נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי

פיאַטיגוֹרסק. 23.8.1908.

חבר יקר גרישה! קיבלתי את מכתבך השני ושוב התענגתי למקרא דבריך, ואולי גם יותר מבפעם הראשונה. נזכרתי בעבר הקרוב היקר, עת גם אני רק חלמתי כמעט כמוך. גם לי לעגו, גם אותי קראו בשם אוּטוֹפיסט וגם לי היו אומרים לפעמים בבטחה ובביטוּל, כי הדבר לא ימשך אצלי זמן רב ויבּטל מאליו. כמוך עתה לא רציתי גם אני להתכחש לדעותי והייתי תוהה על בני האדם, איך זה לא ירצו להבין דבר הנראה לי כל כך ברוּר ומוּבן. חשבתי, כי הכל תלוי בהכנה בלבד. אחר כך הוּברר לי, כי אין לעשות משהוּ בלי להרגיש משהוּ. מה היא ההרגשה: אהבה זכּה וטהורה, או רדיפה אחר הכבוד, או הרגשות גוּפניות סתם – אחת היא. ואולם בלב בני חבוּרתנו לא היו הרגשות כאלה לדעות היקרות לי, ועל כן(קרוּע). האמת ניתנה להאָמר, כי לא הצטערתי ביותר. גם לי לא היה הענין מחוּור כל צרכו מצדו העיוּני, אבל בטוח הייתי, כי יתחוור במשך הזמן. לעתים היה עולה בידי מתנגדי להרוס את יסודותי; לעתים הייתי רואה את דעותי צרות ומצומצמות ולא-מתקנות כלום, אֶגוֹאיסטיוֹת, אבל אחר כך הייתי בוחן ובודק את ההוכחות, מדמה אלה לאלה, ושוב הייתי מרגיש מתחת לרגלי קרקע קשה ומוצקה. אמנם, תמיד ביקשתי את הדרך הקרובה למציאות הממשית והתרחקתי מכל סתוּם ומטוּשטש; נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי.

את המושבה הראשונה, והיא מוּרכבת ממשקים אחדים (מארבעה בערך), צריך, לדעתי, לכונן ברוסיה (היתרון לדרום). מושבה זו תתן לנו את האפשרות להתכונן לעבודתנו בארץ-ישראל וגם תשמש לנו – וזה חשוב מכל – נקודה טובה מאד למעבר ולמשיכת לבבות. אין ספק, שרבים מאד יבואו אלינו, יתבוננו קצת בחיינו וגם ינסו את כוחם הם בחיים כאלה. האם הרבה ישארו? זה יהיה תלוי במצב-המושבה ובסידוּרה. מזמן לזמן (פעם בשנה בערך) תשלח המושבה חלק מחבריה המוּכשרים לארץ-ישראל. בין המושבה שברוסיה ובין המושבות שבארץ-ישראל יהיה, כמובן, קשר אמיץ. יתכן, שבזמן הראשון תעזור המושבה שברוסיה לאחיותיה שבארץ-ישראל, כי מצבן החמרי של אלה יהיה ודאי – בהתחלה – גרוע משל זו שברוסיה. בשעה של צורך יוכלו חברים מן המושבה שבכאן ללכת אל הערים לעבוד ולהשׂתּכר מן הצד. זה יתן לנו אפשרות להבטיח את קיומה של מושבתנו ולהצילה מכל מיני מסיבות מקריות רעות; אנו נוּכל להתקיים בלי כל עזרה חמרית מן הצד ולפתח את מפעלנו במהירות.

עכשיו מלים אחדות על דבר סדרי המושבה הפנימיים, כפי שהם מצטיירים לי. להתחלה דרוּש כסף רב (מאין נקח אותו – להלן). מן היום הראשון עלינו להביא אל מושבתנו כלי-עבודה משוּכללים שבמשוּכללים, עלינו (קרוּע), ספריה קטנה, בית-מרחץ ציבורי (מעין טֶרמה רומית) וכל דבר נחוץ לחיי אדם לא-קשים. חיי המושבה עומדים על עבודת האדמה, אבל אי-אפשר גם בלי תעשיה, שאם לא כן תנוצל המושבה על ידי העולם הקפיטליסטי ניצוּל רב.

