יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם

פּיאַטיגוֹרסק. 8.8.1912 (מנין ישן).

שלום עליכם, ידידים יקרים, דויד ומאיר! – – –  את מכתביכם, חברים יקרים, אני מקבל וקורא תמיד בעונג רב, וברגש זה אני גם עונה לכם; הן המכתבים הנם לפי שעה הדרך היחידה להתקרבותנו. לולא רבצה עלי עבודה שאינה סובלת דיחוּי, הייתי, כמדומה, יושב לשולחן ימים על ימים וכותב לכם על היקר כל כך לכולנו. הנה בקרוב אסע אליכם, וככל אשר מתקרב יום-צאתי מכאן, גוברים וחזקים בי כיסוּפי למקום, בו אתם כולכם, חביבי ויקירי, עובדים את עבודתכם יום-יום. לעתים קרובות אני רואה אתכם בדמיוני והנה שזופי שמש אתם ומכוסי אבק, ועם זה גם שמחים ועליזים, הולכים אחרי המחרשה או אוחזים במגל. מסביב לי פה גברים ענוּדים צוארונים גבוהים וקשים ונשים עדוּיוֹת שמלות-יקר; טהורים וזכים מבחוץ, מזוהמים ומכוערים הם בפנים. הם עובדים ומתוַכּחים וצוחקים; ואולם כל אשר יעשו יוצא מזויף, עלוב ומתועב, או חתום בחותם השפלות, הטפשות והכיעור. בטוב שבאופנים הנם אנשים שלא-טוב להם, שתלונה תמידית, חרישית, בפיהם; הם מבקשים מה, מצפים. מורגש, שהחיים האלה הולכים ומתפוררים, ובמקומם עומדים לבוא חיים אחרים, ומי יתן וימהרו לבוא. את החיים האחרים האלה מבקשים בני- האדם, .הם הולכים לקראתם, אם כי בגישוּש לפי שעה, בטעוּיות. הנה ביליתי בחודש שעבר שני ימים בין אנשים מבקשים כאלה. סמוך לפּיאַטיגוֹרסק מתגורר מַכּירי, טוֹלסטוֹיני למחצה, צ'אגה. בכל קיץ אני מבקר אותו ומשוחח עמו. יש לו משק לא-גדול, אבל מטופח יפה. אשה לו, בן ובת מבוגרים ובן ובת קטנים. הוא גופו מתנגד לרכוש פרטי ולמשק גדול, ואולם אשתו מרחבת את משקם לאט-לאט, בהדרגה. עכשיו 20 פרות להם, גן גדול, שדה קטן וכו'. בשנים הקודמות הייתי בא לצ׳אגה בימי חג, כשהייתי פנוּי משיעוּרי, ולא הייתי משתתף בעבודה, אבל בשנה זו פיניתי את עצמי לשני ימי חוֹל ועבדתי קצת (חרשתי בשדה וניכשתי בגן). אבל לא זאת באתי לספר לכם עכשיו, אלא שהפעם נודעו לי שני עיקרים, שמצדדים בהם (לא רק להלכה, אלא גם למעשה) גם צ׳אגה וגם עוזרו-חברו גבריוּשה, בחור כבן עשרים ואחת. ראשית, שניהם סבוּרים, שאין לנו רשות להעביד לא רק אנשים, אלא גם בעלי-חיים; בעצמנו אנו צריכים ליצור את כל הנחוץ לנו; ינתן-נא לסוסים, לפרות וכו' לחיות חיים טובים, חיי חירות.

– – – הם עצמם עובדים רק בגן ובמִכוֶרת. השדה והפרות נתונים בידי האשה והבנים המבוגרים, המתנגדים להשקפות-האב… שנית – סבורים גם צ׳אגה וגם גבריוּשה – צריכים בני-אדם, הרוצים להיות בני-חורין באמת, לצמצם את צרכיהם עד לידי מינימוּם. בדרך-כלל אפשר להסכים לזה, ואולם צ׳. וג. מסיקים מזה מסקנות קיצוניות מדי. על יסוד דעתו של רופא אחד (שהובעה בדפוס) החליטו, למשל, להביא אל פיהם רק אוכל חי, בלתי מבושל: במקום לחם לעסו זרעוני חיטה, במקום מרק אכלו ירקות חיים וכו'. אמנם, לאחר חודש או שנים או שלשה התחיל צ׳אגה מרגיש עצמו חלש ושב (ועמו שב גם, ״משום חברוּת״, גבריוּשה) לאכול תבשילים, אבל שניהם (ביחוד ג.) בטוחים, כי אי-הצלחתם אינה אלא מקרית וכי צריך היה לעשות את הדבר באופן אחר; כנראה, לאט-לאט. ועוד ישובו ודאי לנסות את נסיונם. לדבר הראשון (בנוגע לבעלי-החיים) כלשני אני מתנגד, וזמן רב התוַכּחתי אתם, ביחוד בנוגע להנחה הראשונה, ואולם איך שיהיה ובימים שהייתי בבית צ׳אגה הרגשתי, כי חי אני בין אנשים חיים, בריאים, החיים חיים בריאים ויפים, הנושאים את נפשם לחיים בריאים, מוּשׂכלים ויפים יותר. מה רחוק כל זה מחיפּוּשיהם המזויפים, הקולניים והחולניים של בני האינטליגנציה העירונית! ביחוד יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם. צ׳ וג. מתהלכים יחפים, בלי חגורות, ותלבושת האם והבנים המבוגרים טובה יותר; צ׳. וג. שותים מים חמים, בלי סוכר; האם והבנים המבוגרים שותים טה בסוכר; וכן בכל דבר כמעט. חיי צ׳. וג. צנועים יותר, פשוטים יותר. ואף על פי כן חיים האנשים האלה יחד ואינם רָבים וגם אינם מתוַכּחים, ורק ״משוחחים איש עם רעהו בשלום״, ומשׂיחים זה לזה את דעותיהם, הרגשותיהם, מחשבותיהם והלכי-נפשם. כמה צריכים אנו ללמוד מזה… – – –

