אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפני שום דרך אחרת

בנובמבר 1916, במסיבות-חיים אחרות לגמרי, כותב י. ט. מכתב לאחד-העם – תשוּבה לדברי האחרון – ומַאשר בלי משים את אשר רשם בהיותו עוד איש צעיר, נתפס ל"הלכי-רוח" "לא-מעשיים" הוא מעיד על עצמו:

״לשעבר קרוב הייתי לטוֹלסטוֹאיוּת וכשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי אף לסרב להשבע. ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו "הם": 'היהוּדון עושה עצמו כמתעתע; מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת-הצבא'… אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא צריך הייתי להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבּדם, אבל בחצי-הטוֹלסטוֹאיוּת שלי ובאַנטי-המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותי אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפני שום דרך אחרת".

(מתוּרגם וּמוּבא ע״י ב. שוחטמן במאסף ״בסער" הוצאת אגודת הסופרים העברים, תל-אביב, תש״ג.)

מודעות פרסומת

בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. […] הוא קומוניסט נלהב, ולאומי ציוני, כמובן

במוצאי שבת, י"ד כסלו תרע"ד (13.12.13) כתב אליהו גולומב מכתב מדגניה לרבקה שרת (לימים הוז). גולומב היה אז זמן קצר לאחר סיום הלימודים במחזור א' בגימנסיה הרצליה, ויצא עם מספר חברים להתנסות בעבודה חקלאית בדגניה:

העבודה והחיים זורמים להם כסדרם. איש ודעותיו, איש ומחשבותיו. ולחשוב יש הרבה זמן, בשעת החרישה ביחוד, וגם חושבים יש אצלנו. בייחוד מעניין אחד אוֹסיָה, קיטע. איבד את ידו האחת במלחמת רוסיה-יפן, אשר עלה בה למדרגת אוֹפיצֶר. הוא יודע רק רוסית, אבל משתדל ללמוד עברית ככל האפשר. הוא מדבר על-פי-רוב עברית, בשפת עילגים כמובן ובמבטא רוסי מצלצל מאוד. הוא קומוניסט [חסיד של התיישבות בקומונה] נלהב, ולאומי ציוני, כמובן. כותב לפעמים ברַזְסוויֶט. חותם אוֹסיָה טרוּמפֶּלדוֹר. הוא חולם על דבר נציונליזציה או סוציאליזציה של הקרקע על יסודות קומונליים. את ביצוע חלומו הוא דוחה לזמן שידע עברית. לפני עבדו בדגניה היה כבר בקומונה במגדל – – – יש להם חברים קומוניסטים גם ברוסיה. קומונה רחבה אחת מתכוננת לבוא לא"י. רחבה, כלומר שיש בה הרבה חברים ממקצועות שונים. את הקומונה אני מניח להם, אולם רעיון הלאמת הקרקע או הסוציאליזציה שלה הוא אומנם אחד מיסודות התחיה שלנו.

בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני

זאב ז'בוטינסקי [מובא בתוך "הגדודים העבריים, יגאל עילם], מביע את אכזבתו מפרסום יומניו של טרומפלדור, החושפים את ההגשמה היום-יומית האפורה ומקלקלים את ההילה הרומנטית:

אני מצטער מאוד שידידיו הארצישראלים של טרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגליפולי, בהם פנה טרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות, שמטרידות את המחנה בחייו היומיומיים; סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים בכל מחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בחרו לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרומנטיות של גריבלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים גם שם מערבוביה וחוסר סדרים במטבח, ממריבות בין ליוטננט א' לבין הלויטננט ב', מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ'רצ'ילית האומללה, נשאה הקבוצה של צעירי הפליטים בעול שירות קשה ומסוכן תחת אש התורכים.
[…]
בדבר אחד אני מוכרח להודות: צדק טרומפלדור ולא אני. שש מאות ה-muleteers [נהגי פּרדים] הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות.