הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. […] שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו!

21 בּאוֹקטוֹבּר (3 בּנוֹבמבּר) שנת 1905. כמדרה.

אבא ואמא יקרים שלי!

כבר כתבתי לכם בגלוּיה, שהתאגדנו כאן 11 איש לשם יצירת מושבה בארץ-ישראל. הדבר יהיה לכם אולי כהפתעה, ואולם אם תשימו אל לב מה היה תוכן חיי בעבר יוּברר לכם, כי אשר קרה ובא צריך היה לבוא באחד הימים, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אכן, כל זמן שהיה מוּטל עלי להגן על ארץ- המולדת שבה ראיתי אור-עולם, על רוּסיה, לא חסתי על חיי ולא שמרתי על נפשי. אנו חיים ברוּסיה, כל עניני-החיים שלנו קשורים בה, כל אשר בה יקר לנו, כי כל חיינו כולם שוטפים ועוברים בה. אפס אם תתבונן רגע ותחשוב כראוּי על מצבנו, מצב היהודים ברוּסיה – מה יכול להיות עגוּם ורע ממנו?!… אימתי לא סבלו שם היהודים? יד מי לא פגעה בהם?! אומרים: ״צריך להלחם ברע! יש לבער את העול, את החוֹשך ואת הרשעות ו – ואור-היום יזרח לכל!…״ כמה פעמים שמעו אזני היהודים דברים-הבטחות כאלה! כמה פעמים האמינו בהם ואחר כך התאכזבו בהם! בכל מקום כמעט נרדפים הם. היהודים, דורות על דורות. שנוּאים ובזויים הם. לשון היהודים – בשפל-המדרגה. תרבות יהודית אינה קיימת כּמעט. יש רק שעבּוּד מדכּא והוא, בכל כּבדו לאין נשׂוֹא, מעכּב את החיים ובוֹלם אותם. הגיעה לנו השעה להיות עם עומד ברשות עצמו. קצנו להיות מפוּזרים בין הגוֹיים השונים ולשמש להם כלי-משחק קל. אנו חייבים להתאחד ולהיות גוף אחד. שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלוּיים באחרים; שם נעשה לנו בעצמנו את הטוב ואת הרע. נחיה-נא במחיצתנו אנו! נראה-נא, אם צדקו האומרים, שאין אנוּ מסוּגלים לחיות חיי עם עומד ברשות עצמו. וכן נראה-נא, אם צדקו האומרים, שבקרוב תקום מלכות האַחוָה הכללית – כי על כן הוּכּוּ עיניהם מאור נצחונות קלים. הזעזועים ברוּסיה זעזעו גם את חיי עמנו היהודי. עכשיו, נראה לי, השעה להתחיל בפעוּלה ציוֹנית מעשית, ממשית. אם לא ננַצל שעה זו שוב תעלה ספינתנו היהודית, יחד עם ספינות אחרות, על שרטון רע ולא נוּכל להזיז אותה משם. זאת היא הסיבה, אבא ואמא יקרים, שאנו החלטנו לעלות לארץ-ישראל עכשיו, בלי דיחוּי. וטובה היא החבוּרה שלי: כולם כמעט בעלי-מלאכה, אנשים ישרים, יודעי-עבודה, ואחד הוא עוזר לרוקח. שוּב נשוּב לרוּסיה, נתאמץ למצוא את האמצעים הדרושים (כמאתים-שלוש מאות רוּבלים לכל איש) ומקץ זמן קצר נצא לארץ-ישראל לעבוד בה. כולנו רוָקים וכן נלך לכוֹנן את המושבה, ולשאת לנו נשים נספיק בימים שלאחרי כן. יתּכן שנמצא עוד אנשים אחדים ישרי-לב וטוֹבי-אוֹפי שיתאימו לנו ויסכימו לחיות כמונו חיי ״קוֹמוּנה״. ואחר כך אולי אף אתם ועוד משלנו תעלו ותבואו אלינו.

והנני נפרד בנשיקות מכּם ומלוֹבה ומדוֹרה ומ – – -.

זמן צאתנו מכאן קרוב (?). – – –

אוֹהב אתכם

אוֹסיה.

מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ

כמדרה. 21 בּדצמבּר שנת 1905.

אבא יקירי!

