שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים…

16.5. שש שעות בבוקר.

אנו רועים. הטיול הלילה לא היה מענין, ז. א. לא מסוכן. הרופא וגוֹר-סקי מסרו לי זה עכשיו את שיחתם מאמש עם שר-הגדוד. שר-הגדוד אינו מרוצה בי. לדעתו, אין אני מבין את תפקידנו, את מצבנו. אני מתהלך במחנה תחת הפצצות בעת שהכל-מתחבאים ובעת שצריך להתחבא. ״הן אנו גדוד להובלה. לא מעשי-גבורה עלינו להראות. עלינו להשתדל לשמור על חיינו, כדי להמשיך את עבודתנו המועילה בהגשת חמרי מלחמה ומזון״. כך אמר, וללא-נכון, כמובן. כי אם איש לא יַראה לחיילים, שיכולים לבוז לפצצות ולסכנה, איך ימלאו אלה את חובותיהם (הן לעתים קרובות, קרובות ביותר, מילוּי זה אחוּז בסכנה).

והנה שוב התחיל האויב לירות על מחננו. צפרא טבא! צריך ללכת לראות.

[…]

שתים-עשרה וחצי בצהרים.

[…]

היום הופיעו שני חולים ישר לעיני שר-הגדוד. הם באו אליו בלי רשות בסברה, שהוא ישלחם ודאי תיכף ומיד לוַעדת-רופאים ולאלכסנדריה… שר-הגדוד גער ונזף בהם וגירש אותם בצעקות מעל פניו לעבודה.

ר.[2] הכה אתמול ספרדי אחד על אשר זה עמד בתפילה ולא נענה תיכף לפקודתו. זה הרגיז רבים מאתנו. רגש-האיבה לר. הולך וגדל.

נגש הסניטר ג. הוא קובל שהסניטר-הקורפורל ש. התאונן על סירובו לפני שר-הגדוד (ולא לפני הרופא או לפנַי, כמו שהיה צריך לעשות). השר ציוה, להביא את ג. לפניו והכהו במקל (ג. הראה לי את עקבות המכות הנאמנות). ג. מבקש, שאנכי אשפיע על הקורפורל ש., שלהבא לא יגיש כל דבר לפני האנגלים, כי אם יגמור את הענינים בינינו לבין עצמנו. עוד עובדה מענינת. אחד משני החולים, שהתיצבו היום לפני שר-הגדוד, הודיע, שהוא הוּכה בראשו, בחזהו, בבטנו, וגם נשברו שיניו. ובאמת, לחי אחת היתה נפוחה אצלו ביותר. ״מי הכּך?״ – שאל שר-הגדוד. ״אני״ – ענה שר הרוֹטה הראשונה[3]. ״אם כן, לא צריך לרפאותו״ – פנה שר-הגדוד לרופא. והשר לא מצא לנכון אפילו לשאול, על מה הוכּה אדם ככה; הוא פשוט, גמר אומר, שאם אופיצר הכּה חייל, אין להגיש ל״אַשם״ גם עזרה מדיצינית…


[2]אופיצר אנגלי.  – המתרגם.

[3] אופיצר אנגלי. – המתרגם.

ההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל…

19.5. תשע שעות ושלשה רבעים.

עוד מעט יהיה אצלנו פּאראד עם עבודת-אלהים בהשתתפות רב מפאריז…

להתראות. שלום לכל.

שתים אחר הצהרים.

לא היתה עבודת אלהים, מפני שלא בא הרב. הוא הודיע. שנקרא פתאום אל השטאב הראשי. אפשר, שבמקצת הפריעו גם היריות החזקות. מאותה סיבה לא היה גם הפאראד. שר-הגדוד אמר, שסכנה היא להסתדר בשורות צפופות. אצל הצרפתים שכנינו נהרגו שלשה, נפצע אחד; אצל האנגלים שכנינו נפצעו שמונה; אצלנו עבר הכל בשלום. מסיבת החג נאספו אנשינו, שרו משירי ארץ-ישראל ורקדו הוֹרה, ואפילו רונדו. זה זמן רב לא היתה שמחה כזו במעוננו.

