרתמו מאליהם בעבודה. אבל רק לזמן-מה. מיד חזרו לסורם. הרשיון לנסוע לא בא והקצף גַדל. קצף זה, כמובן, נשפך במוֹרד, במקום היותר קל: על ראש החדשים ומגינם הקפיטן… ״החדשים היו להם כזרים״ – רבונו של עולם! וכי לא הם בעצמם כתבו מכתבים והתאמצו בכל, שיבואו לא חברים, כי אם ״זרים״?! – אגב, על כל זה כבר כתבתי לא פעם. מה היא סיבת היאוש ? – כשהלכו אל הגדוד ראו לפניהם אופקים רחבים. הלכו כמתנפלים שתוּמי-עין אל תוך החפירה. והאופקים נעלמו. והדרך היתה קשה והעבודה כבדה. הכו במכוש – ללא הועיל: תחת עפר מצאו סלעים. ונכשלו.     – – – לאדם הבינוני אי-אפשר היה בתנאים כאלה לקיים את האידיאליזם מן הימים הראשונים. ובעקבות הבינונים נפלו גם אלה שהיו משהו למעלה מבינונים. הידבּקות פסיכולוגית… היה קשה, מאד קשה – ואין אני מאשים את הנופלים. לא בפעם הראשונה. – – – ואני כמעט בטוח, שעוד יקומו מנפלם… הרבה עצבים קלקלה, הרבה הזיקה לענין זו הדחיה השנית של הנסיעה. אילו באה החופשה בזמנה, בימים הראשונים של הצפייה לה, היינו ניצלים מהרבה אי-נעימויות. אבל אין דבר! כשהכל בסדר, כשהכל חָלָק – קל ללכת, אבל מאי רבותא? צריך לדעת להבקיע דרך גם בסערה ובפחתים… – – –

נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח?

20.11 אחת עשרה וחצי לפני הצהרים. (הטלת קנסים על משחקי בקוביא שנתפסו, לטובת אלמנת פרנק).

תשע שעות וארבעים רגעים בערב. – – –

…נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח? מעולם לא חליתי. ועתה, כשאני עובד להוד רוממותו עם-ישראל, האחלה?  – – –

הערב היה שוב הרב הצרפתי בחברת רב צרפתי שני (השמות). השני יסע מחר לחזית הבולגַרית. ישבנו, שתינו טה: דיברנו על המלחמה, על הציוֹנוּת. שניהם אינם ציוניים. שניהם אומרים: ״הציוֹנוּת יכולה להזיק לזכויותינו בצרפת״. – – –

הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם

22.11. שמונה בבוקר. – – –

במזג-אויר שכזה עם אלף בחורים טובים אפשר היה לפעוֹל רבּוֹת. אבל איפה הם האלף? ישנים בני-ציון. לא חוֹם פנימי יחממם, חוֹם לב גאה, חוֹם-אהבה לעמם, אלא חוֹם חיצוני, חוֹם-תנור, חוֹם שמיכה חמה, חוֹם מיטה רכה.

11 ורבע לפני הצהרים.

קר, אך את בנין בית-היִבּוּש צריך היה להמשיך, מפני שהימים הבאים לקראתנו אולי יהיו קרים מאלה. החומר הקר, מעוֹרב במים עוד יותר קרים, מקפיא את פרקי ידי העובדים. עשיתי מדורה והחלפתי את משמרות-העובדים, שיתחממו. בידחתי את דעתם במהתלות ובשיחות, ויותר משעה וחצי לא עבדו. האופיצרים הצעירים, כרגיל, לא היו נוכחים. לדרוש מהם שיבואו לא חפצתי, וכשאין דרישה, אין הבנה מצדם למה הם נחוצים. הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם; הם אינם מרגישים, שבושה היא להתגולל באוהל בשעה שהאנשים כולם נמצאים ברוח ובקור… אחרי העבודה פתחתי את אוהל-האופיצרים. אחד שוכב על המיטה בבגדיו, תחת שתי שמיכות ומעיל-חורף: השני יושב במעיל-חורף ובכובע, מכוּוץ מקוֹר; ושניהם משוחחים בעליזות… ״אה, אדון הקפיטן! בבקשה! נתחמם יחדיו!״ – ואני הפניתי ערפי והלכתי… נזכרתי, איך שבאַרטוּר, לפני 11 שנה בערך, ברוח ובקור שכזה חפרתי יחד עם חברי החיילים חפירות והאצבעות היו כה קפואות! האופיצרים ישבו ב״בלינדאז׳ים״[1], שתו והתעלזו. הם לא היו דרושים לנו, אנחנו ידענו בעצמנו מה ואיך צריך לעשות, אבל החיילים חירפו וגידפו: ״שֵדים! יושבים, שותים לשכרה, בשעה שאנחנו פה נמקים בקרה!״ אני הבינותי את הרגשת החֵמה הזאת בכל טבעיותה, למרות כל העדר-הבינה שבה… עכשיו הנה שתי רגלי כפתילי-קרח, אבל בנפשי חום ומנוחה.

 


[1] בלינדאז׳ – חפירת-מגן מבוצרת.