אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים

ס. פטרבורג. 20.12.1908.

הנני משתמש, גרישה חביבי, בהזדמנות הראשונה שבאה לידי, ויושב לשולחן לענותך על מכתבך הקודם.

– – –

לא נעניתי לנפשך המשתפכת, הפתוחה, משום שידעתי, כי קשה לפעמים לתת למי שהוא לבוא שמה. בשעה שכתבת לי רצית להביאני שמה, אבל הן במשך ימים אחדים יכול היה לבוא שינוי בדברים, ולך אולי קשה עתה לראות אותי פעוּר-פה ומוּכן לשמוע, ואפילו אם תהיה בטוּח, שכל מלה שתצא מפיך תרד לעמקי מַעמקי נשמתי. ידעתי שיש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגונו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם ריצה להתבודד ולהצטנף ולהתכנף דוֹם יחד עם יגונו הגדול. סלח-לי על הביטוי הקשה שפגעתי בך בו מתוך אי-רצון לנגוע בדבר שאסור לנגוע בו. איני מפקפק, שאתה מאמין שלא עשיתי זאת במתכוון.

כעת בדבר השימוש בלשון ״אתה״ ובלשון ״הוא״. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מַכּר ״אתה״ (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ״הוא״ זה ב״אתה״ ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוֹקרתים וכּבדתים וגם שתיתי אתם יחד – עם רבים מהם – גם מכּוֹס-היגון וגם מכּוֹס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים, אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והנה טובים הם (יכולים להיות טובים). אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התודעתי זה לא כבר. כנראה, עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב״אתה״. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים. היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותי, חיבקתיו ואמרתי לו ״אתה״, ומחר והנה לא אנשים קרובים אנחנו (אקוה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, איפוא, ״אתה״ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – –

[…]

לא נכזבו תקוותי ששמתי בך, גרישה חביבי, ולשוֹביניסט לא אחשבך; כן לא אחשוב, שעניניך הפרטיים משכיחים אותך את הציבוריים; יד ביד ילכו אצלך, כאשר יאה להם. ואני גומר. כבר שתי שעות אחרי חצות-לילה, גם מקום פנוי אין עוד. בכליון-עינים אחכה לתשובתך. להתראות!

 המכבד אותך,

                                                                                       אוֹסיה.

יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר

ס. פטרבורג. 20.2.1909

לא עניתיך, גרישה חביבי, עד כה, כי חיכיתי להתבררות-מצבי. כידוע לך, אני עובד במשרד ועסוק בו מתשע בבוקר עד שבע בערב. ללמוד קשה בתנאים כאלה. מלבד זאת אהיה אנוס להיות כאן גם בקיץ ולא אוכל לנסוע הביתה, דבר המצערני עד מאד. מצד שני הן קיבלתי עלי עבודה במשרד כדי לצבּוֹר אלף רוּבּלים, והיה סכום זה תשלום-החברים שלי במושבה שאנו אומרים ליסד. – – –

וגם אני רוצה לראותך, גרישה חביבי, רוצה מאד. צדקת בדבריך. יש בעמקי נשמתנו כמה יסודות משותפים, יסודות, שזמן רב ובלי תוצאות ביקשנום בנפש-אחרים. בבדידות, בדומית הלילה, טיפחנו בנו את הדבר המשותף הזה. אהבת האמת-הצדק[1], אהבת האנוֹשוּת ואהבת אחינו היהודים – אלה נבעו אצלנו מן היסוד המשותף הזה. מכאן נבע גם שויון-הנפש שלנו, הגמור כמעט, לצרכינו החמריים הפרטיים. אבל יש גם כמה צדדים בנו, לא שוים כלל וכלל. מטבעך הנך נלהב יותר ממני, אתה מוכשר להתמסר לדבר בהשפעת הרגש בלבד, ואני – יחד עם הרגש פועלת בי על הרוב גם התבונה, הניתוח המבקר. אתה, בשעה שאתה מתמסר לדבר מן הדברים, אין המציאות הממשית עומדת לנגד עיניך, ואני משתדל תמיד להשען היטב על האדמה מתחת ולהביא לידי אחדות את עולם-השאיפות עם עולם-העשיה וכו'…

אבל נשוב אל הענין: את שאלת נסיעתי לרוֹמְנִי אוכל לפתור בסוף אפריל או בראשית מאי. באמצע חודש מאי או בסופו תגמרנה בחינותי. הודיעני-נא מתי תגמרנה בחינותיך אתה, ויקל לנו להחליט דבר. אם תהיה לי אפשרות לסור אליך – טוב שהדבר יחול בימים שלאחרי בחינותיך, כי רק אז נוכל לדבר ולשוחח די צרכנו. – – –

מבחינה מסוימת דוחה אותי המשרד מאד וּוַדאי אעזבנוּ; אלף רוּבּלים אצבור לי באיזה אופן אחר…

והנני גומר וממהר אל המשרד, אל מכונה זו, ששקר בה ונבלות וכל באיה יחוּבלו. להתראות!