כלי העבודה יהיו, כמובן, רכוש-כל-הציבור. את צורת חלוקת הפירות קשה, כמובן, לקבוע עכשיו קביעות מוחלטת: עם זה אני חושב, שאצלנו תהיה נהוגה (אפשר שבהתחלה לא בצורה טהורה) חלוקת פירות לפי צרכי החברים. את הכסף הנחוץ להתחלה צריכים לתת כל הרוצים לכונן מושבה כזאת, זאת אומרת – אנחנו. נתחבר יחד מאה אנשים או מאתים ונכניס איש-איש בממוצע כאלף רוּבּלים. מובן מאליו, שחבר אחד יתן חמשת אלפים ורעהו לא יתן מאומה, ואולם את כל הכסף הנחוץ נתן אנו בעצמנו. אנו מחוּיבים להשׂתּכר סכום זה ויעבור עלינו מה. איני מפקפק, שנשׂתּכר אותו בדרך זו או אחרת. אנו יכולים לגשת למעשנו בדרך "קלה", ויתכן שבזה נגלה מידה גדולה יותר של גבורה ומסיירות-נפש, ואולם הן אין רצוננו להתהדר ביופי מוסרי, כי אם לעשות מעשה של ממש!

את ארגוּן הדבר ואת ההטפה לרבים אני אומר להתחיל בעוד שנתים ימים; את המושבה שברוסיה נכונן בעוד שלוש שנים, אחרי שאגמור את הלימודים באוניברסיטה. עד אז אעסוק בהכנה עצמית עיוּנית, גם אצבור כסף ואראה לי חברים. אין אני יועצך, חברי, לעלות לארץ-ישראל בשנה הבאה. מה תעשה שם? מבחינה עיונית אין לך הכנה, ומבחינה חמרית אולי עני אתה עד מאד. מה תוכל לתת מלבד שתי ידים חזקות ונפש טהורה? בזה לא די.. ואם תכרע ותפול (כמה כרעו ונפלו!) תזיק לענין-הכלל נזק רב. איני יודע, אם נתראה ברוסיה. אני חושב, שנתראה. – – –

את תשובתך שלח לרוֹסטוֹב-דון (בית-החולים היהודי, בשבילי). – – –

את פיאַטיגוֹרסק אעזוב בעוד שבוע ימים, לא יאוּחר.

והנני מכבדך בכל לב,

אוֹסיה.

אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

מפעלנו הוא קודם כל מפעל יהודי, משום שדרך עמנו היהודי אנו אומרים לפעול לטובת המין האנושי

ס. פטרבורג. 6.12.1908.

אני מבין, גרישה חביבי, למצב-נפשך ואין אני ״מתרעם״ כלל על שתיקתך הארוכה; אמנם, עד שבאו לידי ביאוּריך השתוממתי מאד ולא ידעתי שתיקתך זו מה פּירושה.

הנני שמח מאד על שבאנו לידי דעה אחת בדבר מקום יסוּד המושבה הראשונה. עתה נתבונן בתיקוניך. א) מונעים כל אפשרות שלתוך מושבתנו שברוסיה יחדור יסוֹד לא-יהודי איזה שהוא. אם ״יסוֹד״ פירושו כל פרט בודד, הרי זוֹ שוּביניוּת כמעט. מפעלנו הוא קודם כל מפעל יהודי, משום שדרך עמנו היהודי אנו אומרים לפעול לטובת המין האנושי. נמצא, מאליו מובן הדבר, שלכל ״יסוֹד״, שיש בדעתו לפתח בתוך המושבה את רוח-לאומיותו, אין שם מקום. ואולם כי יבוא אלינו איש כמוֹרדוֹבצֶב[1], או כי תבוא אלינו אשה לא-יהודית, אהובת אחד מחברינו והאוהבת אותו, הרי לאנשים כאלה אין לנו, לדעתי, להתנגד משום נקודה עקרוֹנית שהיא. ולמעשה תפּתר שאלת קבלת חברים חדשים באותו אופן גופו, שבו היו נוהגים לפתור אותה בשאר המושבות הקוֹמוּניסטיות, כלומר ברוב דעות החברים, אחרי שהמועמד יהיה במושבה זמן מסוּים לשם נסיון.