מובן מאליו, שבשעה שאנו מקבלים חבר חדש אנו שמים קודם כל לב לדבר, אם האיש מתאים לחבורתנו (מבחינה רוחנית ומצד הכשרתו לעבודה). על המניה אנו שואלים אחר כך, ושום השפעה על קבלת החבר אין לה. – – –

אם יתברר, כי לימי הסתיו הקרובים (לשם זה עניתי עכשיו אל החברים במשאל) לא יהיו לנו לא אמצעים במידה מספקת ולא בקיאות במידה מספקת, הרי אין לנו, חושב אני, אלא להסתדר יחד, בקבוצה, על יד קבוצה אחרת, ביחוד על יד אנשי דגניה, ש-: א) קנו להם נסיון במידה הגונה; ב) מכירים אותנו במקצת, וג) בקבוצתם נמצא ענין בכלל וגם נוכל ללמוד מהם לא מעט… – – – ובזמן זה גופו יוכלו חברינו ברוסיה להשׂתּכר את הפרוטות הדרושות לשם בנין משקנו אנו. על זה ועל יתר האפשרויות נדון בשעה שנהיה יחד בארץ-ישראל. כן גם נדון בשאלת עשית פרסום לדעותינו וקבלת חברים חדשים – – – בכלל, לא דיברתי מעולם על לב-מישהו שיעלה לארץ-ישראל; אני משתדל לסבב את פני הדברים כך, שמאליהם יוַלדו הרגשות המתאימים והתנאים הטובים, וכי לארץ יעלה רק מי שמשתוקק לעלות, מי שלבו נוֹשאוֹ לארץ; רק אנשים כאלה נחוצים לנו, לדעתי, שם; השאר מוטב שיהיו פה עד שיבשילו. – – –

ברכת לבי לכל חברינו. להתראות בקרוב, חברים יקרים!

שלכם

אוֹסיה.

איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא

פּיאַטיגורֹסק. 15.8.1912

קיבלתי את כל מכתביכם, חברים יקרים. – – – ולבסוף, את הגלוּיה המשוּתפת שלכם מעשרים וששה ביולי. את האחרונה קיבלתי זה עתה והתענגתי עליה יותר מאשר על כל המכתבים הקודמים. אינכם כותבים בה כמעט כלום, אבל הטון שלה אומר לי, כי כתבתם אותה מתוך שמחה. – – –

בקרוב נבוא אליכם: מוֹטיה ו., זלמן ס., אני, אַניה ובלה. על עצמי לא ארבה לדבר: איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא. כוחותי עמי; לא רבים יחזקו ממני; סבלנות יש לי במידה הגונה: מוכן אני ללכת ברגל חודש תמים, ארבעים קילומטרים מדי יום ביומו, ולא איעף. כי אעבוד, מובטחני שאמלא את העבודה על הצד הטוב; לא במהרה, אקוה, איעף; אבל… הן תדעו, חברים, איזה מקרה קרני במלחמה. הוא הוא שעלוּל להיות לי למכשול. לא כל עבודה אוכל לעבוד. צבי כותב, שי. תמה לדבר, איך זה אני קוצר וחורש בידי האחת. פשוט הדבר מאד: ידי השניה מלאכותית, יש לי אפשרות להניעה, כי חלק ממנה (כמעט עד המרפק), יחד עם שריריו (החזקים במידה הגונה), שׂרדוֹ. ליד זו, המלאכותית, מחוברים מיני מכשירים, שבעזרתם אני יכול לא רק לקצור ולחרוש, אלא גם לעשות כמה עבודות אחרות. – – – אקוה, איפוא, שאצלה להרבה סוגי-עבודה.