שוב ניתנה רשוּת לשלוח מכתבים ואני משתמש בדבר וכותב לך עוד מכתב. עד היום הזה עוד לא ידוע מתי ישיבונו. יום-יום מפריחים שמועות חדשות. – – –

חשבנו לפנות במכתב אל הגנרל דנילוֹב, אחר כך – לשלוח לו טלגרמה, אחר כך – לשלוח טלגרמה אל המלך, אבל תחת כל אלה לא עשינו כלום, כי קשה לסדר ולעשות מה בתוך המין האנשים העורים והגסים הנמצאים פה אתנו. עוד מעט וענין הבקשות והטלגרמות היה גורם למלחמת ידים חדשה, על כן החלט לשבת ולא לעשות כלום, ואפילו אם ישיבה זו תמשך עד חג-הפסח. את רוב האנשים שלנו תקפה רוח עצבנות ומשטמה. יום-יום שותים רבים לשכרה. התחילו משתכרים אנשים, שלא שתו מימיהם. – – –

מריבוֹת וקטטות היו בחודש הזה יותר מאשר בעשרת החדשים הקודמים. ולעתים סוף המריבות – מיתת חברים.

והשממון גדול עכשיו שבעתים, כי מנוּתקים אנו מן העולם ניתוּק גמוּר. אין מכתבים ואין עתונים. כדי להפיג קצת את השעמוּם התחלתי נותן שיעורים – נמצאו לי כחמשה-עשר- עשרים תלמידים שומעים – בהיסטוריה ובמקצת בגיאוגרפיה. בערבים אנו קוראים ספרות יפה… ועם כל אלה – חיים! חיים הבו לנו! מסביב שממון עד כדי יאוּש ובטלה איומה, ממיתה!.. אבל… גם זה יעבור… הכל עובר… ואולי עוד נזכה לראות את עצמנו בתוך כל עם ישראל המאוּחד והמקוּבץ… אז ננוּחם מצרותינו ונשמח ונחזה את אחינו המרוּדים… מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח-ישׂגה גאוֹן-עמנוּ. מהר, התאסף, עם אוּמלל, עם מהוּלל! הן סבלת, עוּנית דיך, ועיניך למרחב, לחופש, הרחק מפחד ומשעבּוּד!

כתוֹב לולאדיבוֹסטוֹק (רוֹטה שביעית בגדוד-הקלעים הסיבירי-המזרחי ה-27). קבלו את תמונתי, התבוננו בה וזכרוּני, כאשר אזכרכם אנכי. נשיקות חמות אני מנשק לך,

לאמא, ללוּבה, לדוֹרה – – – האוהב את כולכם,

אוֹסיה.

ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם־מה אני נופל…

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

סַמוֹשה יקירי!

איש-צבא הייתי, על כן אקפיד על חוקי הכבוד ואחרי שכתבתי לאבא אכתוב לך. וחובתי הקדושה, עם זה, להודיעך, כי עוד מעט ולא יהיה בי כל זכר לרוח-הצבאיוּת, ואין לך, אפוא, לדבר על לבי שאעמיד את עצמי לבחינה לשם קבלת תואר [1] подпору́чик. לגבי פנסיה אין כמעט כל ערך לדבר, ואשר לכבוד המיוחד להחשב ל- подпору́чик בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוַתּר עליו. הלא מחשבותי נתוּנוֹת ליסוּד־מושבה, והנה אם בארץ-ישראל תפרוץ מלחמה, ודאי יכתירוני-בתואר [2] пору́чик. שם, אף על פי שאני מוּכן ומזוּמן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים. והלא תדע מה זה ״בבית, לא אצל זרים״ למי שמתדפק כל ימיו על דלתות זרים ואין עונה, למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוּז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עיף ומיוּגע מעבודה קשה, סקוֹר אסקוֹר בשמחה ובגיל את שׂדוֹתי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: ״לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!״ וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום אגן על שדותי, על זכויותי. יבוֹא! מאחורי שדותי, מימיני ומשמאלי חברי. לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דימוֹקרטים ברוסיה, ידי חברי לא תהיינה מגוֹאלוֹת בדם אחי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם-מה אני נופל… אבל קרוב לוַדאי שלא נלחם ולא נפול. לא יהיה צורך בכך. צורך יהיה בעבודה ונעבוד, ורק צר מאד ללב, כי החיים רעים כל כך, ועד שאדם זוכה להתחיל בעבודה המושכת את לבו, עוברים עליו לבלי שוב ימים רבים, ימים ארוכים. היה שלום!

