הכל ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה

3 בינואר שנת 1920.

לועד-ההגנה באילת-השחר.

אנו סוברים, כי יומננו ימלא מקום מכתב. אם תמצאו לנחוץ, תוכלו לשלחו גם למערכת להדפיס את הדברים שיש בהם ענין ציבורי-כללי.

ביום הראשון לינואר אחה״צ, עוד לפני בואנו לשם, אירע בחַמָרה כמקרה הזה:

בשעה 2 אחה״צ הוחלט למַלט ולהעביר את הצעירות ואת האינוֶנטאר החי למתולה. העבירו. בחַמרה נשארו אך ששה חברים. – – – כעבור חצי שעה בערך התקרבו לחַמרה שני בדוּאים, אשר היו נדברים, כנראה, עם חבריהם שנסתתרו בוַדי, בעזרת סימנים מיוחדים. בראותם זאת, מיהרו החברים להחביא את רוביהם (8) מתחת לרצפה. בינתים נכנסו שני הבדוּאים לחמרה, הסירו מעל שני חברינו, שתלבשתם היתה נאה משל האחרים, את בגדיהם ונעליהם ויעלמו, ובלכתם אמרו, כי לעת ערב יחזרו עם יתר חבריהם וכי צריך להכין בשבילם ארוחת-ערב. אחר שנעלמו השודדים הוציאו ששת החברים את הרובים ממקום-סתרם (7 במספר, אחד בשאר) וילכו למתוּלה. לפנות ערב באתי, אני, טרומפלדור, עם הח׳ ד. ובלוית עוד שלשה חברים. מה שבא אחרי כן – הרי ידוע לכם[1].


[1] כשהגיעו לחַמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפום בדואים מזוינים במספר לא-קטן ודרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם. טרומפלדור, שהיה מזוּין במוזר, אמר קודם להתנגד להם, אך בראותו שלשוא הדבר, זרק את אקדוחו הצדה. השודדים התקרבו והפשיטום. ערומים וחגורי-שק שבו לתל-חי. המקרה הזה עשה רושם רע על ט.: ״הכל ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה. עוד טוב שהצלחתי להציל את המוֹזר״… – המ'.

מודעות פרסומת

מה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!

7 בינואר שנת 1920. שמונה בבוקר.

הבנאי עם המכתבים הלך הבוקר בשעה 5. בשעה 7 בקירוב ראה השומר ערבי מהלך בשביל שבין החורשה והבית. מזוּין במוֹזר, שהחביאוֹ מתחת למעילו, ירד השומר עם עוד חבר אחד לקראת הערבי. הלז עמד וצעק: ״אני לא אלך! אני אשוב! לא ידעתי!״… הבטחותיו של השומר, שלא יאונה לו כל רע ושמותר לו לעבור בדרך ושאך לשֹוֹחח רצו עמו, לא השפיעו, כנראה, על הערבי, והוא הפשיל את כנפי העבּיה שלו וישא את רגליו למעבר לחורשה, בדרך להרים, בעשותו עקיפין גדולים. אין זה המקרה הראשון, המראה שהערבים מתחילים מפחדים מפנינו. הם יודעים, כנראה, שאנו מזוּינים לא-רע ומוכנים להגן על עצמנו; ולפיכך הם רוחשים אלינו, אם לא רגשי-כבוד, הרי – מעין רגשי פחד. לפנים היו עוברי-אורח הערבים הולכים תדיר בשבילים שע"י הבית, ועכשיו עושים הם את דרכם בזהירות רבה ובעקיפין רבים.

שעה 1 אחה״צ.

זה עכשיו בא אלינו מאילת-השחר ערבי אחר ומכתבים בידיו. כותבים, שאינם יודעים ברור מה מצבנו. ידוע להם, כי חַמרה נשרפה ומתל-חי לוּקח הכל. רוצים הם לשלוח לנו את כל הדרוש והנחוץ, אבל אינם יודעים, אם פנוּיה הדרך; כמו כן הם מודיעים לנו, שגם בעמק-הירדן החלה תנועת-ערבים וכי שלש מאות הוֹדים ושוטרים אנגליים נסוגוּ אחור מפני הערבים התוקפים. ובכן גם שם ״שמח״! – – – ומה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!… לשם זה מספיק לישב, במקומות המסוכנים ביותר, 20 קבוצות-פועלים, 50 בחורים, יודעים לאחוז בנשק (למשל, מתוך ״החלוּץ״ הצבאי), בכל קבוצה וקבוצה. אבל מי יתן אמצעים לישובים הללו?… כאילו ניצב קיר אטוּם ומאחוריו נשמע תמיד קול-המתכת של א. לאמור: ״אין כסף!״

בסביבה שוב שקט. הערבים יורדים ושבים, קבוצות-קבוצות, מן ההרים לכפריהם.