ואם אראה, כי מיוּתר אני בקבוצה, במושבה, כי למשא אני, ואפילו מעט מן המעט, לא אחכה, כמובן, עד… לא יהיה צורך לבקש ממני, כי אלך… ודי, די על אודותי. – – –

[…]

שלכם

אוֹסיה.

כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים?

מגדל. 20.12.1912.

שלום לך, צבי חביבי!

אדם משוּנה אתה! כלום לא תתבייש? כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים? יושב בלי כסף ואינו יכול לשוּב הנה; משתוקק לשוב; אנו מחכים לך בכליון -עינים, ואתה אינך רוצה להודיע לחבריך מה הוא הדבר המעכב אותך. לא, אין זה כלל מנהג-קוֹמוּניסטים, צבי!

ברגע זה אני כותב לאחי מיכאל בפטרבורג ומבקש ממנו לשלוח לך 40 רוּבּלים – מיד עם קבלת הודעה ממך: ״אחכה, שלח!״. הודעה זו מן ההכרח לך לשלוח לו, שמא ישלח לך את הכסף, ואתה אולי כבר עזבת את רוּסיה. עליך להודיע לו גם את כתבתך המפוֹרטת, המדוּיקת: את שמך וכו'.

ועוד: נוסח זה עליך להודיע גם לקליבצי, פלך צ׳רניגוֹב, לח. ווֹרוֹנוֹב. זהו אביו של מוֹטיה. הוא ישלח לך מיחם ואתה תביאהו הנה ונשתה ממנו טה לרוָיה. – – –

על ענינינו נדבר כאשר תבוא. מהר, איפוא, לשוב וַבוֹא. שלום לחברים.

שלך

אוֹסיה.

בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו

פּיאַטיגוֹרסק. 11.10.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

לפני צאתי לארץ-ישראל[1] אני רוצה להודיע אתכם קצת מהשקפותי על השאלות המענינות אתכם ואותי כאחד. מטעמים שונים יהיו דברי קצרים הפעם, נוגעים רק בכללו של הענין.

כל הבא מרוסיה לארץ-ישראל או מארץ-ישראל לרוסיה רואה לתמהונו תהום עמוקה בין החיים שם ובין החיים פה, בין העובדים בארץ-ישראל ובין העובדים ברוסיה. תהום זו אינה צריכה להיות במציאות, ונשתדל לבטלה, לגרום להתבטלותה. דבר זה יוכל לצאת לפעולות-ידים, אם כל צד יבין את משנהו ואם כל צד יודה בזכוּיות-משנהו. מהות- השאלה ברורה, לדעתי, לכּל. רוב-המוני היהודים נמצאים בגלות; אין, איפוא, לזלזל בעניני הגלות; מצד שני ארץ-ישראל – בה התקוה הציונית, העתיד הציוני. לשאלה ״למי היתרון?״ אין מקום: לשתיהן חשיבות גדולה. ואין מקום לגאוה, אין מקום לאי-שויון. צריך ליצור שדה לפעולה משוּתפת. מה צריך לעשות – יודע כל איש בדיוק, פחות או יותר, אבל צריך גם לדעת, למַה יש חשיבות גדולה יותר, כלומר, מה צריך להקדים ומה לאחר לעשות וכן גם איך לעשות. לפנינו כל העבודה הציונית, ואנחנו – החלק הדימוקראטי שבהסתדרות הציונית – צריכים למלא את כל העבודה הזאת. ואולם עלינו לברר לעצמנו בירור גמור ומוחלט, למה יש, לדעתנו, חשיבות גדולה יותר, זאת אומרת, מה הם המעשים הראשונים שעלינו לעשות ואיך לעשות אותם.

לדעתי, ישנן לפנינו קודם כל שלש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ-ישראל (זאת אומרת: לרכוש אדמה ולעשות אותה קנין של כל העם היהודי), וג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר קשר ישר, עם ארץ-ישראל.

א)       חינוך לאומי פירושו חינוך ברוח יהודית ובלשון עברית (לשון עברית כלשון, ולא כמקצוע של לימוד). עלינו להשתדל, כי מספר גני-הילדים ובתי-הספר מן הטפּוּס הלאומי יגדל ויתרבה, ככל האפשר. אנו צריכים לשאוף שהכל ילמדו בבתי-הספר האלה, ומכאן שבתי-הספר צריכים להיות מרובים, שכר-הלימוד קטן, ספרי הלימוד בזול והמורים חדוּרים רעיונות החינוך הלאומי. יחד עם חינוך-זולתנו עלינו לחנך את עצמנו: ללמוד את הלשון העברית, את דברי ימי היהודים וכו׳. החינוך הלאומי צריך לתת ליהודים נשמה יהודית, הוא צריך לעשות את היהודים מצד צורתם ליהודים מצד מהותם.