[…]

חברך המסור לך בכל לב,

אוֹסיה.


[1] מוֹרדֹובצב ד. – סופר רוּסי, ידוע בסיפוריו ההיסטוֹריים מחיי-היהודים; הוּמַניסט, מ״חסידי אומות-העולם״.

אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים

ס. פטרבורג. 20.12.1908.

הנני משתמש, גרישה חביבי, בהזדמנות הראשונה שבאה לידי, ויושב לשולחן לענותך על מכתבך הקודם.

– – –

לא נעניתי לנפשך המשתפכת, הפתוחה, משום שידעתי, כי קשה לפעמים לתת למי שהוא לבוא שמה. בשעה שכתבת לי רצית להביאני שמה, אבל הן במשך ימים אחדים יכול היה לבוא שינוי בדברים, ולך אולי קשה עתה לראות אותי פעוּר-פה ומוּכן לשמוע, ואפילו אם תהיה בטוּח, שכל מלה שתצא מפיך תרד לעמקי מַעמקי נשמתי. ידעתי שיש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגונו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם ריצה להתבודד ולהצטנף ולהתכנף דוֹם יחד עם יגונו הגדול. סלח-לי על הביטוי הקשה שפגעתי בך בו מתוך אי-רצון לנגוע בדבר שאסור לנגוע בו. איני מפקפק, שאתה מאמין שלא עשיתי זאת במתכוון.

כעת בדבר השימוש בלשון ״אתה״ ובלשון ״הוא״. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מַכּר ״אתה״ (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ״הוא״ זה ב״אתה״ ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוֹקרתים וכּבדתים וגם שתיתי אתם יחד – עם רבים מהם – גם מכּוֹס-היגון וגם מכּוֹס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים, אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והנה טובים הם (יכולים להיות טובים). אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התודעתי זה לא כבר. כנראה, עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב״אתה״. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים. היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותי, חיבקתיו ואמרתי לו ״אתה״, ומחר והנה לא אנשים קרובים אנחנו (אקוה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, איפוא, ״אתה״ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – –

[…]

לא נכזבו תקוותי ששמתי בך, גרישה חביבי, ולשוֹביניסט לא אחשבך; כן לא אחשוב, שעניניך הפרטיים משכיחים אותך את הציבוריים; יד ביד ילכו אצלך, כאשר יאה להם. ואני גומר. כבר שתי שעות אחרי חצות-לילה, גם מקום פנוי אין עוד. בכליון-עינים אחכה לתשובתך. להתראות!

 המכבד אותך,

                                                                                       אוֹסיה.

יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר

ס. פטרבורג. 20.2.1909

לא עניתיך, גרישה חביבי, עד כה, כי חיכיתי להתבררות-מצבי. כידוע לך, אני עובד במשרד ועסוק בו מתשע בבוקר עד שבע בערב. ללמוד קשה בתנאים כאלה. מלבד זאת אהיה אנוס להיות כאן גם בקיץ ולא אוכל לנסוע הביתה, דבר המצערני עד מאד. מצד שני הן קיבלתי עלי עבודה במשרד כדי לצבּוֹר אלף רוּבּלים, והיה סכום זה תשלום-החברים שלי במושבה שאנו אומרים ליסד. – – –

וגם אני רוצה לראותך, גרישה חביבי, רוצה מאד. צדקת בדבריך. יש בעמקי נשמתנו כמה יסודות משותפים, יסודות, שזמן רב ובלי תוצאות ביקשנום בנפש-אחרים. בבדידות, בדומית הלילה, טיפחנו בנו את הדבר המשותף הזה. אהבת האמת-הצדק[1], אהבת האנוֹשוּת ואהבת אחינו היהודים – אלה נבעו אצלנו מן היסוד המשותף הזה. מכאן נבע גם שויון-הנפש שלנו, הגמור כמעט, לצרכינו החמריים הפרטיים. אבל יש גם כמה צדדים בנו, לא שוים כלל וכלל. מטבעך הנך נלהב יותר ממני, אתה מוכשר להתמסר לדבר בהשפעת הרגש בלבד, ואני – יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר. אתה, בשעה שאתה מתמסר לדבר מן הדברים, אין המציאות הממשית עומדת לנגד עיניך, ואני משתדל תמיד להשען היטב על האדמה מתחת ולהביא לידי אחדות את עולם-השאיפות עם עולם-העשיה וכו'…