בא אלי הספרדי ס. עם המתורגמן א. הוא קובל, שבלילה הזה הכּה איתו דג[1] מכות קשות על שהוא, העֵר לשמירת הבהמות, לא ראה ולא שם על לב, איך ששק-האוכל נפל מעל ראשה של פרדה אחת… אני כבר שמעתי על אודות המעשה הזה. אתמול, בשובי מן העמדות, סיפרו לי, שהעֵר ס. הכה את ראש-המשמר. אני ציויתי לקשור אותו בבוקר לשעה אל העץ. אחר-כך, כעבור שעה, בערך, בא אלי ראש-המשמר וסיפר, שדג׳. היה אצל הפרדות, ראה שמעל פרדה אחת נפל שק-האוכל, והעֵר ס. יושב לו במנוחה ואינו שם על לב… דג׳. הכה אותו הַכֵּה ופצוֹע… א. (תורגמנו של שר-הגדוד, גם כן ספרדי) שואל אותי: האומנם לא אוכל לעשות דבר כנגד ההכאות? בפי לא היה אלא אותו המענה של שלשום בשעת הקוֹנפליקט: ״יכול אני לדרוש בכל תוקף הפסקת ההכאות רק כשהחיילים בעצמם יַראו, שלנו, הראשים היהודים, הבלתי-מכים, הם נשמעים לא פחות מאשר לאנגלים המַכּים״…

הלך לו ס.; הלך גם א., כשהוא מתאמץ להסביר לס. בערבית מה שאמרתי לו בעברית.

בשבוע האחרון לא הגיעו אלי שמועות על הכאות מצד הראשים היהודים, בעוד שלפני זמן-מה התחילו גם אחדים משלנו(רשימה של שמות) להשתמש באגרופים ובשוטים. ואחרים, רשאים לומר כמעט כולם, הצדיקו את החזיון הזה באמרם ש"החיילים בעצמם מביאים לידי כך; אם לא יכּוּם, לא יצייתו.

מובן, שלא את הכל אפשר להכות ולא באופן אכזרי, כמנהג האופיצרים האנגלים, אבל את זה או אחר לפעמים לא יתכן שלא להכות קצת״… ואף החירופים והגידופים – היה זמן, שנתפשט אצלנו ניבול-פה שכזה, שגם בצבא הרוסי אין למעלה הימנו; ואני הוכחתי מאה פעמים ואחת, שההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב-האדם את הכרת ערך עצמו ומכַלות את המשמעת והסדר בכלל… ובסוף-הסופות אסרתי על שלנו בעונש חמור להכות ולגדף… ורשאים לומר, שחדלו; עכשיו הם בעצמם מודים, שהענין לא סבל על ידי כך…

הבוקר נסעתי אל העמדה אשר מעבר לביציו. לעמדה זו נוסעים הרבה דרך חוף-הים. תחת הרגלים גלי-אבנים, משמאל – הים רחב-הידים, ומימין – סלעי הרים זקופים, כל כך מגוּבבים זה על גב זה, עד שיש שאין כמעט כל מעבר. דרך קשה; קשה ביחוד בשביל הפרדות העמוסות. ולאורך החוף, למחצה במים, שלשלת של פגרי-סוסים. במקום אחד ארבעה ביחד, הסנטרים מופנים זה לזה, כאילו יתנשקו או נאספו לשיחה שקטה. והגלים השובבים ילוֹקוֹ את רעמותיהם, זנבותיהם, עורם… וממעל נפץ מכונות-יריה ורובים.


[1] אופיצר אנגלי – המתרגם.

בעונשין דרושה מידת-זהירות

22.5 […]

שתים בצהרים.

כילינו לאכול. שוכבים אנו באוהל ועם רעמי-התותחים אנו מפטפטים הבלים. – – –

מ. מתחיל לשיר שירי-אשכנז; הרופא עוזר לו. אנו מוחים, כביכול: שירת אויב איך נשיר?! פותחים בשירים רוסיים. מופיע הסרג׳נט-מג׳ור י. ומתאונן על החיילים, על חוסר-משמעת. מבקש להשתמש בעונשין. הנני משתדל להסביר לו, שבעונשין דרושה מידת-זהירות; צריך שהנענש יבין, כי עונשים אותו מתוך אונס, שהוא בעצמו אילו היה תחת הראש, לא היה יכול שלא לענוש בצורה כזו.

אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו

25.5. ביקרתי היום את חיילינו, שנשלחו לעבוד בחלקי-צבא שונים. מצאתי הכל, בדרך כלל, בסדר. שלנו מרוצים במצבם, ואף בהם מרוצים. עובדים, שבעים, עֵרים ברוח, נקיים. רק אחדים, ספוּרים, לא היו מגוּלחים היטב. פקדתי להתגלח פעם ביומַים. אמנם, בשדה-המלחמה הננו, אבל לנקיוננו ומראה-פנינו אנו דואגים פה לא פחות מאשר בשעת שלום. מתגלחים אנו לעתים קרובות, מסתפרים. אני גזזתי את שערותי במכונה – קל ונקי יותר.

אמש בלילה, כשהייתי בעמדות הראשונות, והיום בבוקר, כשהלכתי לבקר את שלנו, שֹחקו חברי (שמות) בקלפים – ובכסף. הם למדו בזה אל דרכי האופיצרים האנגלים. אני ביישתים על זה, הוכחתים. אמרתי, שלא נאה הדבר לאופיצרים יהודים בעלי-אידיאה. כמדומני, שדברי פעלו משהו…

ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח.

27.6. ארבע בצהרים.

האנשים עובדים. עומדת לבוא אלינו ועדה סַניטרית, ומפני זה אנו עסוקים בניקוי כללי. אנו, האופיצרים, מצוים ומסדרים, הסרג׳נטים ממלאים תפקיד של ״משגיחים״ ארץ-ישראליים. תפקידים נאים לנו! תפקידים, שכל ימי חיי מאסתי בהם והתנגדתי להם! תפקידים של בטלנים ונוֹגשֹים, המקבלים את המנה הכי יפה והחלק הכי-גדול מפירות-העבודה… אלא שבלכתי לגדוד ידעתי, כי יוּטל עלי למלא גם תפקיד זה, ובכל זאת הלכתי, יען שהיה דבר-מה אחר, חיוּבי, גדול מן הצד השלילי הזה. הרבה מאותו החיוב התנדף והיה כלא-היה, אבל גם הרבה עוד נשאר, לדעתי. חברי-לאוהל אינם בדעה אחת אתי. הם מצהירים, שמתקוותינו והצעותינו לא נשאר כלום. ושגור בפיהם: "גדוד של מתנדבים אידיאליסטים נהפך והיה לגדוד של עובדים מאוֹנס… לאלה אבד האידיאליזם, ואצל אלה לא היה מעולם… האנשים מוּכים… ערך האופיצרים היהודים דומה לאפס… במקום ארץ-ישראל הובילו לדרדנלים… אין כל רעיון, אין כל ערך לגדוד בחיי-היהודים… הכי-טוב היה – לפזר… כל אחד מאתנו היה שב עתה לאלכסנדריה ברצון, בלי כל בושה״… מובן, שלדעתי אין הדבר כן! אמנם, מרובה המגוּנה בגדוּד… הכאת האנשים, שאין אני יכול לזכור אותה בלי חרפה לוהטת וכאב… ועוד רבות… ואף על פי כן, אם נתרומם על המגוּנה שברגע, נוכל לראות גם דבר-מה אחר, משמח. ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות-היהודים, בשעה שאינם מוקפים אחרים, אמיצים מהם… ברם, לא אוסיף לעשות סך-הכל. עוד מוקדם הדבר. את הסך-הכל נעשה אחר כך.

למסור אותו עתה לדין, זאת אומרת, להרגו. החלטתי לעשות עצמי כלא-ידע

8.6. שבע בבוקר.

עוד שני מקרים קרו אמש. פרדה אחת הכתה ברגלה בפני החייל ר. (תימני), ששמר את הפרדות, ושברה לו שתי שינים קדמיות. ואף ר. הוא דוקא אחד החיילים הכי טובים, השקדנים, המקבלים הכל באהבה. אמנם, שתי שינים בינינו ובין המלחמה מהן? משהו גרעון ביפי-הפנים, תו לא. המקרה השני – מעשה במ., שהכה אתמול על הלחי פעמים אחדות את החייל מן הרוֹטה השניה ש. מ. כאשר שמעתי את הדבר הזה, כעסתי מאד על מ., באשר הרביתי לדרוש בכל תוקף, שבגדודנו לא יהא זכר להכאות (ובעת האחרונה, אמנם, חדלו הללו, ואפילו מצד האופיצרים האנגלים). ואולם מ. סיפר לי כדברים האלה: דיברו על פצעו של ברגמאן. אז החל ש. מ. לחרף ולגדף: ״אחד לאחד ניפצע וניהרג. האופיצרים המנוּולים שלנו אשמים בכל. בעצמם הם נשארים, מפּני שמקבלים משכורת הגונה, ואותנו הם מחזיקים לשם זה. בעצמם נזהרים מכל סכנה, ואותנו מכניסים לכל סכנה. בעצמם בורחים ואותנו מעכּבים. הנה הרופא ברח, הקפיטן רצה לברוח… ג-ן וט. רוצים… כששאל הקוֹלוֹנל את הקפיטן על הנסיעה לאלכסנדריה, הודיע הקפיטן, שהאנשים אינם רוצים לנסוע. והרי הוא יודע, שכולנו רוצים״… ש. מ. מפורסם בגסותו ובעזותו, חוץ מכל יתר מעלותיו. על כל פנים, על פי דיני-הצבא, צריך היה  לירות בו באותו רגע… למסור אותו עתה לדין, זאת אומרת, להרגו. החלטתי לעשות עצמי כלא-ידע.

זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים

9.6. […]

שש לפנות ערב.

שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.

מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… […] הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי

16.6. אחת אחה״צ.

ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.

חמש אחה״צ.

רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות  מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.

מה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! […] המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!

17.6. שבע וחצי בבוקר.

אמש, אחרי שיחתי עם הסרג׳נטים, התאספו הם בעצמם ודנו על המצב. החליטו, כהצעתי, להתיחס ביחס יותר חמור ועקבי אל דרישות-המשמעת, ויחד עם זה להיות עד כמה שאפשר יותר צודקים, ישרים וקרובים אל החיילים… רכּוּתנו היתירה שמקודם גרמה בהרבה להתרופפות המשמעת… ובלי משמעת צפויים גם הכי-טובים לתקלות מרובות.

[…]

קשה לי לכתוב. אני בטוח, שמזה שקרה אתמול אי-אפשר היה להמלט, ושזה, אולי, יביא תועלת. ואולם העובדה עובדה היא: אני לא התנגדתי למַלקות. כמה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! וכי יכולתי להעלות על הדעת כגון זה לפני חצי שנה? המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!

מה קשה לבני־אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!

19.6. תשע בבוקר.

השקינו את הפרדות, עשינו טיול, שתינו טה – וחפירות איננו חופרים. שבת היום, והעבודה סובלת דחוּי. יום אחד אינו מעלה ואינו מוריד ביותר. מחצית הרוֹטה הראשונה ומחצית הרוֹטה השניה שלחתי להתרחץ; אחדים הלכו לכבס לבנים שלהם; אחרים לעשות ביקורים. ג-ן אמר: ״ועכשיו יום-שינה יהיה לי היום, בלי מוסר-כליות״. אני צחקתי: ״נניח למוסר-הכליות, אך ימי שינה מצוּיים אצלו גם לא בשבתות״. אוהב-שינה הבחור!

אתמול ציוה שר-הגדוד, שהגלב שלנו יגלח ויספר את כל החיילים ושכל אחד ישלם לו פני אחד בעד גלוּח ושני פּני בעד ספור. הגלב ביקשני, שאשתדל לבטל את גזירת הקולונל. ״לא לעשות עסקים באתי הנה, בשעות הפנאי מוּכן ומזוּמן אני לגלח ולסַפר את הכל, אך חנם אין כסף״… נדיב-לב!

הכל טוב עכשיו, ביחס. סדר ומשמעת. מובן, אלה שהבקטריה האלכסנדרוֹנית יושבת בתוכם חולמים כמקודם על עזיבה; אך בלי אָכסצסים. גם אנשי-הפחד מפחדים כמקוֹדם (או עוד יותר), אבל אינם מעיזים לבוא בדרישות. יוכל היות, שנרקמת איזו מזימה, שהפחד עושה במחשך את מעשיו; ואפשר שגם זה מחלל למדי את שם-עַמֵנוּ (יש שהפחד מפני המות עז אצלם מן הפחד מפני החרפה, ואפילו החרפה הלאומית). איך שיהיה, מבחוץ שקט, מדברים בקולות אנושיים, השלימו עם ההכרח. מה טוב ומה יפה היה, אילו היתה השלמה זו לא רק חיצונית!… מה קשה לבני-אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!… ואף מות זה הן לא קרוב הוא לכל… הן לא הכל יהרגו… – – –