ב) כשאני מדבר על הלאמת האדמה אין אני מתכּוון להלאמת כל האדמה בארץ-ישראל ברגע זה. לא! לי ברור, כי ברגע זה (וכן גם בעתיד הקרוב ביותר) תהיה אדמת היחידים מרובה יותר לאין שיעור. ולא רק שאין אני מציע להלחם ברכישת אדמה על ידי יחידים, אלא, להפך, חובתנו לסייע לכך (ועם זה להקפיד, שהעבודה תהיה כולה יהודית).  אני רק רוצה להדגיש, כי ככל אשר ילך ויגדל שטח אדמת כל העם היהודי בארץ-ישראל, כן נלך ונתקרב להתגשמות שאיפותינו. ועל כן קודם כל – הלאמת האדמה, ולמעשה: העבודה לטובת ״הקרן הקיימת לישראל״. – – –

ג) קשר עם ארץ-ישראל יכול להבּרא על ידי לשכות-מודיעין מכל המינים ועל ידי חליפת-מכתבים ישרה ונסיעות מן הגלות לארץ-ישראל ומארץ-ישראל לגלות. מובן מאליו, שמי שנוסע לארץ-ישראל טוב שיכירה תחילה להלכה (על פי ספרים, הרצאות וכו'). הנוסעים שלשה מינים הם: א) תיירים. כלומר איש איש על חשבון-עצמו; ב) עולי-רגל. מסתדרת קבוצה של אנשים, ואיש-איש מכניס, לדוגמה, רוּבּל אחד לחודש. לסוף השנה מצטבר, לדוגמה, סכום של מאתים וחמשים רוּבּלים, בסכום זה יכולים לנסוע לארץ-ישראל ולשוב ממנה שני אנשים, ואלה נבחרים או נשלחים על פי גורל או התור. מחייבים אותם להתענין בשורה של שאלות, כרצון כל הקבוצה, וכשהם שבים עליהם לתת דין וחשבון ותשובות על כל השאלות. ג) חלוצים. אלה נבדלים מעולי-הרגל בזה, שאינם הולכים לארץ-ישראל לזמן קצוב, אלא על מנת להשתקע בה. גם לשם זה מסתדרות קבוצות, שחבריהם מכניסים תשלומים חדשיים. – – – החלוצים עומדים בקשר-מכתבים עם

הקבוצה ששלחה אותם.

בהיותי ברוסיה[2] בקרתי את: פ-ג, ב., מ., ק., ח., ר. ופ-ק. בכל מקום, מלבד מ., שוחחתי עם הנוער ובכל מקום נתקבלו שלשת העיקרים (החינוך הלאומי, הלאמת האדמה בארץ-ישראל והקשר הישר עם ארץ-ישראל). והרי ״סקירה״ קצרה על כל המקומות. – – –

עם כל שבע הנקודות המנויות קבעתי קשר: נתתי להם את הכתובת שלי בארץ- ישראל: Palestina. Via chaifa. Col. Kinereth. דגניה. ליוסף טרומפלדור – – –

אני יועץ לקבוצות להודיע לחבריהן המתכוננים לעלות לארץ-ישראל על מנת להיות בה פועלים עובדי-אדמה, כי חברת יק״א אומרת לכונן על יד בתי-הספר שלה (הטובים שבהם במינסק ובנוֹבוֹפּוֹלטאבקה, פלך חרסוֹן) שיעורי קיץ, – מחודש מאי עד חודש ספטמבר שנת 1914 — שבהם תהיה אפשרות לקבל הכנה הגונה. מן הצורך, איפוא, להגיש תיכף ומיד בקשות לועד המרכזי של יק״א (הכתובת: ס. פטרבּוּרג. – – – ), ולשון-הבקשה בקירוב: ״אני רוצה ללכת לארץ-ישראל (או לארץ אחרת). החלטתי להיות שם עובד-אדמה. עבודה זו איני יודע. אני מבקש, איפוא, לתת לי אפשרות לעבוד עבודה זו וללמדה בחַוַת מינסק (או נוֹבוֹפּוֹלטאבקה). את תשובתכם ואת תנא–העבודה אבקש להודיעני על פי  כתובת פלונית". – – –

בזה אני גומר את מכתבי הראשון. הנני חושב ומרגיש, כי העבודה תֵעשה; גם קשר עם ארץ-ישראל יהיה. בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו. לה תהיינה תוצאות, אם כי לא אדע, אם גדולות או קטנות. אני מבקש מאת החברים לכתוב לי מזמן לזמן (מלבד תשובות על משאלים) על עבודתם ועל החיים בגלות בכלל. שלום!

אוֹסיה.


[1] ״לפני צאתי לארץ-ישראל…״. בקיץ 1913 היה י. ט. בקונגרס הציוני האחד-עשר בוינה ובדרך-שובו לא״י עשה זמן קצר ברוּסיה. המכתב – לחברים ברוּסיה.