ועוד: אל-נא תחשוב, שאני שונא גילוּיי-נפש; להפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא-עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, איפוא! בקוצר-רוח אחכה למכתבך.

שלך אוֹסיה.


[1] ״אהבת האמת-הצדק״ – כביטוּי הסופר והוגה-הדעות הרוּסי נ. מיכאלוֹבסקי, שתבע מסירוּת לאמת בשתי משמעוּיוֹת: דבר נכון מבחינת ההגיון והמציאוּת ודבר נכון מבחינת הצדק.

איני יודע מה היא התיאשות; לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התיאשות

פיאַטיגוֹרסק. 13.7.1911.

אכן זוהי אבדה קשה, גרישה יקירי. טרם הוחלה המלחמה, מספרנו מעט, ואחד מחברינו, מן הנחוצים לנו ביותר, כבר עזב אותנו. זוהי, כמובן, אבדה קשה, אבל אני אינני מתיאש; בכלל, איני יודע מה היא התיאשות; לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התיאשות; לנו אסור להתיאש. וכאן אין גם מקום לכך. מספרנו הוקטן מכּפי שהיה גם קודם – ומה בכך? התוכל לחשוב שהנזק יהיה גדול? איני חושב כך; אני חושב, שהצלחת עניננו איבה תלויה באנשים, בפרטים. אני חושב, שבמקום י. אחד יבואו אלינו הרבה אחרים. הנה במשך השנים האחדות שעברו עלי מיום דבקי במשאת-נפשנו כבר רכשתי ואיבּדתי חברים לדעה פעמים אחדות. שלושה-עשר איש היינו כשבאנו מיפּן; בגלל איזו עיכּוּבים לא יכולנו אז לכונן מושבה, והכל, חוּץ מבּלוֹצרקוֹבסקי וממני, סילקוּ את ידיהם; אחר כך באו חברים חדשים והלכו להם מסיבות שובות וחוזר חלילה. אי-אפשר לו לענין חי בלי שטף תמידי. משום אי-קביעות זו של החברים לא הודעתיך את כתבותיהם. רק בבלוֹצרקוֹבסקי לבדו אני בטוח, כי מכיר אני אותו מתוך המעשים, אני מכיר את קביעוּתו. קביעוּתם ומסירותם של יתר החברים תוַדענה לנו עם התחלת המעשה גופו. לפי שעה הם, לדעתי, חברים על תנאי. הכתובת של בלוֹצרקוֹבסקי: – – – אם יש לך רצון, כתוב לו מכתב. זהו חבר נאמן, מסוּר, עומד על דעותיו. גם על השאר (ש״על תנאי״) אני יכול להודיעך דבר-מה. – – –

אלה הם כל ״על תנאי״ שלי ויש עוד ״נמשכים״ אחרינו. – – –

גם לבלוֹצרקוֹבסקי יש ״נמשכים״ אחדים. בכלל, לא יחסרו לנו חברים, ואולם לפי שעה יש לנו רק שלושה חברים בטוּחים, אמתיים (אתה, בלוֹצרקוֹבסקי ואני). יכול להיות, שבועידה נהיה רק אנו שלשתנו חברים בעלי זכויות גמורות. אמנם, קרוב לוַדאי שיבוא גם ס. ואולי גם ס-י… מובן מאליו, שאיני מתנגד להשתתפותו של י. בועידה; להפך, מוּטב שיבוא; הוא יביא לנו, לדעתי, תועלת – – –

יש בדעתי להרצות בפיאטיגוֹרסק לפני צאתי משם, ואולי גם, אגב-אורחא, ברוֹסטוֹב. את ראשי-הפרקים איני שולח לך עכשיו. עוד חזון למועד. – – –

גם אני וגם יתר החברים יודעים, כמובן, שנצטרך לחיות ברוֹמני על חשבון עצמנו. כלום אפשר אחרת? אלמלא כן לא היינו מסכימים לבוא. – – –

בזמן האחרון הנני טובע בשיעורים, הגוזלים ממני את כל הימים… הנני מחכה לתשובתך. ענני מיד. איפה ליזה השלין? האם הצליח הניתוּח?            שלך

אוֹסיה.

קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״

ס. פטרבורג. 31.8.1911.

שלום עליכם, חברים יקרים!