אחיך אוהבך,

אוֹסיה.


[1] Sub-Poruchik/Sub-lieutenant. לפי הערך בויקיפדיה, הדרגה התקיימה עד 1765, כך שהזיהוי לא לגמרי ברור. אבשלום

[2] להרחבה על הדרגה: http://en.wikipedia.org/wiki/Poruchik. אבשלום

אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים

ס. פטרבורג. 17.6.1906

[…]

אניוּטה חביבתי!

אחרי הבעל – אשתו. הרמן אולי חשב, כי העמוד השלישי יהיה לו, אבל אני מצדד בשויון-זכּוּיות לנשים: לעת עתה, כפי הידוע לי, נהנות נשים משויון-זכויות רק בפינלאנדיה, באוסטרליה האנגלית ובעולם הציוני. – – –

אני גם מקוה, לראות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ-ישראל את אידה (את צוחקת?), אם בוֹא תבוא לארצנו בכלל. וארץ-ישראל מתעוררת לחיים. ביפו נוסדוּ שיעוּרי ערבית לעולים; בירושלים התחילו מלמדים ציור וחרושת-שטיחים; הפועלים לומדים פרק במלאכת-הבניה, וזו משתלמת בירושלים יפה-יפה; הדור הצעיר מתחיל להתארגן בהסתדרות אחת; חבירה של בעלי השכלה גבוהה פותחים בארץ-ישראל גימנַסיה טובה; חבורת מוֹרוֹת ציוניות מיסדת אגודה בשם ״דבורה״, שמטרתה עזרה הדדית למורות עולות לארץ-ישראל; רבים קונים אדמה; זו מתיקרת. החיים נעוֹרים! בשעה טובה! היי לי ברוּכה!

אחיך אוֹסיה.

העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, […] עלינו לבוא לעזרתו.

ס. פטרבורג. 19.6.1906.

חברה נכבדה אידה!

[…] בטֵה שאנו שותים יום-יום ישנו רעל – טֵאִין; גם בקפה יש רעל – קפאִין. את כל אלה אנו שותים, והדבר נחשב למביא תועלת. אבל כי תגדילו מעט את אחוּזי הרעל ובלה האיש. הוא הדין בתורת הפסימיוּת בחינוּך. מעט – יביא תועלת, הרבה – יזיק. זאת היא השקפתי. מכאן תשובה על שאלתך בדבר הרמוֹניה. כדי להגיע אליה צריך ליצור תקופה מתאימה לה; לדעתי היא תקופת המשטר הסוציאליסטי. בזה תושג, כמובן, גם המטרה השניה – החינוך. – – –

ולפי שעה עצתי נתוּנה לך: המעיטי, אדם חלש, לשתות קפה וטה, והמעיטי, אדם אכוּל-ספקות, להרהר בדבר-הפסימיוּת; הרבי-נא, אדם חלש, לטייל, לעבוד עבודה גופנית ולשאוף אויר צח, והרבי, אדם אכוּל-פסימיוּת, להביא אל קרבך משמחת החיים ומעצמת הכוחות הנחוצים למלחמת-האדם לטוב. ואשר לתוכן מלחמה זו, כאן אנו מחוּלקים. את חינוּכנו קיבלנו בין רוּסים, כמו רוסים. הרבה צדדים שוים ביניהם ובינינו, הבדלים גדולים אין אנו רואים. יחד אנו נושאים את נפשנו אל המשטר הסוציאליסטי וטבעי הוא, שגם נלך יחד בדרך אחת וגם נחיה יחד את חיינו. ואולם האם רשאים אנו לעשות כך?

אבותינו עזבו את הגיטו היהודי, אנחנו נטמענו, אבל כל העם היהודי אינו יכול להטמע. גם בסדר הסוציאליסטי העתיד לבוא תתקיימנה אומות; היחסים ביניהן ישוּנו, כמובן, אבל אומות תתקיימנה. זהו טוב ולכן גם רצוּי. הן לא תרצי למשוח את כל העולם העתיד לבוא בצבע כהה אחד; לא תרצי לעשות כל פנים יפות למכוֹערוֹת ולקחת מכל איש חזק חלק משריריו.