[2] ״בהיותי ברוּסיה ביקרתי…״. שמות הערים נתונים בראשי תיבות מזהירוּת שמא יפול המכתב בידי הרשות, שהביטה בעין לא-טובה על התנועה הציונית. ויש לקרוא: פּטרבוּרג, בּוֹריסוֹב, מינסק, קיוֹב, חַרקוֹב, רוֹסטוֹב וּפיאטיגוֹרסק.

אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד

יפו. 11.11.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

אני כותב בחפּזוֹן. – – – בדגניה קרה מקרה מעציב. רצחו את משה'לה בּארסקי (את שם-המשפחה איני זוכר היטב). אתם מכירים אותו. הוא עבד בדגניה שנה כמעט. היה בא אלינו לדגניה. בפעם האחרונה ראיתיו שם כשבא ללַווֹת את דבורה. צעיר מאד, צהבהב, בלי חתימת שפם וזקן; פועל טוב ובחור טוב, בעל נפש שואפת. תמיד שאף לכבוש מקומות חדשים. – – – מסיבּוֹת הרצח הן: שלשום, בשבת, בארבע אחרי הצהרים, רכב משה'לה על פרדה למלחמיה להביא משם רפוּאה. בקרבת דגניה סבבוהו 4 ערבים ורצחוהו ביריה. הפרדה המבוֹהלת נסה לדגניה. הערבים לקחו לעצמם את האקדוֹח ואת פרוּטוֹת-הכסף של הנרצח. כל זה סיפר לנו הפועל ר., שבא היום לכאן. החלטתי ללכת לדגניה עם האפשרות הראשונה. אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד. אלמד בערבים…

סדרו, במידה שתוּכלוּ, הספקת-ידיעות ל- "Разсвет". אצלכם ואצל שכניכם. ביחוד השתדלו להודיע כל דבר (וכן יעשו-נא גם במקומות אחרים) בזמנו ובדיוק (מתחילה חקרו ודרשו היטב). בקיצור כתבו, בלי השתפכויות-נפש אישיות ותיאורי רשמים; בעיקר עובדות תנו; כך כותבים תמיד כרוניקה. הכתובת: – – –

הנני גומר. יש רצון לכתוב על כמה וכמה דברים, אבל אין זמן. יש רצון לאמור מלה טובה גם ל – – – ולכל השאר, העולים על זכרוני לעתים קרובות מאד, אבל אין זמן. כתבו לי לדגניה. שלום לכל. שלכם

אוֹסיה.


 Разсвет – Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

: כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה…

דגניה. 10.12.1913 (מנין ישן).

שלום, חברי!

את מכתבכם עם הידיעות על דבר המשא והמתן עם וילקאנסקי[1] קיבלתי. על המאורעות שֵארעו אצלנו כתבתי לכם. ודאי כבר נודע לכם דבר כל שלש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג׳רה). את מקום משה בּארסקי בא למלא אחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים (דבר-הרצח-אחיו נודע לו אך פה). הוא (מוּניה ב.) ואחותו חנה, העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם מרוסיה טלגרמה: ״נחמו, בנים!״ את מקום י. זאלצמאן בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמאן (השומר שנרצח בסג'רה) בא למלא אחיו הגדול ממנו. כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג; מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי השמירה. מצב-הרוח טוב, אף על פי שהימים קשים. שלשום בערב, בשעה 10, באו ערבים לכנרת וירו 3 יריות לחלון-המטבח. שם היו אותה שעה אנשי קבוצת סג'רה. איש לא נפצע, אבל הערבים נעלמו, ולאחר 2 שעות ניסו להרוג את השומר ביריה ושוב נעלמו… אין דבר, יירו-יירו להם, כל זמן שרצון ויכולת

להם. – – – ואנו בודקים ומנקים יום-יום את הנשק ומחכים.

יבואו-נא. יבואו-נא ונראה…

מדוע לא כתבתם כלום על בריאותו של דויד צ.? הן חולה היה. הודיעו. – – – מדוע לא הודעתם, מה עתה המצב אצלכם בבן-שמן? היש עכשיו מקומות פנוּיים לפועלים

ולפועלות ? מן הנוטים אחרינו מתכוננים אחדים לבוא; התהיה אפשרות לסדר אותם בבן-שמן? – – –

בנוגע להוצאת כלי-מבטא משלנו (שאלה שהועלתה ע״י דויד) חושב אני, כי עדיין רחוקים אנו, רחוקים מאד, מדבר זה: דרושים כוחות, דרושים אמצעים, דרוש חוג-קוראים; לפי שעה עוד קטן ופעוט כל זה. עוד חזון למועד. ואולם בעתונות הכללית נשתמש ככל אשר נוכל… – – –

כתבו. שלום עליכם. שלכם,

אוֹסיה.


[1] "המשא והמתן עם וילקאנסקי״. – האגרונום יצחק ו. (א. ציוני).

אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

דַּרְדָּנֵלִים. 6.5.1915.

הנה לפני מכתבֵך מי׳׳ט לאפריל. קיבלתיו זה עתה וקראתיו בתיך רעם יריות תותחים ורובים, בתוך שאון וצוַחות של אנשים ופרדות, בתוך אבק ורפש… – – –

הנני ממהר: שעות-הפנאי מועטות; בכל רגע מפסיקים את כתיבתי; ורצון יש דוקא לספר רבות ועל רבות; הנה דבר-מה מן העיקר (על הכל והכל הן אין לכתוב): בכ״ז לאפריל הוּרדנו מעל האניה. והתחילו ה״טיוּלים״ לעמדות הראשונות. העבודה מרובה. שר-גדודנו[1] ויתר הפקידים הגבוהים אומרים, כי עבודה יתירה שכזו תמָשך עוד רק ימים אחדים; אחר כך יתוַספו עלינו כוחות-הובלה חדשים ויעזרונו. לעת-עתה עלינו ללכת אל העמדות הראשונות גם ביום וגם בלילה; ישנים ואוכלים אנו באקראי. מובילים אנו לעמדות כדורים, מכונות-יריה, מזון, מים. בידיעות הרשמיות של מחנה-הצבא כבר הוזכר פעם, שהודות לעמלנו, הודות לזה שאנו הבאנו לצבא כל הנחוץ בעוד מועד, ״ניתנה האפשרות לצבא לא רק לחדול מסגת אחור, כי אם גם לעבור להתקפה ולכבוש עמדות חדשות אחדות״… עבודתנו נחוצה היא, כמעט בכל לילה ולילה (בלילות אנו עובדים יותר מביום) ומדי יום ביומו הננו נמצאים בעמדות הראשונות תחת מטר כדורי-רובה וכדורי-תותח; יש בינינו כבר גם פצועים (פצעים לא מסוכנים): ג-סקי מן הרוֹטה השניה נפצע ע״י כדור-רובה בשתי ידיו (שתיהן יֵרפאו); ר-ג יצחק מן הרוֹטה השניה (לא מי שהיה ממונה על צרכי המזון, אשר את יודעת) פצוע במצחו, בין העינים, ע״י כדור-רובה; העצם לא נפגעה; יֵרפא כעבור שבוע-שבועים (הערה: יש לו אשה וילד בגַבָּרִי); יש עוד אחדים פצועים פצעים קלים, ואחד (מ-ץ מן הרוֹטה השניה) – אבד ואולי גם נהרג, אחרי שמעילו ותעודותיו הובאו לנו משדה-הקטל… אמנם, יש שונים בתוכנו, ואני הייתי בעונג מחזיר מאה מהם לאלכסנדריה (והם גם הם היו חוזרים בעונג), אבל יש גם בחורים הגונים, אשר טוב לעמוד אתם על המשמר, בחורים אשר אינם כופפים קומתם לפני הכדורים ואינם משתחוים לפני החיצים. בכלל, אנו ממלאים תפקידנו לא רע, כל כך לא רע, עד ששר-הגדוד הציע לנו לסדר פלוגה בת חמשים איש, שתשתתף בכיבוש הר אחד, עמדה חשובה מאד. לפי שעה נמצאו רק כ״ז מתנדבים; יוכל היות, שעוד היום או מחר ימָצאו כל החמשים ואנחנו נלך להלחם בפועל… עם הרוֹטות השלישית והרביעית לא נפגשנו עד היום ואין אנו יודעים איפה הן. – האופיצר א. חלה בעצביו משריקת החיצים והכדורים ושחררו אותו מן המערכה ושלחו אותו לעבוד בבית-מרקחת באי למנוס או באלכסנדריה. תחת זאת שני האופיצרים הצעירים האחרים שלי – – – בני-חיל; פשוט משׂתערים לתוך האש. במקום א. הועלה למדרגת אופיצר גוֹר-סקי, אלא שהוא גם להבא יוסיף לעבוד יותר במשׂרד ובסידור המשק… הנני גומר באשר צריך להכון ללכת אל העמדות… היחסים של שר-הגדוד ויתר האופיצרים האנגלים אלינו הוטבו בהרבה, אחרי שנמצאנו זמן-מה יחד בחברת הכדורים…- – –

הופסקתי… הנני ממשיך רכוּב על הסוס… שר-הגדוד שאלני: ״הרוצה הוא לרכוב אל המערכה?״ – מובן. אנו עומדים על יד העמדה. מיד אנו נוסעים הלאה.

דרישת שלום לכל. יכול-היות, האחרונה. אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

לא נוֹח לכתוב מתוך רכיבה.

שלום!

שלחי ברכת-פרידתי לקרובי, אם אֵהרג היום.