אבל נשוב אל הענין: את שאלת נסיעתי לרוֹמְנִי אוכל לפתור בסוף אפריל או בראשית מאי. באמצע חודש מאי או בסופו תגמרנה בחינותי. הודיעני-נא מתי תגמרנה בחינותיך אתה, ויקל לנו להחליט דבר. אם תהיה לי אפשרות לסור אליך – טוב שהדבר יחול בימים שלאחרי בחינותיך, כי רק אז נוכל לדבר ולשוחח די צרכנו. – – –

מבחינה מסוימת דוחה אותי המשרד מאד וּוַדאי אעזבנוּ; אלף רוּבּלים אצבור לי באיזה אופן אחר…

והנני גומר וממהר אל המשרד, אל מכונה זו, ששקר בה ונבלות וכל באיה יחוּבלו. להתראות!

ועוד: אל-נא תחשוב, שאני שונא גילוּיי-נפש; להפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא-עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, איפוא! בקוצר-רוח אחכה למכתבך.

שלך אוֹסיה.


[1] ״אהבת האמת-הצדק״ – כביטוּי הסופר והוגה-הדעות הרוּסי נ. מיכאלוֹבסקי, שתבע מסירוּת לאמת בשתי משמעוּיוֹת: דבר נכון מבחינת ההגיון והמציאוּת ודבר נכון מבחינת הצדק.

איני יודע מה היא התיאשות; לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התיאשות

פיאַטיגוֹרסק. 13.7.1911.

אכן זוהי אבדה קשה, גרישה יקירי. טרם הוחלה המלחמה, מספרנו מעט, ואחד מחברינו, מן הנחוצים לנו ביותר, כבר עזב אותנו. זוהי, כמובן, אבדה קשה, אבל אני אינני מתיאש; בכלל, איני יודע מה היא התיאשות; לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התיאשות; לנו אסור להתיאש. וכאן אין גם מקום לכך. מספרנו הוקטן מכּפי שהיה גם קודם – ומה בכך? התוכל לחשוב שהנזק יהיה גדול? איני חושב כך; אני חושב, שהצלחת עניננו איבה תלויה באנשים, בפרטים. אני חושב, שבמקום י. אחד יבואו אלינו הרבה אחרים. הנה במשך השנים האחדות שעברו עלי מיום דבקי במשאת-נפשנו כבר רכשתי ואיבּדתי חברים לדעה פעמים אחדות. שלושה-עשר איש היינו כשבאנו מיפּן; בגלל איזו עיכּוּבים לא יכולנו אז לכונן מושבה, והכל, חוּץ מבּלוֹצרקוֹבסקי וממני, סילקוּ את ידיהם; אחר כך באו חברים חדשים והלכו להם מסיבות שובות וחוזר חלילה. אי-אפשר לו לענין חי בלי שטף תמידי. משום אי-קביעות זו של החברים לא הודעתיך את כתבותיהם. רק בבלוֹצרקוֹבסקי לבדו אני בטוח, כי מכיר אני אותו מתוך המעשים, אני מכיר את קביעוּתו. קביעוּתם ומסירותם של יתר החברים תוַדענה לנו עם התחלת המעשה גופו. לפי שעה הם, לדעתי, חברים על תנאי. הכתובת של בלוֹצרקוֹבסקי: – – – אם יש לך רצון, כתוב לו מכתב. זהו חבר נאמן, מסוּר, עומד על דעותיו. גם על השאר (ש״על תנאי״) אני יכול להודיעך דבר-מה. – – –