[…]

בשעות מנוחתי בעונג אעלה על זכרוני את הימים שהיו לנו ברוֹמני; אכן היו אלה ימים טובים. קוֹמץ אנשים, אולי לא-מבוּגרים כל צרכם, אולי עניי-ידיעות, אולי דלי כוחות, אולי אנשים שאינם משיגים השגה ברוּרה את הדבר, שאליו הם נושאים את לבם – קומץ אנשים כאלה התאספו ויגידו לאמור: ״רוצים אנו״. וגאוֹת היו המלים האלה, וכלום אפשר, שאחרי מלים גאוֹת כאלה, שנאמרו בכל כך ברירות ובטחה, לא יבואו גם מעשים ממשיים? בוא יבואו!…

וכמו חיים נצבים לנגד עיני כל החברים. הנה ליזה וּפניה (ביתר דיוק: עיניה) העיפות קצת; לעתים רחוקות, אבל תמיד במין צמצום נאה, קולע לענין, היא מבעת את דעותיה; הנה מאניה, הביישנית והשחקנית, השקוּעה במחשבותיה, המקשבת לכל והמעבירה כל דבר בשבילי-נשמתה ותכונתה, שנתנסו כבר בנסיון הקשה של הֵעשוֹת אדם נוהג פשטות ויושר-דרך (נכון יותר: מסתגף); הנה גרישה, המתאמץ להחלץ מכּבלי הארץ למען הנשא למרומי על; הנה דן, המלא שמחה אמתית על היות עוד בארץ ענין, בו יוכל לענות יהודי הגוּן ואדם הגוּן; הנה החבר ויקטוֹר, היודע אף מרגיש לימין מי, לימין איזה חוּג, עליו לעמוד והוא משתוקק למעשה חי, ממשי; הנה מוֹטיה, שעוד תסיסה בו כביין חדש, אבל גם ידיעה בקרבו, היכן יש למצוא את העיקר המבוקש…

אבל אשובה לעניננו! אתם ודאי כבר שלחתם לי את החומר הדרוש. זכרו, שזה מעכּב אותנו. – – – האם נמצאו כבר כלבים בשביל הלפרין? – – –

בברכת חברים, שלכם          אוֹסיה.

ברכה לכל החברים מאת בלוֹצרקוֹבסקי.

את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף

ס. פטרבורג. 6.9.1911

יקירַי, גרישה ואחרים! הנה אשיב על מכתבך, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א) אין אני מתנגד כלל וכלל להוספת שני הסעיפים, אם אינם נראים לכם מיותרים. – – –

בהנחות הראשונות שלנו הן היה אמור, בסעיף י': ״לתת אפשרות לאנשים בעלי אמצעים מצוּמצמים להסתדר בארץ-ישראל כעובדים עומדים ברשות עצמם״. אחרי כן אחדנו את שני הדברים בסעיף א׳ לאמור: ״שחרור העם היהודי מן השעבוד הלאומי על ידי חיים עצמיים בארץ-ישראל״. – – –

בהרצאה הודגש, שאי-אפשר שתהיה התחרות בין פועלים יהודים וערבים. אני מסכים, כי צריך להדגיש, שזהו גם הפתרון הגמור (אף כי לא היחידי, כי ישנם גם אחרים) של שאלת הפועלים הערבים. הנוסחה צריכה להיות קצרה, על כן אני מציע: ב) אפשרות לתת פתרון פשוט וגמור (המושבות מתנגדות לעבודה שׂכוּרה) לשאלה הקשה של הפועלים הערבים״. – – –

[…]

ג) מובן מאליו, שאיני מתנגד לדבר, כי במקום שני גורי-כלבים תסע לארץ-ישראל אתה; השאלה היא, אם לא יתנגד לכך גם הלפרין, שקיבל ממני הבטחה לשלוח לו גורי-כלבים.   – – –

ואם תצא לארץ בעוד שלשה חדשים, יכול להיות שאשׂתּכר עד אז חמשים רוּבּלים חדשים ואשמח: כלבים טובים נחוצים מאד בארץ-ישראל. אבל אל תאמר: ״הַלְוֵני״. את הכסף הזה תוציא על נסיעה נחוצה למפעלנו המשוּתף. אחת היא, איפוא, מי הוא נותן-הכסף, והנותן הוא מי שיש לו פרוטה בכיסו בשעה זו. ואם כך, מה טעם ״הלוני״? כלום הלואה כאן? חוב? הענין ברור, איפוא, מכל צד, ואקוה שלא נשוב לדבר בו. אלא שיש כאן צד אחר: הימָצא לך חמשים רוּבּלים י לי נדמה, כי לא. הודיענו זאת. עלי לדעת, כמה נחוץ.

ד) אני שמח מאד על התרבות המועמדים לחברים. אתה, כמובן, תודיעני על כל חבר חדש, ואוכל להודיע ע״י מכתבים ״חוזרים״ לשאר-החברים, כי מחננו גדל. כשאנו עומדים לפני השאלה: ״האם לקבל את פלוני אלמוני או לא?״ עלינו לתאר בנפשנו את האיש חי בקרב חבורתנו; ואם נראהו (בנפשנו) מתאים, עלינו לקבלו. – – –

ו) לליזה כתבתי גלוּיה ואקוה שקיבלה. הנני שמח על שגם היא וגם מאניה מרגישות עצמן בטוב. להרגשה אחרת אין גם מקוםם אצל קוֹלוֹניסטיוֹת וקוֹלוֹניסטים. ברוח טובה

וחזקה נתגבר על מַדוי הגוף. – – – מי מחברינו מתכּונן לנסוע ולאן? על ״לשנה הבאה בירושלים״ של חברנו ויקטוֹר הנני עונה (לצערי, רוסית): ״!Бог Даст״ [1] (ודאי צריך לאמור: ״אמן!״).