מדי ערב מנסרת באויר-הסביבה שירתנו האיתנה

8 בינואר שנת 1920. – – –

[…]

הקשר עם מתוּלה נתחדש היום, וחברים אחדים כבר עלו שמה לקחת צרכי-מזון ונשק. – – –

הוחלט לשלוח הלילה לדרום את ג. ואת יהודה הרועה[1][2] כדי שהם: א) יראו ויוַכחו בעיניהם, אם אפשר לחברינו בדרום לעלות אלינו; ב) לעמוד בכל תוקף על דרישתנו: לשלוח הנה מיד את כל הנחוץ והדרוש. צרכי-האוכל הולכים וכלים, השימוש בסוכר צומצם. טבק חסר לגמרי. לבאים מחדש אין לבנים להחליף. בכל זאת מצב-הרוח בכללו טוב, יש גם עליזות. מדי ערב מנסרת באויר-הסביבה שירתנו האיתנה.


[1] יהודה הרועה – י. פרידלאנד.

[2] מת אחר כך ביסוד-המעלה מבעיטת סוסתו בשעת ההגנה. המתרגם.

בין אמיצי-הרוח המנוּסים שלנו יש להבדיל שני סוגים: גבורים מטבעם וגבורים בהכרה

10 בינואר שנת 1920.

את כל הנמצאים עכשיו בשתי עמדותינו, כלומר בחזית-הצפון שלנו, אפשר לחלק לשלשה סוגים: רכּי-לב, אמיצים ובינוֹנים, כלומר, נוטים או לראשונים או לשניים ותופסים בדרך כלל מקום בינוֹני. הסוג השלישי הוא המרובה ביותר במספרו, ובשעת פתרון איזו שאלה, הם, בנטותם פעם לכאן ופעם לכאן, מכריעים את כף-המאזנים פעם לצד אלה ופעם לצד אלה; לפיכך כל החלטותינו הכלליות יש להן לעתים אופי מקרי, ולפעמים גם סותרות זו את זו. סוג המפחדים או רכּי-הלבב הוא הקטן ביותר במספרו. יש ביניהם מראים בגלוּי את מוֹרך-לבם, ואולם יש גם מגינים על הנחותיהם בטענות של הגיון ותבונה. ויש גם אחד, המשתדל בכל מאמצי-כוחותיו להתגבר על מורך-לבו. תמיד, ביחוד בשמירת-הליל, נדמה לו, שערבים הולכים ומתקרבים, הנה הם זוחלים על פני האדמה והנה הם מתגנבים, כפוּפים, אלינו. ואף על פי כן, לא רק שאינו משתמט משליחויות מסוכנות, אלא, להפך, מבקש אותן לעתים קרובות. את האמיצים אפשר לחלק, קודם כל, למנוסים ול״ירוקים״. האחרונים אינם חוששים לסכנה, אבל עוד לא היו במסיבות חמוּרוֹת וקשה, איפוא, לדעת, איך יתנהגו במסיבות כאלה. הללו – רוּבם נוער בלתי-מבוּגר, אשר הסכנה הנעלמת והבלתי-ידועה להם עדיין משעשעת אותם ומושכת. בין האמיצים מסוג זה יש למנות את אחת מן החברות, את יהודית הצעירה, הצוחקת לה מתחת לכדורים ומתפרצת בכל שעת- כושר החוצה, בניגוד לאסוריהם של המבוגרים ממנה, כאילו כדי לשאוב מים, או באמתלא אחרת. בין אמיצי-הרוח המנוּסים שלנו יש להבדיל שני סוגים: גבורים מטבעם וגבורים בהכרה. הראשונים נולדו אמיצים. אלה הם אנשים בעלי אופי חזק ובריא, אשר כוח-הגבורה מפעם בקרבם, וזר להם, איפוא, רגש-הפחד הדל, הקטן. לא כן האחרונים. אלה מאלצים את עצמם שלא לפחד. עפ״י הכרתם ותבונתם הם מרגישים עצמם מצוּוים ללכת לקראת הסכנה ויעשו זאת באומץ-רצונם. יש בינינו גם אנשים, ששני מיני הגבורה ממוּזגים בהם יחד. לא נעדר גם הטפּוּס השכיח של ״גבּוֹרים בפיהם״, שבשעה כתיקוּנה יתימרו במעשי-גבורתם בעבר ובעתיד, וברגע הסכנה יטשטשו לגמרי. אבל בדרך כלל, כל האמיצים והבינונים שלנו הנם חבר-בחורים מאוּחד, חבר-רֵעים, שבשעת הצורך יעמדו הכן כאחד, בשדה הקרב. אילו ראו הגוֹגוֹלים, הדוֹסטוֹיֶבסקים ושאר הסופרים הרוסים את קומץ הבחורים האמיצים ועזי-הרוח האלה, היו בוַדאי טפּוּסיהם היהודיים מתוֹארים אחרת לגמרי. שתי נקודות עבריות קטנות בלב ים סוֹער של מתקוממים, ים המאיים לבלוע גם אותם כהרף-עין, ורק ארבע עשרות של אמיצי לב עומדים על משמרתם בלי-חת. מדי לילה משוֹטטים ותוֹעים אי-אלו זוגות עינים אמיצות בתוך חשכת-הסביבה לראות, אם אוֹרב האוֹיב, אם לא, ושם מאחורי הדלת, בפנים, נשמע צחוק בריא, נשמעים ויכוּחים ושירה עליזה…