אלה הם כל ״על תנאי״ שלי ויש עוד ״נמשכים״ אחרינו. – – –

גם לבלוֹצרקוֹבסקי יש ״נמשכים״ אחדים. בכלל, לא יחסרו לנו חברים, ואולם לפי שעה יש לנו רק שלושה חברים בטוּחים, אמתיים (אתה, בלוֹצרקוֹבסקי ואני). יכול להיות, שבועידה נהיה רק אנו שלשתנו חברים בעלי זכויות גמורות. אמנם, קרוב לוַדאי שיבוא גם ס. ואולי גם ס-י… מובן מאליו, שאיני מתנגד להשתתפותו של י. בועידה; להפך, מוּטב שיבוא; הוא יביא לנו, לדעתי, תועלת – – –

יש בדעתי להרצות בפיאטיגוֹרסק לפני צאתי משם, ואולי גם, אגב-אורחא, ברוֹסטוֹב. את ראשי-הפרקים איני שולח לך עכשיו. עוד חזון למועד. – – –

גם אני וגם יתר החברים יודעים, כמובן, שנצטרך לחיות ברוֹמני על חשבון עצמנו. כלום אפשר אחרת? אלמלא כן לא היינו מסכימים לבוא. – – –

בזמן האחרון הנני טובע בשיעורים, הגוזלים ממני את כל הימים… הנני מחכה לתשובתך. ענני מיד. איפה ליזה השלין? האם הצליח הניתוּח?            שלך

אוֹסיה.

קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״

ס. פטרבורג. 31.8.1911.

שלום עליכם, חברים יקרים!

[…]

בשעות מנוחתי בעונג אעלה על זכרוני את הימים שהיו לנו ברוֹמני; אכן היו אלה ימים טובים. קוֹמץ אנשים, אולי לא-מבוּגרים כל צרכם, אולי עניי-ידיעות, אולי דלי כוחות, אולי אנשים שאינם משיגים השגה ברוּרה את הדבר, שאליו הם נושאים את לבם – קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״. וגאוֹת היו המלים האלה, וכלום אפשר, שאחרי מלים גאוֹת כאלה, שנאמרו בכל כך ברירות ובטחה, לא יבואו גם מעשים ממשיים? בוא יבואו!…

וכמו חיים נצבים לנגד עיני כל החברים. הנה ליזה וּפניה (ביתר דיוק: עיניה) העיפות קצת; לעתים רחוקות, אבל תמיד במין צמצום נאה, קולע לענין, היא מבעת את דעותיה; הנה מאניה, הביישנית והשחקנית, השקוּעה במחשבותיה, המקשבת לכל והמעבירה כל דבר בשבילי-נשמתה ותכונתה, שנתנסו כבר בנסיון הקשה של הֵעשוֹת אדם נוהג פשטות ויושר-דרך (נכון יותר: מסתגף); הנה גרישה, המתאמץ להחלץ מכּבלי הארץ למען הנשא למרומי על; הנה דן, המלא שמחה אמתית על היות עוד בארץ ענין, בו יוכל לענות יהודי הגוּן ואדם הגוּן; הנה החבר ויקטוֹר, היודע אף מרגיש לימין מי, לימין איזה חוּג, עליו לעמוד והוא משתוקק למעשה חי, ממשי; הנה מוֹטיה, שעוד תסיסה בו כביין חדש, אבל גם ידיעה בקרבו, היכן יש למצוא את העיקר המבוקש…

אבל אשובה לעניננו! אתם ודאי כבר שלחתם לי את החומר הדרוש. זכרו, שזה מעכּב אותנו. – – – האם נמצאו כבר כלבים בשביל הלפרין? – – –

בברכת חברים, שלכם          אוֹסיה.

ברכה לכל החברים מאת בלוֹצרקוֹבסקי.