בחזקה אאמץ את ידו של דן. ברכה לכל החברים – – –

ולך, גרישה, ולכל השאר.                                   שלך

אוֹסיה.


[1] רוסית – אם ירצה השם. אבשלום

: מה בי יותר: מן הקוֹמוּניסט או מן הציוֹני? הן היות קוֹמוּניסט – פירושו עכשיו בשבילי: היות אדם. והאם שאלת פעם את נפשך: ״מה יותר בי: מן האדם או מן הציונוּת?"

ס. פטרבורג. 29.11.1911

בעצת פקיד-הדוֹאַר שלחתי לפני ימים אחדים הודעה למנהל משׂרד הדוֹאר והטלגרף בקיוב, בה ביקשתיו לחפש ולמצוא את המכתב ולהמציאו לידך או להחזירו לי. תחת ידי איננו! גם תחת ידך ודאי איננו, ולא יהיה, כפי הנראה, – ככה שמוּרה ברוסיה חליפת מכתבים ממגע יד זר.

אנסה-נא לכתוב מכתב חדש. כבר כתבתי לך, כי אי-אפשר לו, למכתבי, שלא יהיה שוֹנה מקוֹדמוֹ. אבל הלא צריך, סוף-סוף, לאמור את אשר יש לאמור – בצורה זו או אחרת – ביחס לשאלות, שאת נגעת בהן במכתבך ״ההוא״. כבפעם הקודמת הנני מתחיל את כתיבתי בחצות לילה כמעט. השקט מסביב הולך וגדול; יש, איפוא, אפשרות להתעמק, יש אפשרות להתרכז.

הנה אני מושיט את ידי למכתבך ״ההוא״; אני קורא בו וחושב, מה עלי לענות. על כל שאלה ושאלה יש לאמור כל כך הרבה! גם כי אוֹמַר מעט, ירבו דברי. להמשיך לקרוא

לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק

חַוַת אוֹקוֹפּ. 10.6.1912.

שלום עליכם, חברים יקרים!

ששה ימים הנני פה, בחַוה, אצל מַכר. סרתי הנה לימים עשרה בכוונה מיוחדת לנסות את כוחי וללמוד קצת, לכל הפחות קצת, חקלאות. הבוקר גשם ואי-אפשר לצאת לעבודה; אני משתמש בכך וכותב לכם. ניסיתי את כוחותי ורשות לי לאמור, כי התוצאות מניחות את דעתי; חמשה או ששה רגעים אחרי אָחזי במחרשה התחילה העבודה מצלחת בידי, והכל היה טוב וחרשתי כל היום ואחרי כן, לפנות ערב, לא חשתי כל עיפות. לפי דברי האִכּרים אני חורש כעובד-אדמה מוּבהק. יתר על כן: אתמול באו אלי יואל ק. ומוֹטיה ו. ולימדתי אותם לחרוש. הם גרים בקלינצי (כעשרים קילומטרים מחַוה זו) ובאו לכאן לעבוד מעט. – – –

שעת הצהרים קרובה והגשם יורד ויורד. לעזאזל! היום רציתי לקצור הרבה, כי עד עתה קצרתי רק מעט, כחצי שעה בסך-הכל; אין זו, כפי הנראה לי, עבודה קשה, ועל נקלה אמלאנה. היתה לי פה הזדמנות ללמוּד קצת כל עבודת-שדה. אני יודע לשׂדד, לתלל תפוחי-אדמה וגם לנַכּש, זאת אומרת לעקור במַכּוש עשבים רעים (עבודת נשים); גם זרעתי מעט כוּסמת וכו׳ וכו'. דבר אחד אבקשכם, חברים יקרים: הודיעוני, באיזו מקומות מקבלים בארץ-ישראל צעירות לעבודה ומה הם התנאים. בימי הסתיו הבא, בסוף חודש אבגוּסט, תעלינה לארץ-ישראל, יחד אתי, גם שתי צעירותינו-חברותינו למושבה; אחת בֶּלה (עוזרת-רוקחים), שכבר כתבתי לכם על אודותיה, ואחת אַניה, חדשה לנו. – – – אילו היו לנו חמש צעירות כאלה, כמה טוב… – – –

בארבעה-עשר לחודש יוּני זה אצא לביתי, לפיאַטיגוֹרסק; לפני זה נערוך מעין שׂיחה קטנה, ואולי נזמין אליה מעט אנשים מן הקרובים אלינו ברוחם. – – –