משמר-רוכבים צרפתים יצא גם היום לחוּלה ושב למתוּלה. המצב אינו ברור עדיין, בכל זאת החלטנו לצאת מחר לעבוד בשדה. חבל להפסיד את הזמן היקר לזריעת החיטה. מובן, שהעבודה תתנהל בהגנת שרשרת של שוֹמרים.

כן העלו הצעירות – מסיבת השעמום, כנראה – את השאלה הנצחית, הישנה-חדשה, בדבר האשה בקבוּצה

14 בינואר שנת 1920.

שקט. עבדנו הרחק בשדה. אין ערבי בכל הסביבה, כאילו ברחו כולם, או התחבאו. ההשערה האחרונה קרובה לאמת. שנים מחברינו, אחד מתל-חי ואחד מכפר-גלעדי, נסעו לצידון לפגישה עם ק-סקי, שהזמינם לכך. נתנו להם הוראות להשתדל להשיג את האמצעים הדרוּשים להגנת שתי הנקודות.

מסיבת השקט התחילו מדברים על הצורך להחליש את השמירה. הציעו להפחית את מספר האנשים השומרים יום-יום. כן העלו הצעירות – מסיבת השעמום, כנראה – את השאלה הנצחית, הישנה-חדשה, בדבר האשה בקבוּצה.

– מדוע נעבוד רק בבית? גם אנחנו רוצות לעבוד בשדה יחד עם הכל…

והתלוֹננוּיוֹת והתאוֹננוּיוֹת שפעו ונשפכו בלי סוף. נדמה להן, לצעירות, שקמים לקפח אותן בזכויותיהן ולשלול מהן את חופשתן, כביכול. כל מלה שיצאה מפי בחור היתה חשוּדה בעיניהן והולידה התנגדות. כך התוַכּחו ארוכות, בלצון ובכוֹבד-ראש, בצחוק וברוגז, ואחרי הכל נשארה השאלה במקומה עומדת. הצעירות לא שבעו רצון, כאילו נעלבו. ולעצם הדבר, הרי השאלה פשוטה היא, טכנית, תלוּיה בצורת המשק. אין בקבוצות מתנגדים לפתרון השאלה בצורה נותנת סיפוק לצעירות. גם הבחורים, לא פחות מן הבחורות, שואפים לפתרון-השאלה, כי פתרון זה יביא, סוף-סוף, לכך, שבכל קבוצה יהיה מספר-הגברים שוה למספר-הנשים, זאת אומרת, תבוא אפשרות של חיי-משפחה נוֹרמליים.

אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?

15 בינואר שנת 1920.

היום חילצנו קצת את עצמותינו. זה כבר התכונַנו ללכת לחַמרה לראות מה שרד שם מן השרפה ומה אפשר עוד להציל. היום החליטו, לבסוף, ששה שומרים לצאת לדרך. חלק מן הבחורים ה״מיוּשבים״ – כאשר יכַנו את עצמם – התנגדו ומחו. (״לשם מה ללכת? הן ברור וידוע, שלא נשאר שם דבר. ישקט, אז נרד. למה להסתכן? חשש לרוֹבים שלנו…״). נמצא מי שאמר, כי צריך לקרוא לאספה ובה לקבל החלטה אוֹסרת טיוּל זה. אך לאספה לא הגיע הדבר, וששת הבחורים יצאו אחרי-הצהרים לדרך.

במקום שהיו הצריפים מצאנו רק שׂרידים מתנור-האבן וחלקי כלי-ברזל שונים.

– – – מיטות הברזל נתעקמו מלַהט-האש ומכּוֹבד הגג שנפל עליהן. השומרים אספו מחפצי- הברזל היקרים ביותר, רתמו את עצמם בקוּלטיבאטוֹר ושֹמוּ את פניהם הביתה. את שלשת הנחלים שבדרך עברנו בשלום והנחנו את הקוּלטיבאטוֹר בידי החברים העובדים בשדה, שיאסרוהו לפרדות בשובם הביתה מן העבודה. בהיותנו במרחק של לא יותר מקילוֹמטר אחד מן הבית נשמעו פתאום יריות. בקול אחד אמרנו:

– התנפלות על תל-חי!

בן-רגע נערכה תכנית-הפעולה: לקבוע מַגע עם הבית, לחזור אחר כך אל השדה ולעזור לחברים העובדים בפרדות להגיע הביתה. הח׳ ז., רכוּב על סוסתו, דהר מיד לכפר-גלעדי להודיע את אשר קרה; טרוּמפלדוֹר, ועמו חמשת חבריו, שׂמוּ פניהם, בשרשרת, אל הבית. כשעלו בריצה על הגבעה, ראו שיורים על הבית – כדורים אחדים באו מצד החורשה ונתקעו ברעפי-הגג, כשהם מעלים אבק.

הקבוצה הקטנה חוּלקה לשתים, לשתי פלוגות, ובירוֹתן חליפות אש לצד היער, התקרבו בריצה אל הבית.

– פלוגה ראשונה, אש! פלוגה שניה, רוץ!

– פלוגה שניה, אש! פלוגה ראשונה, רוץ!

על יריות הפלוגה הקטנה ענו השודדים באש, אולם לא יכלו להחזיק מעמד ונשתתקו. כשנתחדש המַגע עם הבית, מיהרה הפלוגה הקטנה לשוב אל השדה, אל החברים העובדים והשומרים, שהתנהלו כבר בעצמם הביתה. אותה שעה נראה על ראש הגבעה ז. עם שלשה חברים מכּפר-גלעדי שמיהרו לעזרה. הפרדות הוכנסו אל תוך החצר. טרוּמפלדוֹר, מזוּין במוֹזר, ועמו שבעת החברים (ארבעה מהם מכּפר-גלעדי) המזוּינים ברובים, התפזרו לשרשרת ויצאו לתקוף את החוֹרשה ואת ראש הגבעה הקרובה. הם רצו לגמוֹל גמוּל על השוֹד בחַמרה; הם רצו להוַכח, אם עוד נשקפת סכנה מן העֵבר ההוא; לבסוף רצו להראות לשודדים, שהיהודים בוחרים להיות תוקפים מאשר נתקפים. – – – אלא שהשודדים הספיקו להמלט על נפשם.

שבנו הביתה. באחד מקירות-הבית מצאנו כדורים אחדים. כדור אחד חדר דרך החלון אל תוך הבית וננעץ בתוך הקיר. מן החברים לא נפגע איש. החלו משׂיחים את רשמיהם. הוּברר, שבשעת-מעשה הוּצאו כ-70 כדורים.

– עוד מקרים אחדים כאלה ולא יהיו לנו כדורים, – גערו אחדים ביוֹרים – בחשבון צריך לירות.

והיוֹרים ענו:

– צריך היה להגן על החברים הנסוֹגים עם הפרדות; בשעה כזאת אין מחשבין את הכדורים…

התנגשות אחרונה זו הראתה, שאין לסמוך על כל הבטחותיהם של ראשי הערבים, שאנו מצוּוים להיות מוּכנים להתנפלות, והכרח הוא, איפוא, שיהיה כאן מספר מספיק של אנשים (50 לכל נקודה) וכל השאר, שלא פעם כתבנו על אודותיו. אבל אימתי יהיה כל זה כאן? בדרום מקוים, כנראה, שהמצב ישתנה במהרה ולא יצטרכו לשלוח הנה דבר. ואנחנו הולכים ונוכחים מיום ליום, כי המעשה הסתבך וימשך עוד זמן רב, ואולי לא שנה אחת, והכרח הוא לא רק לחַזק את הנקודות הקיימות, אלא גם ליצור חדשות, עד שמספר הגברים שבהן יגיע, לכל הפחות, ל-250 איש… אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?…

ראוי לציין, שההתנגשות האחרונה הוכיחה שוב, שבין העולים החדשים שלנו ישנו אחוז גדול של בחורים אמיצים ותקיפים.

אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה

28 בינואר שנת 1920.

אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.

אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית,  מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].


[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.