העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, […] עלינו לבוא לעזרתו.

ס. פטרבורג. 19.6.1906.

חברה נכבדה אידה!

[…] בטֵה שאנו שותים יום-יום ישנו רעל – טֵאִין; גם בקפה יש רעל – קפאִין. את כל אלה אנו שותים, והדבר נחשב למביא תועלת. אבל כי תגדילו מעט את אחוּזי הרעל ובלה האיש. הוא הדין בתורת הפסימיוּת בחינוּך. מעט – יביא תועלת, הרבה – יזיק. זאת היא השקפתי. מכאן תשובה על שאלתך בדבר הרמוֹניה. כדי להגיע אליה צריך ליצור תקופה מתאימה לה; לדעתי היא תקופת המשטר הסוציאליסטי. בזה תושג, כמובן, גם המטרה השניה – החינוך. – – –

ולפי שעה עצתי נתוּנה לך: המעיטי, אדם חלש, לשתות קפה וטה, והמעיטי, אדם אכוּל-ספקות, להרהר בדבר-הפסימיוּת; הרבי-נא, אדם חלש, לטייל, לעבוד עבודה גופנית ולשאוף אויר צח, והרבי, אדם אכוּל-פסימיוּת, להביא אל קרבך משמחת החיים ומעצמת הכוחות הנחוצים למלחמת-האדם לטוב. ואשר לתוכן מלחמה זו, כאן אנו מחוּלקים. את חינוּכנו קיבלנו בין רוּסים, כמו רוסים. הרבה צדדים שוים ביניהם ובינינו, הבדלים גדולים אין אנו רואים. יחד אנו נושאים את נפשנו אל המשטר הסוציאליסטי וטבעי הוא, שגם נלך יחד בדרך אחת וגם נחיה יחד את חיינו. ואולם האם רשאים אנו לעשות כך?

אבותינו עזבו את הגיטו היהודי, אנחנו נטמענו, אבל כל העם היהודי אינו יכול להטמע. גם בסדר הסוציאליסטי העתיד לבוא תתקיימנה אומות; היחסים ביניהן ישוּנו, כמובן, אבל אומות תתקיימנה. זהו טוב ולכן גם רצוּי. הן לא תרצי למשוח את כל העולם העתיד לבוא בצבע כהה אחד; לא תרצי לעשות כל פנים יפות למכוֹערוֹת ולקחת מכל איש חזק חלק משריריו.

העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל-שאר-העמים, עלינו לבוא לעזרתו.

[…]

היי ברוכה. והנני מסור לך בכל לב,

חברך אוֹסיה.

מודעות פרסומת

קודם כל: השתלמות במדע. […] הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי;

ספ״ב. 6.9.06

לוֹבה חביבתי!

[…]

לפנים (בימים מקדם) היתה רק דרך פשוטה אחת לפני הנכנסים אל שער-החיים: כל איש היה צריך להביא לו בעצמו את מחיתו. עכשיו אחרת, החיים התפתחו והסתבכו. באה לעולם חלוקת העבודה, כי תקצר יד כל איש לבדו למלא את כל המון התפקידים השונים. ואולם הצרה היא, שעל יד שיטת חלוקת העבודה, מחוּיבת-המציאות והמביאה בלי ספק תועלת מרובה, אִותה לה מושב גם הבטלה ובאו לעולם טפּילים מַזיקים לעצמם ולאחרים. אלה חשבו שהבטלה – אושר בה, יתרון על שאר בני האדם; ודאי, חושבני, לא התעמקו כלל בשאלה הזאת, כי איך יעלה על הדעת, שביודעים ובכוָנה עיקמו כל כך שאלה ברורה ופשוטה כזאת. ובין הטפילים והעובדים נתהוה לאט-לאט חוג-אנשים שלישי, חוג עובד אמנם, אלא שהדברים שהוא יוצר הנם נחוצים רק לטפּילים, כלומר אינם נחוצים כלל. מזה יוצא, שבני האדם יתחלקו לג׳ סוגים: א) עובדים, ב) טפּילים וג) עובדים המשרתים את הטפּילים. מי שרוצה להיות לטפּיל נחוצים לו רק מעט תנאים ״נוחים״, מי שרוצה להיות לעובד משרת את הטפּילים אינו צריך לדקדק אלא לאחוז באחד המעשים הבאים לידו ולעסוק בו בלי חקירות יתרות; מי שרוצה להיות לעובד אמתי צריך מתחילה להעמיק לחשוב בדבר, להעמיק לחשוב, לאמץ את המוח. ומכיון שאין לאמץ את המוח כשאינו מוכשר לכך, צריך, איפוא, קודם כל להכשירו. ובכן, חביבתי לוּבה, קודם כל: השתלמות במדע. הוא יפקח את עינינו לראות את כל הדרוש לנו; בעולם גדול זה, המלא כיעורים מכּיעורים שונים, הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי; אך הוא לבדו לא ירמנו. בלעדיו רע מאד; כמה אנשים ראיתי, שחיו קודם חיים טובים ועליזים ויד הזמן היתה בהם לרעה ומחתה מחייהם את כל צבעי-השוא ועכשיו רע וקר להם, כמו לקוֹקוֹטית בת חמישים או לשיכּוֹר עזוּב, ערירי, בן-חמשים. למדי, איפוּא, לובה, ואל תחלמי לפי שעה על דבר הקוֹנסרבטוֹריוֹן. גמרי את המחלקה ח׳ והכּנסי לאוניברסיטה. אם תוכלי, מצאי לך שיעורים או עבודה מתאימה אחרת, והעיקר למדי. היי שלום! הנני מחכה לתשובתך.