הראיתם את ליזה? מה רושם עשתה על כל החברים? חושבני, כי דעתי תתאמת; חוששני, שתתאמת וקצת חבל… אבל אין דבר, יהיה מה שיהיה, לפנינו מפעל רב, חי. הכושל יעזבנו; נצטער, אבל המפעל אינו צריך ואינו יכול לעמוד במקום אחד; למלא את מקום-הכושלים יבואו חדשים, יבואו חזקים יותר…

העננים מתפזרים, לקצור אי-אפשר, כי העשב רטוב, אלך לחרוש. ברכה נאמנה לכל החברים… שוב גשם, גם לחרוש אי-אפשר, אמצא לי עבודה אחרת…

[בלי חתימה]

יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם

פּיאַטיגוֹרסק. 8.8.1912 (מנין ישן).

שלום עליכם, ידידים יקרים, דויד ומאיר! – – –  את מכתביכם, חברים יקרים, אני מקבל וקורא תמיד בעונג רב, וברגש זה אני גם עונה לכם; הן המכתבים הנם לפי שעה הדרך היחידה להתקרבותנו. לולא רבצה עלי עבודה שאינה סובלת דיחוּי, הייתי, כמדומה, יושב לשולחן ימים על ימים וכותב לכם על היקר כל כך לכולנו. הנה בקרוב אסע אליכם, וככל אשר מתקרב יום-צאתי מכאן, גוברים וחזקים בי כיסוּפי למקום, בו אתם כולכם, חביבי ויקירי, עובדים את עבודתכם יום-יום. לעתים קרובות אני רואה אתכם בדמיוני והנה שזופי שמש אתם ומכוסי אבק, ועם זה גם שמחים ועליזים, הולכים אחרי המחרשה או אוחזים במגל. מסביב לי פה גברים ענוּדים צוארונים גבוהים וקשים ונשים עדוּיוֹת שמלות-יקר; טהורים וזכים מבחוץ, מזוהמים ומכוערים הם בפנים. הם עובדים ומתוַכּחים וצוחקים; ואולם כל אשר יעשו יוצא מזויף, עלוב ומתועב, או חתום בחותם השפלות, הטפשות והכיעור. בטוב שבאופנים הנם אנשים שלא-טוב להם, שתלונה תמידית, חרישית, בפיהם; הם מבקשים מה, מצפים. מורגש, שהחיים האלה הולכים ומתפוררים, ובמקומם עומדים לבוא חיים אחרים, ומי יתן וימהרו לבוא. את החיים האחרים האלה מבקשים בני- האדם, .הם הולכים לקראתם, אם כי בגישוּש לפי שעה, בטעוּיות. הנה ביליתי בחודש שעבר שני ימים בין אנשים מבקשים כאלה. סמוך לפּיאַטיגוֹרסק מתגורר מַכּירי, טוֹלסטוֹיני למחצה, צ'אגה. בכל קיץ אני מבקר אותו ומשוחח עמו. יש לו משק לא-גדול, אבל מטופח יפה. אשה לו, בן ובת מבוגרים ובן ובת קטנים. הוא גופו מתנגד לרכוש פרטי ולמשק גדול, ואולם אשתו מרחבת את משקם לאט-לאט, בהדרגה. עכשיו 20 פרות להם, גן גדול, שדה קטן וכו'. בשנים הקודמות הייתי בא לצ׳אגה בימי חג, כשהייתי פנוּי משיעוּרי, ולא הייתי משתתף בעבודה, אבל בשנה זו פיניתי את עצמי לשני ימי חוֹל ועבדתי קצת (חרשתי בשדה וניכשתי בגן). אבל לא זאת באתי לספר לכם עכשיו, אלא שהפעם נודעו לי שני עיקרים, שמצדדים בהם (לא רק להלכה, אלא גם למעשה) גם צ׳אגה וגם עוזרו-חברו גבריוּשה, בחור כבן עשרים ואחת. ראשית, שניהם סבוּרים, שאין לנו רשות להעביד לא רק אנשים, אלא גם בעלי-חיים; בעצמנו אנו צריכים ליצור את כל הנחוץ לנו; ינתן-נא לסוסים, לפרות וכו' לחיות חיים טובים, חיי חירות.

