מעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור

4.11. שמונה בערב. – – –

הובאה לי בבוקר מערכת-קלפים עם חמשה פראנקים. המפקח על הסדרים מצא בחצות הלילה חבורת משחקים ולקח מהם. ציויתי לקנות בכסף חלב ולהכין לחיילים סעודת-חלב לערב. החיילים שבעים רצון, ואמרו שמעכשיו יחפשו בעצמם תגרנים ומשחקי-בקוביא, למען החרם את נכסיהם לטובת הציבור.

כשהכל בסדר, כשהכל חָלָק – קל ללכת, אבל מאי רבותא? צריך לדעת להבקיע דרך גם בסערה ובפחתים…

6.11. שבע וחצי בבוקר.

חפפתי את ראשי במים חמים, רחצתי את גופי במים קרים, לבשתי את מעיל-החג – ושבּת אצלי! – – –

ארבע וחצי אחה״צ.

יתברך הבורא אַלַה וישתבח נביאו מוחמד! היום בא הקולונל וציוה לסדר מפקד לזקנים בשתים. שאלתי: ״האם לא בדבר הנסיעה?״ – ״כן, בענין זה״. – ״אימתי?״ – ״מחרתים״. בכהרף-עין עשתה לה השמועה כנפים בכל המחנה… ההתרגשוּת עלתה למעלה ראש: באמת? אימתי? כמה אנשים? מי ומי ההולכים? לכמה זמן? בשתים בצהרים ציוד. עלי הקולונל להודיע… (חמשה סעיפים בפרטי-הנסיעה ועוד פרטים).

היום קיבצנו פה כסף בין הנוסעים לטובת פליטינו ברוסיה. – – –

שמונה וחצי בערב. – – –

הדבר הוא פשוט: לפני בואנו היתה רק שאיפה אחת: לנסוע לאלכסנדריה, לכל הפחות, לאיזה זמן. ואולי גם לעולם. חשבו, שאני אבוא עם כנופיה של מחוסרי משמעת ואהיה לצחוק. וכשראו את הארגון ואת הכשרון והרצון לעבודה, במעט שהוּכוּ בתמהון ונדהמו. חלק, ביחוד הקצינים, נרתמו מאליהם בעבודה. אבל רק לזמן-מה. מיד חזרו לסורם. הרשיון לנסוע לא בא והקצף גַדל. קצף זה, כמובן, נשפך במוֹרד, במקום היותר קל: על ראש החדשים ומגינם הקפיטן… ״החדשים היו להם כזרים״ – רבונו של עולם! וכי לא הם בעצמם כתבו מכתבים והתאמצו בכל, שיבואו לא חברים, כי אם ״זרים״?! – אגב, על כל זה כבר כתבתי לא פעם. מה היא סיבת היאוש ? – כשהלכו אל הגדוד ראו לפניהם אופקים רחבים. הלכו כמתנפלים שתוּמי-עין אל תוך החפירה. והאופקים נעלמו. והדרך היתה קשה והעבודה כבדה. הכו במכוש – ללא הועיל: תחת עפר מצאו סלעים. ונכשלו.     – – – לאדם הבינוני אי-אפשר היה בתנאים כאלה לקיים את האידיאליזם מן הימים הראשונים. ובעקבות הבינונים נפלו גם אלה שהיו משהו למעלה מבינונים. הידבּקות פסיכולוגית… היה קשה, מאד קשה – ואין אני מאשים את הנופלים. לא בפעם הראשונה. – – – ואני כמעט בטוח, שעוד יקומו מנפלם… הרבה עצבים קלקלה, הרבה הזיקה לענין זו הדחיה השנית של הנסיעה. אילו באה החופשה בזמנה, בימים הראשונים של הצפייה לה, היינו ניצלים מהרבה אי-נעימויות. אבל אין דבר! כשהכל בסדר, כשהכל חָלָק – קל ללכת, אבל מאי רבותא? צריך לדעת להבקיע דרך גם בסערה ובפחתים… – – –

נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח?

20.11 אחת עשרה וחצי לפני הצהרים. (הטלת קנסים על משחקי בקוביא שנתפסו, לטובת אלמנת פרנק).

תשע שעות וארבעים רגעים בערב. – – –

…נטרנו, נטרנו כרמי-זרים, ועתה, כמדומה, שלח לנו ד׳ כרם לעצמנו לעבדו ולשמרו. – – – וכוח? מעולם לא חליתי. ועתה, כשאני עובד להוד רוממותו עם-ישראל, האחלה?  – – –

הערב היה שוב הרב הצרפתי בחברת רב צרפתי שני (השמות). השני יסע מחר לחזית הבולגַרית. ישבנו, שתינו טה: דיברנו על המלחמה, על הציוֹנוּת. שניהם אינם ציוניים. שניהם אומרים: ״הציוֹנוּת יכולה להזיק לזכויותינו בצרפת״. – – –

הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם

22.11. שמונה בבוקר. – – –

במזג-אויר שכזה עם אלף בחורים טובים אפשר היה לפעוֹל רבּוֹת. אבל איפה הם האלף? ישנים בני-ציון. לא חוֹם פנימי יחממם, חוֹם לב גאה, חוֹם-אהבה לעמם, אלא חוֹם חיצוני, חוֹם-תנור, חוֹם שמיכה חמה, חוֹם מיטה רכה.

11 ורבע לפני הצהרים.