האוהבך,

אוֹסיה.

החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).

נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי

פיאַטיגוֹרסק. 23.8.1908.

חבר יקר גרישה! קיבלתי את מכתבך השני ושוב התענגתי למקרא דבריך, ואולי גם יותר מבפעם הראשונה. נזכרתי בעבר הקרוב היקר, עת גם אני רק חלמתי כמעט כמוך. גם לי לעגו, גם אותי קראו בשם אוּטוֹפיסט וגם לי היו אומרים לפעמים בבטחה ובביטוּל, כי הדבר לא ימשך אצלי זמן רב ויבּטל מאליו. כמוך עתה לא רציתי גם אני להתכחש לדעותי והייתי תוהה על בני האדם, איך זה לא ירצו להבין דבר הנראה לי כל כך ברוּר ומוּבן. חשבתי, כי הכל תלוי בהכנה בלבד. אחר כך הוּברר לי, כי אין לעשות משהוּ בלי להרגיש משהוּ. מה היא ההרגשה: אהבה זכּה וטהורה, או רדיפה אחר הכבוד, או הרגשות גוּפניות סתם – אחת היא. ואולם בלב בני חבוּרתנו לא היו הרגשות כאלה לדעות היקרות לי, ועל כן(קרוּע). האמת ניתנה להאָמר, כי לא הצטערתי ביותר. גם לי לא היה הענין מחוּור כל צרכו מצדו העיוּני, אבל בטוח הייתי, כי יתחוור במשך הזמן. לעתים היה עולה בידי מתנגדי להרוס את יסודותי; לעתים הייתי רואה את דעותי צרות ומצומצמות ולא-מתקנות כלום, אֶגוֹאיסטיוֹת, אבל אחר כך הייתי בוחן ובודק את ההוכחות, מדמה אלה לאלה, ושוב הייתי מרגיש מתחת לרגלי קרקע קשה ומוצקה. אמנם, תמיד ביקשתי את הדרך הקרובה למציאות הממשית והתרחקתי מכל סתוּם ומטוּשטש; נפנה-נא גם עתה אל המציאוּת; הן גם אתה רוצה לדעת את תכניותי.