– – – הם עצמם עובדים רק בגן ובמִכוֶרת. השדה והפרות נתונים בידי האשה והבנים המבוגרים, המתנגדים להשקפות-האב… שנית – סבורים גם צ׳אגה וגם גבריוּשה – צריכים בני-אדם, הרוצים להיות בני-חורין באמת, לצמצם את צרכיהם עד לידי מינימוּם. בדרך-כלל אפשר להסכים לזה, ואולם צ׳. וג. מסיקים מזה מסקנות קיצוניות מדי. על יסוד דעתו של רופא אחד (שהובעה בדפוס) החליטו, למשל, להביא אל פיהם רק אוכל חי, בלתי מבושל: במקום לחם לעסו זרעוני חיטה, במקום מרק אכלו ירקות חיים וכו'. אמנם, לאחר חודש או שנים או שלשה התחיל צ׳אגה מרגיש עצמו חלש ושב (ועמו שב גם, ״משום חברוּת״, גבריוּשה) לאכול תבשילים, אבל שניהם (ביחוד ג.) בטוחים, כי אי-הצלחתם אינה אלא מקרית וכי צריך היה לעשות את הדבר באופן אחר; כנראה, לאט-לאט. ועוד ישובו ודאי לנסות את נסיונם. לדבר הראשון (בנוגע לבעלי-החיים) כלשני אני מתנגד, וזמן רב התוַכּחתי אתם, ביחוד בנוגע להנחה הראשונה, ואולם איך שיהיה ובימים שהייתי בבית צ׳אגה הרגשתי, כי חי אני בין אנשים חיים, בריאים, החיים חיים בריאים ויפים, הנושאים את נפשם לחיים בריאים, מוּשׂכלים ויפים יותר. מה רחוק כל זה מחיפּוּשיהם המזויפים, הקולניים והחולניים של בני האינטליגנציה העירונית! ביחוד יש למצוא ענין וגם ללמוד ממנו, איך חיים באהבה ובשלום בני-אדם שונים מאד זה מזה בתכונותיהם ודעותיהם. צ׳ וג. מתהלכים יחפים, בלי חגורות, ותלבושת האם והבנים המבוגרים טובה יותר; צ׳. וג. שותים מים חמים, בלי סוכר; האם והבנים המבוגרים שותים טה בסוכר; וכן בכל דבר כמעט. חיי צ׳. וג. צנועים יותר, פשוטים יותר. ואף על פי כן חיים האנשים האלה יחד ואינם רָבים וגם אינם מתוַכּחים, ורק ״משוחחים איש עם רעהו בשלום״, ומשׂיחים זה לזה את דעותיהם, הרגשותיהם, מחשבותיהם והלכי-נפשם. כמה צריכים אנו ללמוד מזה… – – –

מובן מאליו, שבשעה שאנו מקבלים חבר חדש אנו שמים קודם כל לב לדבר, אם האיש מתאים לחבורתנו (מבחינה רוחנית ומצד הכשרתו לעבודה). על המניה אנו שואלים אחר כך, ושום השפעה על קבלת החבר אין לה. – – –

אם יתברר, כי לימי הסתיו הקרובים (לשם זה עניתי עכשיו אל החברים במשאל) לא יהיו לנו לא אמצעים במידה מספקת ולא בקיאות במידה מספקת, הרי אין לנו, חושב אני, אלא להסתדר יחד, בקבוצה, על יד קבוצה אחרת, ביחוד על יד אנשי דגניה, ש-: א) קנו להם נסיון במידה הגונה; ב) מכירים אותנו במקצת, וג) בקבוצתם נמצא ענין בכלל וגם נוכל ללמוד מהם לא מעט… – – – ובזמן זה גופו יוכלו חברינו ברוסיה להשׂתּכר את הפרוטות הדרושות לשם בנין משקנו אנו. על זה ועל יתר האפשרויות נדון בשעה שנהיה יחד בארץ-ישראל. כן גם נדון בשאלת עשית פרסום לדעותינו וקבלת חברים חדשים – – – בכלל, לא דיברתי מעולם על לב-מישהו שיעלה לארץ-ישראל; אני משתדל לסבב את פני הדברים כך, שמאליהם יוַלדו הרגשות המתאימים והתנאים הטובים, וכי לארץ יעלה רק מי שמשתוקק לעלות, מי שלבו נוֹשאוֹ לארץ; רק אנשים כאלה נחוצים לנו, לדעתי, שם; השאר מוטב שיהיו פה עד שיבשילו. – – –

ברכת לבי לכל חברינו. להתראות בקרוב, חברים יקרים!

שלכם

אוֹסיה.

איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא

פּיאַטיגורֹסק. 15.8.1912

קיבלתי את כל מכתביכם, חברים יקרים. – – – ולבסוף, את הגלוּיה המשוּתפת שלכם מעשרים וששה ביולי. את האחרונה קיבלתי זה עתה והתענגתי עליה יותר מאשר על כל המכתבים הקודמים. אינכם כותבים בה כמעט כלום, אבל הטון שלה אומר לי, כי כתבתם אותה מתוך שמחה. – – –