את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף

ס. פטרבורג. 6.9.1911

יקירַי, גרישה ואחרים! הנה אשיב על מכתבך, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א) אין אני מתנגד כלל וכלל להוספת שני הסעיפים, אם אינם נראים לכם מיותרים. – – –

בהנחות הראשונות שלנו הן היה אמור, בסעיף י': ״לתת אפשרות לאנשים בעלי אמצעים מצוּמצמים להסתדר בארץ-ישראל כעובדים עומדים ברשות עצמם״. אחרי כן אחדנו את שני הדברים בסעיף א׳ לאמור: ״שחרור העם היהודי מן השעבוד הלאומי על ידי חיים עצמיים בארץ-ישראל״. – – –

בהרצאה הודגש, שאי-אפשר שתהיה התחרות בין פועלים יהודים וערבים. אני מסכים, כי צריך להדגיש, שזהו גם הפתרון הגמור (אף כי לא היחידי, כי ישנם גם אחרים) של שאלת הפועלים הערבים. הנוסחה צריכה להיות קצרה, על כן אני מציע: ב) אפשרות לתת פתרון פשוט וגמור (המושבות מתנגדות לעבודה שׂכוּרה) לשאלה הקשה של הפועלים הערבים״. – – –

[…]

ג) מובן מאליו, שאיני מתנגד לדבר, כי במקום שני גורי-כלבים תסע לארץ-ישראל אתה; השאלה היא, אם לא יתנגד לכך גם הלפרין, שקיבל ממני הבטחה לשלוח לו גורי-כלבים.   – – –

ואם תצא לארץ בעוד שלשה חדשים, יכול להיות שאשׂתּכר עד אז חמשים רוּבּלים חדשים ואשמח: כלבים טובים נחוצים מאד בארץ-ישראל. אבל אל תאמר: ״הַלְוֵני״. את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף, והנותן הוא מי שיש לו פרוטה בכיסו בשעה זו. ואם כך, מה טעם ״הלוני״? כלום הלואה כאן? חוב? הענין ברור, איפוא, מכל צד, ואקוה שלא נשוב לדבר בו. אלא שיש כאן צד אחר: הימָצא לך חמשים רוּבּלים י לי נדמה, כי לא. הודיענו זאת. עלי לדעת, כמה נחוץ.

ד) אני שמח מאד על התרבות המועמדים לחברים. אתה, כמובן, תודיעני על כל חבר חדש, ואוכל להודיע ע״י מכתבים ״חוזרים״ לשאר-החברים, כי מחננו גדל. כשאנו עומדים לפני השאלה: ״האם לקבל את פלוני אלמוני או לא?״ עלינו לתאר בנפשנו את האיש חי בקרב חבורתנו; ואם נראהו (בנפשנו) מתאים, עלינו לקבלו. – – –

ו) לליזה כתבתי גלוּיה ואקוה שקיבלה. הנני שמח על שגם היא וגם מאניה מרגישות עצמן בטוב. להרגשה אחרת אין גם מקוםם אצל קוֹלוֹניסטיוֹת וקוֹלוֹניסטים. ברוח טובה

וחזקה נתגבר על מַדוי הגוף. – – – מי מחברינו מתכּונן לנסוע ולאן? על ״לשנה הבאה בירושלים״ של חברנו ויקטוֹר הנני עונה (לצערי, רוסית): ״!Бог Даст״ [1] (ודאי צריך לאמור: ״אמן!״).

בחזקה אאמץ את ידו של דן. ברכה לכל החברים – – –

ולך, גרישה, ולכל השאר.                                   שלך

אוֹסיה.


[1] רוסית – אם ירצה השם. אבשלום

: מה בי יותר: מן הקוֹמוּניסט או מן הציוֹני? הן היות קוֹמוּניסט – פירושו עכשיו בשבילי: היות אדם. והאם שאלת פעם את נפשך: ״מה יותר בי: מן האדם או מן הציונוּת?"

ס. פטרבורג. 29.11.1911

בעצת פקיד-הדוֹאַר שלחתי לפני ימים אחדים הודעה למנהל משׂרד הדוֹאר והטלגרף בקיוב, בה ביקשתיו לחפש ולמצוא את המכתב ולהמציאו לידך או להחזירו לי. תחת ידי איננו! גם תחת ידך ודאי איננו, ולא יהיה, כפי הנראה, – ככה שמוּרה ברוסיה חליפת מכתבים ממגע יד זר.