את המושבה הראשונה, והיא מוּרכבת ממשקים אחדים (מארבעה בערך), צריך, לדעתי, לכונן ברוסיה (היתרון לדרום). מושבה זו תתן לנו את האפשרות להתכונן לעבודתנו בארץ-ישראל וגם תשמש לנו – וזה חשוב מכל – נקודה טובה מאד למעבר ולמשיכת לבבות. אין ספק, שרבים מאד יבואו אלינו, יתבוננו קצת בחיינו וגם ינסו את כוחם הם בחיים כאלה. האם הרבה ישארו? זה יהיה תלוי במצב-המושבה ובסידוּרה. מזמן לזמן (פעם בשנה בערך) תשלח המושבה חלק מחבריה המוּכשרים לארץ-ישראל. בין המושבה שברוסיה ובין המושבות שבארץ-ישראל יהיה, כמובן, קשר אמיץ. יתכן, שבזמן הראשון תעזור המושבה שברוסיה לאחיותיה שבארץ-ישראל, כי מצבן החמרי של אלה יהיה ודאי – בהתחלה – גרוע משל זו שברוסיה. בשעה של צורך יוכלו חברים מן המושבה שבכאן ללכת אל הערים לעבוד ולהשׂתּכר מן הצד. זה יתן לנו אפשרות להבטיח את קיומה של מושבתנו ולהצילה מכל מיני מסיבות מקריות רעות; אנו נוּכל להתקיים בלי כל עזרה חמרית מן הצד ולפתח את מפעלנו במהירות.

עכשיו מלים אחדות על דבר סדרי המושבה הפנימיים, כפי שהם מצטיירים לי. להתחלה דרוּש כסף רב (מאין נקח אותו – להלן). מן היום הראשון עלינו להביא אל מושבתנו כלי-עבודה משוּכללים שבמשוּכללים, עלינו (קרוּע), ספריה קטנה, בית-מרחץ ציבורי (מעין טֶרמה רומית) וכל דבר נחוץ לחיי אדם לא-קשים. חיי המושבה עומדים על עבודת האדמה, אבל אי-אפשר גם בלי תעשיה, שאם לא כן תנוצל המושבה על ידי העולם הקפיטליסטי ניצוּל רב.

כלי העבודה יהיו, כמובן, רכוש-כל-הציבור. את צורת חלוקת הפירות קשה, כמובן, לקבוע עכשיו קביעות מוחלטת: עם זה אני חושב, שאצלנו תהיה נהוגה (אפשר שבהתחלה לא בצורה טהורה) חלוקת פירות לפי צרכי החברים. את הכסף הנחוץ להתחלה צריכים לתת כל הרוצים לכונן מושבה כזאת, זאת אומרת – אנחנו. נתחבר יחד מאה אנשים או מאתים ונכניס איש-איש בממוצע כאלף רוּבּלים. מובן מאליו, שחבר אחד יתן חמשת אלפים ורעהו לא יתן מאומה, ואולם את כל הכסף הנחוץ נתן אנו בעצמנו. אנו מחוּיבים להשׂתּכר סכום זה ויעבור עלינו מה. איני מפקפק, שנשׂתּכר אותו בדרך זו או אחרת. אנו יכולים לגשת למעשנו בדרך "קלה", ויתכן שבזה נגלה מידה גדולה יותר של גבורה ומסיירות-נפש, ואולם הן אין רצוננו להתהדר ביופי מוסרי, כי אם לעשות מעשה של ממש!

את ארגוּן הדבר ואת ההטפה לרבים אני אומר להתחיל בעוד שנתים ימים; את המושבה שברוסיה נכונן בעוד שלוש שנים, אחרי שאגמור את הלימודים באוניברסיטה. עד אז אעסוק בהכנה עצמית עיוּנית, גם אצבור כסף ואראה לי חברים. אין אני יועצך, חברי, לעלות לארץ-ישראל בשנה הבאה. מה תעשה שם? מבחינה עיונית אין לך הכנה, ומבחינה חמרית אולי עני אתה עד מאד. מה תוכל לתת מלבד שתי ידים חזקות ונפש טהורה? בזה לא די.. ואם תכרע ותפול (כמה כרעו ונפלו!) תזיק לענין-הכלל נזק רב. איני יודע, אם נתראה ברוסיה. אני חושב, שנתראה. – – –

את תשובתך שלח לרוֹסטוֹב-דון (בית-החולים היהודי, בשבילי). – – –

את פיאַטיגוֹרסק אעזוב בעוד שבוע ימים, לא יאוּחר.

והנני מכבדך בכל לב,

אוֹסיה.

אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

מפעלנו הוא קודם כל מפעל יהודי, משום שדרך עמנו היהודי אנו אומרים לפעול לטובת המין האנושי

ס. פטרבורג. 6.12.1908.