בקרוב נבוא אליכם: מוֹטיה ו., זלמן ס., אני, אַניה ובלה. על עצמי לא ארבה לדבר: איני יודע, מה יהיה טיבי כפועל ואיזו עבודות אוכל למלא. כוחותי עמי; לא רבים יחזקו ממני; סבלנות יש לי במידה הגונה: מוכן אני ללכת ברגל חודש תמים, ארבעים קילומטרים מדי יום ביומו, ולא איעף. כי אעבוד, מובטחני שאמלא את העבודה על הצד הטוב; לא במהרה, אקוה, איעף; אבל… הן תדעו, חברים, איזה מקרה קרני במלחמה. הוא הוא שעלוּל להיות לי למכשול. לא כל עבודה אוכל לעבוד. צבי כותב, שי. תמה לדבר, איך זה אני קוצר וחורש בידי האחת. פשוט הדבר מאד: ידי השניה מלאכותית, יש לי אפשרות להניעה, כי חלק ממנה (כמעט עד המרפק), יחד עם שריריו (החזקים במידה הגונה), שׂרדוֹ. ליד זו, המלאכותית, מחוברים מיני מכשירים, שבעזרתם אני יכול לא רק לקצור ולחרוש, אלא גם לעשות כמה עבודות אחרות. – – – אקוה, איפוא, שאצלה להרבה סוגי-עבודה.

ואם אראה, כי מיוּתר אני בקבוצה, במושבה, כי למשא אני, ואפילו מעט מן המעט, לא אחכה, כמובן, עד… לא יהיה צורך לבקש ממני, כי אלך… ודי, די על אודותי. – – –

[…]

שלכם

אוֹסיה.

בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו

פּיאַטיגוֹרסק. 11.10.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

לפני צאתי לארץ-ישראל[1] אני רוצה להודיע אתכם קצת מהשקפותי על השאלות המענינות אתכם ואותי כאחד. מטעמים שונים יהיו דברי קצרים הפעם, נוגעים רק בכללו של הענין.

כל הבא מרוסיה לארץ-ישראל או מארץ-ישראל לרוסיה רואה לתמהונו תהום עמוקה בין החיים שם ובין החיים פה, בין העובדים בארץ-ישראל ובין העובדים ברוסיה. תהום זו אינה צריכה להיות במציאות, ונשתדל לבטלה, לגרום להתבטלותה. דבר זה יוכל לצאת לפעולות-ידים, אם כל צד יבין את משנהו ואם כל צד יודה בזכוּיות-משנהו. מהות- השאלה ברורה, לדעתי, לכּל. רוב-המוני היהודים נמצאים בגלות; אין, איפוא, לזלזל בעניני הגלות; מצד שני ארץ-ישראל – בה התקוה הציונית, העתיד הציוני. לשאלה ״למי היתרון?״ אין מקום: לשתיהן חשיבות גדולה. ואין מקום לגאוה, אין מקום לאי-שויון. צריך ליצור שדה לפעולה משוּתפת. מה צריך לעשות – יודע כל איש בדיוק, פחות או יותר, אבל צריך גם לדעת, למַה יש חשיבות גדולה יותר, כלומר, מה צריך להקדים ומה לאחר לעשות וכן גם איך לעשות. לפנינו כל העבודה הציונית, ואנחנו – החלק הדימוקראטי שבהסתדרות הציונית – צריכים למלא את כל העבודה הזאת. ואולם עלינו לברר לעצמנו בירור גמור ומוחלט, למה יש, לדעתנו, חשיבות גדולה יותר, זאת אומרת, מה הם המעשים הראשונים שעלינו לעשות ואיך לעשות אותם.

לדעתי, ישנן לפנינו קודם כל שלש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ-ישראל (זאת אומרת: לרכוש אדמה ולעשות אותה קנין של כל העם היהודי), וג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר קשר ישר, עם ארץ-ישראל.

א)       חינוך לאומי פירושו חינוך ברוח יהודית ובלשון עברית (לשון עברית כלשון, ולא כמקצוע של לימוד). עלינו להשתדל, כי מספר גני-הילדים ובתי-הספר מן הטפּוּס הלאומי יגדל ויתרבה, ככל האפשר. אנו צריכים לשאוף שהכל ילמדו בבתי-הספר האלה, ומכאן שבתי-הספר צריכים להיות מרובים, שכר-הלימוד קטן, ספרי הלימוד בזול והמורים חדוּרים רעיונות החינוך הלאומי. יחד עם חינוך-זולתנו עלינו לחנך את עצמנו: ללמוד את הלשון העברית, את דברי ימי היהודים וכו׳. החינוך הלאומי צריך לתת ליהודים נשמה יהודית, הוא צריך לעשות את היהודים מצד צורתם ליהודים מצד מהותם.