אנסה-נא לכתוב מכתב חדש. כבר כתבתי לך, כי אי-אפשר לו, למכתבי, שלא יהיה שוֹנה מקוֹדמוֹ. אבל הלא צריך, סוף-סוף, לאמור את אשר יש לאמור – בצורה זו או אחרת – ביחס לשאלות, שאת נגעת בהן במכתבך ״ההוא״. כבפעם הקודמת הנני מתחיל את כתיבתי בחצות לילה כמעט. השקט מסביב הולך וגדול; יש, איפוא, אפשרות להתעמק, יש אפשרות להתרכז.

הנה אני מושיט את ידי למכתבך ״ההוא״; אני קורא בו וחושב, מה עלי לענות. על כל שאלה ושאלה יש לאמור כל כך הרבה! גם כי אוֹמַר מעט, ירבו דברי. להמשיך לקרוא

לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק

חַוַת אוֹקוֹפּ. 10.6.1912.

שלום עליכם, חברים יקרים!

ששה ימים הנני פה, בחַוה, אצל מַכר. סרתי הנה לימים עשרה בכוונה מיוחדת לנסות את כוחי וללמוד קצת, לכל הפחות קצת, חקלאות. הבוקר גשם ואי-אפשר לצאת לעבודה; אני משתמש בכך וכותב לכם. ניסיתי את כוחותי ורשות לי לאמור, כי התוצאות מניחות את דעתי; חמשה או ששה רגעים אחרי אָחזי במחרשה התחילה העבודה מצלחת בידי, והכל היה טוב וחרשתי כל היום ואחרי כן, לפנות ערב, לא חשתי כל עיפות. לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק. יתר על כן: אתמול באו אלי יואל ק. ומוֹטיה ו. ולימדתי אותם לחרוש. הם גרים בקלינצי (כעשרים קילומטרים מחַוה זו) ובאו לכאן לעבוד מעט. – – –

שעת הצהרים קרובה והגשם יורד ויורד. לעזאזל! היום רציתי לקצור הרבה, כי עד עתה קצרתי רק מעט, כחצי שעה בסך-הכל; אין זו, כפי הנראה לי, עבודה קשה, ועל נקלה אמלאנה. היתה לי פה הזדמנות ללמוּד קצת כל עבודת-שדה. אני יודע לשׂדד, לתלל תפוחי-אדמה וגם לנַכּש, זאת אומרת לעקור במַכּוש עשבים רעים (עבודת נשים); גם זרעתי מעט כוּסמת וכו׳ וכו'. דבר אחד אבקשכם, חברים יקרים: הודיעוני, באיזו מקומות מקבלים בארץ-ישראל צעירות לעבודה ומה הם התנאים. בימי הסתיו הבא, בסוף חודש אבגוּסט, תעלינה לארץ-ישראל, יחד אתי, גם שתי צעירותינו-חברותינו למושבה; אחת בֶּלה (עוזרת-רוקחים), שכבר כתבתי לכם על אודותיה, ואחת אַניה, חדשה לנו. – – – אילו היו לנו חמש צעירות כאלה, כמה טוב… – – –

בארבעה-עשר לחודש יוּני זה אצא לביתי, לפיאַטיגוֹרסק; לפני זה נערוך מעין שׂיחה קטנה, ואולי נזמין אליה מעט אנשים מן הקרובים אלינו ברוחם. – – –

הראיתם את ליזה? מה רושם עשתה על כל החברים? חושבני, כי דעתי תתאמת; חוששני, שתתאמת וקצת חבל… אבל אין דבר, יהיה מה שיהיה, לפנינו מפעל רב, חי. הכושל יעזבנו; נצטער, אבל המפעל אינו צריך ואינו יכול לעמוד במקום אחד; למלא את מקום-הכושלים יבואו חדשים, יבואו חזקים יותר…

העננים מתפזרים, לקצור אי-אפשר, כי העשב רטוב, אלך לחרוש. ברכה נאמנה לכל החברים… שוב גשם, גם לחרוש אי-אפשר, אמצא לי עבודה אחרת…

[בלי חתימה]