העם היהודי אינו רוצה, ויש לאמור, שאינו יכול להטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל-שאר-העמים, עלינו לבוא לעזרתו.

[…]

היי ברוכה. והנני מסור לך בכל לב,

חברך אוֹסיה.

קודם כל: השתלמות במדע. […] הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי;

ספ״ב. 6.9.06

לוֹבה חביבתי!

[…]

לפנים (בימים מקדם) היתה רק דרך פשוטה אחת לפני הנכנסים אל שער-החיים: כל איש היה צריך להביא לו בעצמו את מחיתו. עכשיו אחרת, החיים התפתחו והסתבכו. באה לעולם חלוקת העבודה, כי תקצר יד כל איש לבדו למלא את כל המון התפקידים השונים. ואולם הצרה היא, שעל יד שיטת חלוקת העבודה, מחוּיבת-המציאות והמביאה בלי ספק תועלת מרובה, אִותה לה מושב גם הבטלה ובאו לעולם טפּילים מַזיקים לעצמם ולאחרים. אלה חשבו שהבטלה – אושר בה, יתרון על שאר בני האדם; ודאי, חושבני, לא התעמקו כלל בשאלה הזאת, כי איך יעלה על הדעת, שביודעים ובכוָנה עיקמו כל כך שאלה ברורה ופשוטה כזאת. ובין הטפילים והעובדים נתהוה לאט-לאט חוג-אנשים שלישי, חוג עובד אמנם, אלא שהדברים שהוא יוצר הנם נחוצים רק לטפּילים, כלומר אינם נחוצים כלל. מזה יוצא, שבני האדם יתחלקו לג׳ סוגים: א) עובדים, ב) טפּילים וג) עובדים המשרתים את הטפּילים. מי שרוצה להיות לטפּיל נחוצים לו רק מעט תנאים ״נוחים״, מי שרוצה להיות לעובד משרת את הטפּילים אינו צריך לדקדק אלא לאחוז באחד המעשים הבאים לידו ולעסוק בו בלי חקירות יתרות; מי שרוצה להיות לעובד אמתי צריך מתחילה להעמיק לחשוב בדבר, להעמיק לחשוב, לאמץ את המוח. ומכיון שאין לאמץ את המוח כשאינו מוכשר לכך, צריך, איפוא, קודם כל להכשירו. ובכן, חביבתי לוּבה, קודם כל: השתלמות במדע. הוא יפקח את עינינו לראות את כל הדרוש לנו; בעולם גדול זה, המלא כיעורים מכּיעורים שונים, הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי; אך הוא לבדו לא ירמנו. בלעדיו רע מאד; כמה אנשים ראיתי, שחיו קודם חיים טובים ועליזים ויד הזמן היתה בהם לרעה ומחתה מחייהם את כל צבעי-השוא ועכשיו רע וקר להם, כמו לקוֹקוֹטית בת חמישים או לשיכּוֹר עזוּב, ערירי, בן-חמשים. למדי, איפוּא, לובה, ואל תחלמי לפי שעה על דבר הקוֹנסרבטוֹריוֹן. גמרי את המחלקה ח׳ והכּנסי לאוניברסיטה. אם תוכלי, מצאי לך שיעורים או עבודה מתאימה אחרת, והעיקר למדי. היי שלום! הנני מחכה לתשובתך.

האוהבך,

אוֹסיה.

החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא

פיאַטיגוֹרסק. 13.8.1908.

זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה[1], שאני רוצה לענות על מכתבך, ואיני יכול לעשות זאת

[…]

עונג רב הסב לי מכתבך; מיד הרגשתי בך חבר. גם אני, גרישה חביבי, מציב לי מטרות גדולות. לא רק על פתרון שאלת היהודים אני אומר להקל במושבות הקוֹמוּניסטיות שלי. רעיון-המושבות התחיל מתרקם במוחי לפני ימים רבים, עוד בהיותי רחוק ממחשבות ציוניות. מדוּכא ומדוּכדך מן המשטר הקפיטליסטי הזה, לא יכולתי להתנחם, כאשר יתנחמו אחרים, במין מלחמה, ששני הצדדים נלחמים בה כשהם שקועים בזוהמה רבה. ראה ראיתי בין לוחמי האמת הגדולה אנשים טובים וישרים שבאו במקרה אל בין שורות-האויב ורדפו היום באף ובחמה את ידידיהם מאתמול. למדתי, שקשה לאדם להלחם ולהאָבק כל עוד יקיפהו מכל צד יון-ביצה מַבאישה, כל עוד יספוג בכל תאי גופו את הרעל הממלא את כל סביבתו כולה. לא רציתי לשמוע מחר בלעוֹג לי אוֹיבַי מאתמול: "אִתּנו אַתּה! כבר שכחת את פטפוטי הפתאים הרעבים!"… החלטתי ליצור בתוך הביצה הגדולה כברת אדמה מוּצקה, בתוך המדבר – נוה-דשא. קשה ליצוֹר, אבל ידעתי, כי אמצא לי רעים נאמנים, ועמל וסבל לא הפחידוני.

צדקת, חברי, בדבריך: רבים הם הרוצים ללכת בדרך זו (של מושבות קומוּניסטיות), גם,ראיתי אנשים כאלה, ואולם למשיכת אנשים (רחבה) לא נגשתי וּבארגוּן כוחות לא עסקתי עדיין. אמנם, היה כבר נסיון קטן. לפני שנתים וחצי התחברנו שלשה עשר איש יחד וכבר היינו מוּכנים לעליה, ולאָשרנו נתפרדה החבורה. אני אומר – לאָשרנו, כי לתוצאות אי-אפשר היה לקווֹת מאותו מעשה: שום הכנה עיוּנית לא היתה לנו, וכפי שאני רואה עכשיו, היינו חוזרים על שגיאות, שכבר נכשלו בהן עושי נסיונות שקדמו לנו. וחומר-החבורה היה מובחר ויקר: ממגיני פּוֹרט-אַרטוּר, כולם בריאים, כולם חדוּרים משאת-נפש וישרים ולמוּדי מלחמה קשה. כמה דברים היינו חסרים אז, כמה דברים אנו חסרים גם עתה. עוד לא הגיעה השעה לגַשם את משאות-נפשנו בחיים; נחוצה עוד הכנה עיוּנית הגונה ועבודה מעשית מסוּימת לפני ההוצאה לפועל. מובן מאליו, שגם למשיכת אנשים רבים הנני מתנגד ונימוקי: איך נמשוך מספר אנשים גדול, פחות או יותר, למעשה שבגישוּמוֹ עוד לא התחלנו אנו בעצמנו. נעבוד, איפוא, לעת עתה בחביון-פּינתנו, בלי קולות ודברים, ולא נתן לדיבוּר הקולני לבלוע את המעשה הבריא, החי. כאשר נבוא לעשות את המעשים הממשיים, נתרחב ונתפשט ככל אשר נוכל. אני בטוּח בנצחוננו, ואולם לפי שעה אני שותק דוֹם. ישנם, כמובן, אנשים יקרים, המוכנים לעשות את כל הענין לחוּכא ואיטלוּלא; לפעמים אתה משיב על צחוק בצחוק, על הלצה בהלצה ועל חידוּד בחידוּד, ואולם על הרוב אינך אלא מושך בכתפיך: כלוּם יש דבר בעולם שלא תוּכל ללגלג עליו, שלא תמצא בו מקום לפקפוקים?… מי איש ואינו רוצה כיום להחשב לחכם! יהי אלהים עמיהם!

על ההכנה העיוּנית והעבודה המעשית הקודמת למעשה גופו עוד נשוב לדבר; כן נדבר על כמה דברים אחרים. לעת עתה אסיים מכתבי; אקוה שאקבל תשובה בפיאַטיגוֹרסק.

והנני מתענג ללחוץ את ידך ומכבדך בכל לב.

המחכה למכתבך,

אוֹסיה.


[1] ״זה שלשה ימים, חבר נכבד גרישה״ – גרישה-צבי שץ. מכתבים מקבילים של צ. ש. אל י. טרוּמפלדוֹר – בספרו של צבי שץ "על גבוּל הדממה" (ראה הקדמה, עמוד 16).