ב) כשאני מדבר על הלאמת האדמה אין אני מתכּוון להלאמת כל האדמה בארץ-ישראל ברגע זה. לא! לי ברור, כי ברגע זה (וכן גם בעתיד הקרוב ביותר) תהיה אדמת היחידים מרובה יותר לאין שיעור. ולא רק שאין אני מציע להלחם ברכישת אדמה על ידי יחידים, אלא, להפך, חובתנו לסייע לכך (ועם זה להקפיד, שהעבודה תהיה כולה יהודית).  אני רק רוצה להדגיש, כי ככל אשר ילך ויגדל שטח אדמת כל העם היהודי בארץ-ישראל, כן נלך ונתקרב להתגשמות שאיפותינו. ועל כן קודם כל – הלאמת האדמה, ולמעשה: העבודה לטובת ״הקרן הקיימת לישראל״. – – –

ג) קשר עם ארץ-ישראל יכול להבּרא על ידי לשכות-מודיעין מכל המינים ועל ידי חליפת-מכתבים ישרה ונסיעות מן הגלות לארץ-ישראל ומארץ-ישראל לגלות. מובן מאליו, שמי שנוסע לארץ-ישראל טוב שיכירה תחילה להלכה (על פי ספרים, הרצאות וכו'). הנוסעים שלשה מינים הם: א) תיירים. כלומר איש איש על חשבון-עצמו; ב) עולי-רגל. מסתדרת קבוצה של אנשים, ואיש-איש מכניס, לדוגמה, רוּבּל אחד לחודש. לסוף השנה מצטבר, לדוגמה, סכום של מאתים וחמשים רוּבּלים, בסכום זה יכולים לנסוע לארץ-ישראל ולשוב ממנה שני אנשים, ואלה נבחרים או נשלחים על פי גורל או התור. מחייבים אותם להתענין בשורה של שאלות, כרצון כל הקבוצה, וכשהם שבים עליהם לתת דין וחשבון ותשובות על כל השאלות. ג) חלוצים. אלה נבדלים מעולי-הרגל בזה, שאינם הולכים לארץ-ישראל לזמן קצוב, אלא על מנת להשתקע בה. גם לשם זה מסתדרות קבוצות, שחבריהם מכניסים תשלומים חדשיים. – – – החלוצים עומדים בקשר-מכתבים עם

הקבוצה ששלחה אותם.

בהיותי ברוסיה[2] בקרתי את: פ-ג, ב., מ., ק., ח., ר. ופ-ק. בכל מקום, מלבד מ., שוחחתי עם הנוער ובכל מקום נתקבלו שלשת העיקרים (החינוך הלאומי, הלאמת האדמה בארץ-ישראל והקשר הישר עם ארץ-ישראל). והרי ״סקירה״ קצרה על כל המקומות. – – –

עם כל שבע הנקודות המנויות קבעתי קשר: נתתי להם את הכתובת שלי בארץ- ישראל: Palestina. Via chaifa. Col. Kinereth. דגניה. ליוסף טרומפלדור – – –

אני יועץ לקבוצות להודיע לחבריהן המתכוננים לעלות לארץ-ישראל על מנת להיות בה פועלים עובדי-אדמה, כי חברת יק״א אומרת לכונן על יד בתי-הספר שלה (הטובים שבהם במינסק ובנוֹבוֹפּוֹלטאבקה, פלך חרסוֹן) שיעורי קיץ, – מחודש מאי עד חודש ספטמבר שנת 1914 — שבהם תהיה אפשרות לקבל הכנה הגונה. מן הצורך, איפוא, להגיש תיכף ומיד בקשות לועד המרכזי של יק״א (הכתובת: ס. פטרבּוּרג. – – – ), ולשון-הבקשה בקירוב: ״אני רוצה ללכת לארץ-ישראל (או לארץ אחרת). החלטתי להיות שם עובד-אדמה. עבודה זו איני יודע. אני מבקש, איפוא, לתת לי אפשרות לעבוד עבודה זו וללמדה בחַוַת מינסק (או נוֹבוֹפּוֹלטאבקה). את תשובתכם ואת תנא–העבודה אבקש להודיעני על פי  כתובת פלונית". – – –

בזה אני גומר את מכתבי הראשון. הנני חושב ומרגיש, כי העבודה תֵעשה; גם קשר עם ארץ-ישראל יהיה. בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו. לה תהיינה תוצאות, אם כי לא אדע, אם גדולות או קטנות. אני מבקש מאת החברים לכתוב לי מזמן לזמן (מלבד תשובות על משאלים) על עבודתם ועל החיים בגלות בכלל. שלום!

אוֹסיה.


[1] ״לפני צאתי לארץ-ישראל…״. בקיץ 1913 היה י. ט. בקונגרס הציוני האחד-עשר בוינה ובדרך-שובו לא״י עשה זמן קצר ברוּסיה. המכתב – לחברים ברוּסיה.

[2] ״בהיותי ברוּסיה ביקרתי…״. שמות הערים נתונים בראשי תיבות מזהירוּת שמא יפול המכתב בידי הרשות, שהביטה בעין לא-טובה על התנועה הציונית. ויש לקרוא: פּטרבוּרג, בּוֹריסוֹב, מינסק, קיוֹב, חַרקוֹב, רוֹסטוֹב וּפיאטיגוֹרסק.