אנו יושבים בנקרה. מחשיך. כאשר יחשך לגמרי נַסיע את פרדותינו לעמדה הראשונה. זה הכל; ואני חשבתי, על פי דברי שר-הגדוד, שיהיה דבר-מה מיוחד, חם ומלהיב… אמנם, עוד נראה.

רואים אנו מלפנינו וממעלה אנשי-צבא בחפירות. מסביב יריות-רובה. נושאים פצועים; אחרים עוברים בעצמם בתחבשות זבות-דם! עוד אחרים באותה שעה מתבדחים, צוחקים… הכל ביחד… אפלה… אי-אפשר לכתוב…


[1] ״שר גדודנו…״ – הקוֹלוֹנל ג'. ה. פטרסוֹן, אחרי כן מפקד הגדוּד-העברי ה-38 בא״י; בין ספריו – ״עם הציוֹנים בגאליפּוֹלי״, לונדון, 1916 (אנגלית).

דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה…

9.5.1915.

קיבלתי את מכתבך השני. – – – תודה בעד התמונה. אני פה איני יכול להצטלם. כבדה המלחמה. אין בית אחד שלם, אין אדם; הבל ברחו והפוֹטוֹגרפיה מאין תמצא.

          – – –

ואשר ל״יחסים״[1] — יכולה את להרגע (אף כי לא לגמרי). עכשיו אחרת היא ולא בזה העיקר עכשיו. יש אי-נעימויות מסוג אחר. יכול אני לכתיב על זה בלי אימת הצינזוּרה, מפני שהצינזוֹר שלנו עכשיו חדש הוא – – – ומאנשי-שלומנו. כידוע לך, התנהלה בזמן האחרון קבלת-החיילים לגדודנו באופן גרוע. התוצאות הן, שנתקבלו הרבה חולים וגם במובנים אחרים – אנשים בלתי מתאימים כל עיקר. אחדים מהם שוחררו, אך גם אחר זה נשארו עוד לא מעט, שאולי אינם יכולים, אבל בעצם אינם רוצים לשאת בעול. רבים מתחבאים ומשתמטים, כשצריך לעשות איזה דבר, כשצריך ללכת אל העמדות הראשונית; אחדים מכריזים ומודיעים, שאינם רוצים לעבוד כל כך הרבה; ויש גם שמודים ואומרים פשוט, כי מפחדים הם ללכת אל העמדות הראשונות… אני הייתי מוַתר על שכאלה, אני הייתי משחרר או מגרש כאלה לגמרי – ילכו לביתם – אבל השלטון אינו בידי. ודוגמאות של רפיון פועלות לרעה על האחרים. פיטרוּ, למשל, אחד מעבודה ליום מפני הריבימַטיזם; כעבור שעה הופיעו עשרה בטענה שאינם יכולים לעבוד: ריבמַטיזם לכולם… ואין זה מקרה בודד ואתה מוכרח לבלי להאמין, להכריח; שאם לא כן, לא יֵעשה דבר. ואתה מוכרח לענוש… את יכולה לשוות בנפשך, כמה נעים לי כל זה… באה, למשל, דרישה לשלוח תיכף ומיד מאה פרדות. הנני מפקד לתת המשים מן הרוטה הראשונה וחמשים מן השניה. צריך כרגע לחבוש ולהוביל; וכאן מתחילים להופיע ראשי הפלוגות: ״פלוני אינו רוצה ללכת, אלמוני אומר, שהוא חולה, פלוני מפחד״. הנך מתחיל להוכיח למסרבים, ואתה רואה, שגם בחמש שעות רצופות לא תגמור את שיחתך עם כולם, והפרדות דרושות מיד… אז תחל לצעוק, להתרגז, לאיים… זה פועל, כרגיל, כהרף-עין… אבל קשה, מכאיב. היו כמה מקרים, שמתוך עצלות לא התירו את הרתמה מעל הפרדות, לא הגישו להן אוכל – אחרי שהעבידו איתן בפרך. היו מקרים, שאחדים השאירו את פרדותיהם (לפעמים עם משא) בדרך ושבו למחנה לבדם… הוכרחתי לענשם… והרבה יש סכסוכים וענינים קטנים בין החיילים; וכמעט בּכּל אתה אנוס לחדור, להתערב, לברר. יודעת את, איזו הם הרגעים הכי טובים פה? – כשאתה נוסע בשורה ארוכה לעמדות הראשונות; מזמזמים החיצים, מתפוצצים הכדורים; הנה התפוצץ אחד על ראש האנשים, מטר-רסיסי-עופרת ניתך עליהם. אחדים מתרוצצים בבהלה; אז תרים קולך: ״סינגל פייל! – אחד אחרי השני  שורה אחת! סדר!״ – ויתישרו, ירגעו, ואתה נוסע הלאה. – אַת אומרת: ״יותר אומץ!״ באומץ אין מחסור; יֶשנו.