אני מבין, גרישה חביבי, למצב-נפשך ואין אני ״מתרעם״ כלל על שתיקתך הארוכה; אמנם, עד שבאו לידי ביאוּריך השתוממתי מאד ולא ידעתי שתיקתך זו מה פּירושה.

הנני שמח מאד על שבאנו לידי דעה אחת בדבר מקום יסוּד המושבה הראשונה. עתה נתבונן בתיקוניך. א) מונעים כל אפשרות שלתוך מושבתנו שברוסיה יחדור יסוֹד לא-יהודי איזה שהוא. אם ״יסוֹד״ פירושו כל פרט בודד, הרי זוֹ שוּביניוּת כמעט. מפעלנו הוא קודם כל מפעל יהודי, משום שדרך עמנו היהודי אנו אומרים לפעול לטובת המין האנושי. נמצא, מאליו מובן הדבר, שלכל ״יסוֹד״, שיש בדעתו לפתח בתוך המושבה את רוח-לאומיותו, אין שם מקום. ואולם כי יבוא אלינו איש כמוֹרדוֹבצֶב[1], או כי תבוא אלינו אשה לא-יהודית, אהובת אחד מחברינו והאוהבת אותו, הרי לאנשים כאלה אין לנו, לדעתי, להתנגד משום נקודה עקרוֹנית שהיא. ולמעשה תפּתר שאלת קבלת חברים חדשים באותו אופן גופו, שבו היו נוהגים לפתור אותה בשאר המושבות הקוֹמוּניסטיות, כלומר ברוב דעות החברים, אחרי שהמועמד יהיה במושבה זמן מסוּים לשם נסיון.

[…]

חברך המסור לך בכל לב,

אוֹסיה.


[1] מוֹרדֹובצב ד. – סופר רוּסי, ידוע בסיפוריו ההיסטוֹריים מחיי-היהודים; הוּמַניסט, מ״חסידי אומות-העולם״.

אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים

ס. פטרבורג. 20.12.1908.

הנני משתמש, גרישה חביבי, בהזדמנות הראשונה שבאה לידי, ויושב לשולחן לענותך על מכתבך הקודם.

– – –

לא נעניתי לנפשך המשתפכת, הפתוחה, משום שידעתי, כי קשה לפעמים לתת למי שהוא לבוא שמה. בשעה שכתבת לי רצית להביאני שמה, אבל הן במשך ימים אחדים יכול היה לבוא שינוי בדברים, ולך אולי קשה עתה לראות אותי פעוּר-פה ומוּכן לשמוע, ואפילו אם תהיה בטוּח, שכל מלה שתצא מפיך תרד לעמקי מַעמקי נשמתי. ידעתי שיש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגונו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם ריצה להתבודד ולהצטנף ולהתכנף דוֹם יחד עם יגונו הגדול. סלח-לי על הביטוי הקשה שפגעתי בך בו מתוך אי-רצון לנגוע בדבר שאסור לנגוע בו. איני מפקפק, שאתה מאמין שלא עשיתי זאת במתכוון.

כעת בדבר השימוש בלשון ״אתה״ ובלשון ״הוא״. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מַכּר ״אתה״ (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ״הוא״ זה ב״אתה״ ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוֹקרתים וכּבדתים וגם שתיתי אתם יחד – עם רבים מהם – גם מכּוֹס-היגון וגם מכּוֹס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים, אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והנה טובים הם (יכולים להיות טובים). אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התודעתי זה לא כבר. כנראה, עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב״אתה״. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים. היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותי, חיבקתיו ואמרתי לו ״אתה״, ומחר והנה לא אנשים קרובים אנחנו (אקוה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, איפוא, ״אתה״ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – –

[…]

לא נכזבו תקוותי ששמתי בך, גרישה חביבי, ולשוֹביניסט לא אחשבך; כן לא אחשוב, שעניניך הפרטיים משכיחים אותך את הציבוריים; יד ביד ילכו אצלך, כאשר יאה להם. ואני גומר. כבר שתי שעות אחרי חצות-לילה, גם מקום פנוי אין עוד. בכליון-עינים אחכה לתשובתך. להתראות!

 המכבד אותך,

                                                                                       אוֹסיה.