וּמאקאריוֹב ממון, ששבר-פצצה פצעהו אתמול בבטנו, מת היום. זהו קרבננו הראשון, אם לא לחשוב את האובדים מוֹשקוֹביץ ופרץ מאיר (מן הרוטה השניה).

היום ראיתי, איך הורידו עשרות אנשים לקבר-אחים גדול אחד… כל זה כאילו עבר על פתחי הלב מבלי לנגוע בו, אף על פי שאני יודע היטב, שלכל ההרוגים האלה יש אבות, אמות, ילדים, אהובות, המחכים בקוצר-רוח ובדאגה לשוב יקיריהם… מחכים לשוא… כן, במלחמה יש מקום להרבה הרגשות מיוחדות… עוד לפני חודש היה האיש אוֹהב ואהוּב, ליטף ולוּטף, לחץ יד בחיבה, נשק בחום ולחש אמרים כל כך טובים ונעימים; דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה, או מחרחר באימת-גסיסה, כמו שחרחר מאקאריוֹב ממוֹן שלנו, או מוּטל בתוך גל של עשרות גופי-חברים בבור גדול – קבר-אחים… ולא יחבק עוד ולא ינשק ואף יד לא ילחץ, ואף מלת-חיבה אחת לא ילחש… ואף על פי כן כל זה ועוד רבות כיוצא בזה כאילו נשכח פה, כאילו מוסחת הדעת ממנו ולא יושם אליו לב…


[1] עם הפקידות האנגלית – המתרגם.

תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת!

י׳ במאי. ז׳ שעות בבוקר.

הננו רועים את פרדותינו בשדה. באיזו הנאה הן לוחכות את העשב… הנה מתפוצצים כדורים, עולה דרדור-רובים… הכל מסביב מכוסה עשן-אבק-שרפה, ועם זה השמש מאירה, בהירה ונעימה, כאשר יהיה באביב. מיד נרכב להשקות, ואחר כך, ודאי, לעמדות הראשונות. בלילה זה נגמר ״טיוּלי״ עד חצות. ועד חמש, חמש וחצי בבוקר ישנתי לא רע, תחת השמיכה…

[…]

ד׳ שעות אהה״צ.

[…]

שילחתי פלוגות קטנות אחדות אל העמדות, שלחתי את כל הפרדות החפשיות לשתיה; עכשיו הגיע תורי אני: צריך אני להכּוֹן ללכת עם 73 פרדות ל״טיוּל״. אתמול הייתי באגף השמאלי; החיצים זמזמו כדבורים; הנה-הנה יעקצו. החיילים האנגלים, שנלחצו אל הכותל, אמרו לי ע״י מתוּרגמני, שארד מעל הסוס ואעמוד על יד הכותל; כאן מסוכן; הרבה נופלים, נהרגים. אני אמרתי לענות, ששר-צבא יהודי אינו ירא את הסכנה ויכול למות על סוסו…

המות כה קרוב יום-יום, מרחף מסביב-סביב, ועם זה יש שהמחשבה על אודותיו כה זרה ומוזרה. תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת! אמנם, הרבה זרויות יש בחיים…

אין שחר לצמאון-הנקמה הזה, כמו שאין שחר למלחמה בכלל ולעוד דברים רבים; אבל בראותך את חבריך הזבים דם, ידך נמשכת מאליה לרובה…

14.5. […]

תשע וחצי ש. בבוקר.

מקום המחנה החדש שלנו מסוכן מן הקודם. זה עתה קיבלנו מן האויב מטר כדורים מתפוצצים. נפצעו: א) פרנק א., קורפורל; פצע קשה בבטן, קשה להאמין שיחיה (אשה וששה ילדים בגבּרי); ב) א., מן הרוטה השניה; פצע קל, כמדומה, בצד; ג) ברוך מ., מן הרוטה השניה; פצע קל בסנטר (אשה וילדים בוַרדיאן); ד) אבולעפיה, סרג׳נט, לבלר; פצע קל בכף-היד. מלבד זאת נפצעו כעשר פרדות; אחת מתה כבר… המלחמה מלחמה היא. רק מעליב, שאין יכולת להנקם, שאין יכולת להכות אותם כמכה אשר הם מכים אותנו… אין שחר לצמאון-הנקמה הזה, כמו שאין שחר למלחמה בכלל ולעוד דברים רבים; אבל בראותך את חבריך הזבים דם, ידך נמשכת מאליה לרובה… הנה הם (הכדורים) הומים ונוהמים ונופלים מטה, בהמטירם על הכל רסיסי-עופרת… הנה נפל עוד אחד בתוך המון הפרדות, הסוסים והאנשים… ארוצה ואראה… האנשים, רואה אני, לא נפצעו, רק הפרדות…


[1] אחד האופיצרים האנגלים שבגדוד – המתרגם.

[2] ״אותו טאראס בוּלבה…״ – דמות ידועה בספרוּת הרוּסית, לפי סיפורו של נ. גוגול בשם זה.