קר, אך את בנין בית-היִבּוּש צריך היה להמשיך, מפני שהימים הבאים לקראתנו אולי יהיו קרים מאלה. החומר הקר, מעוֹרב במים עוד יותר קרים, מקפיא את פרקי ידי העובדים. עשיתי מדורה והחלפתי את משמרות-העובדים, שיתחממו. בידחתי את דעתם במהתלות ובשיחות, ויותר משעה וחצי לא עבדו. האופיצרים הצעירים, כרגיל, לא היו נוכחים. לדרוש מהם שיבואו לא חפצתי, וכשאין דרישה, אין הבנה מצדם למה הם נחוצים. הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם; הם אינם מרגישים, שבושה היא להתגולל באוהל בשעה שהאנשים כולם נמצאים ברוח ובקור… אחרי העבודה פתחתי את אוהל-האופיצרים. אחד שוכב על המיטה בבגדיו, תחת שתי שמיכות ומעיל-חורף: השני יושב במעיל-חורף ובכובע, מכוּוץ מקוֹר; ושניהם משוחחים בעליזות… ״אה, אדון הקפיטן! בבקשה! נתחמם יחדיו!״ – ואני הפניתי ערפי והלכתי… נזכרתי, איך שבאַרטוּר, לפני 11 שנה בערך, ברוח ובקור שכזה חפרתי יחד עם חברי החיילים חפירות והאצבעות היו כה קפואות! האופיצרים ישבו ב״בלינדאז׳ים״[1], שתו והתעלזו. הם לא היו דרושים לנו, אנחנו ידענו בעצמנו מה ואיך צריך לעשות, אבל החיילים חירפו וגידפו: ״שֵדים! יושבים, שותים לשכרה, בשעה שאנחנו פה נמקים בקרה!״ אני הבינותי את הרגשת החֵמה הזאת בכל טבעיותה, למרות כל העדר-הבינה שבה… עכשיו הנה שתי רגלי כפתילי-קרח, אבל בנפשי חום ומנוחה.

 


[1] בלינדאז׳ – חפירת-מגן מבוצרת.

נראה שיהודי-צרפת התבוללו באופן יסודי!

5.12. שש בבוקר. (דין וחשבון יומי; מחסור בפרדות; גם באנשים: נפצעה פרדה).

חמש וחצי לפנות ערב.

גמרתי ענין-הכירות. ציויתי לר-ן שימסור את הכירה הקטנה בשביל האַמבּוּלַטוֹריה, הלשכה והמחסן, ואת הגדולה בשביל האופיצרים; ישתמשו בהן על פי תּוֹר. בשביל החיילים נגמר בנין בית-היִבּוּש. שם יש בדעתי לסדר מעין קלוּב, ומלבד יִבּוּש-הלבנים ישתו שם טה, יקראו, יכתבו, ישיחו…

תשע וחצי בערב.

היה הרב הצרפתי. הודיע, שקיבל רשיון מראשיו לסדר אצלנו עבודת-אלהים. ביום-השבת הבא, בעשר בבוקר.

השיחה נתגלגלה על הציוֹנוּת. שאלתיו, אם יסע לארץ-ישראל, אחרי שהיהודים יסתדרו שם כמו בביתם. ״אסע לראות״ – ענני. – ״ולחיות שם?״ – ״לא, אילו אפשר היה להעביר שמה את פאריז…״ כך ידבר רב צרפתי! נראה, שיהודי-צרפת התבוללו באופן יסודי! – – –

פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף

19.12. חמש לפנות ערב.

הנני כותב בחפזון. שולחים אותי בעל כרחי לבית-החולים, מפני שנפצעתי משהו בכתפי השמאלית. בושה לי, לאיש-צבא, ללכת בגלל שרטת קלה שכזו לבית-החולים, ובפרט שאת הכדור כבר הוציאו, אבל חזקו עלי דברי הרופאים. אני התחננתי, התעקשתי – לא הועיל כלום: אף הם התחננו והתעקשו. לבסוף הודיעו בהחלט, שהיתה פקודה כזו ושהם אנוסים לשלחני לבית-החולים, ואפילו בעל-כרחי. הבטיחו, שמחר, אולי, יתנו לי לשוב למחנה. גם בושה, גם חבל, אבל מה לעשות. מחר אתאמץ בכל כוחותי להמלט חזרה.

היום נפצע גם מ. י. גם פצעו היא בכתף ומכדור וגם כן פצע קל כּשלי. – – –

שמונה וחצי בערב.

רופאי בית-החולים לא היו קשים כל כך. כשאמרתי להם בהחלט, שעלי לשוב למחנה, נתנו לי ללכת; כמובן, בתנאי, שאביא לעשות תחבשות לפצעי. והרי אני במחנה, באהלי, על יד שולחני הקטן. מה טוב!…

מלבד מה שהפצע קל הוא, היה עוד טעם למיאוּני בבית-החולים: כאן, במחנה, המצב עכשיו מורכב הוא עד מאד, גם בין הזקנים, גם בין החדשים, שכבר כמעט אינם מספיקים. ואנשים אינם נוספים! גדולה מזו: נתקבלה מאלכסנדריה תשובה טלגרפית על הטלגרמה שלי: ״שלשים האנשים קיבלו פיטורין״. וַדאי ״הצליחו״ להשוות את עצמם בזכויות לחדשים, שנתחייבו רק לששה חדשים… ואז גם עשרים וששה הישנים, הנמצאים פה, ישתחררו. וכמעט כל החדשים הנם במחנות זרים. חוץ מזה יש כמעט בכל יום חולים ופצועים. ומה יהיה? בשעה כזו חטא הוא לעזוב את הגדוד. – – –

          וכך היה סדר-הפּצעי. בשתים ורבע חזקו יריות-התותחים והרוֹבים. אנו עמדנו במחנה והתבונַנוּ. הודיעו לנו, שההתקפה היא מצדנו. עבר חצי-שעה. פתאום בא חייל משלנו על פרדה ביעף: "אדוני! מ. י. פצוע!" תיכף ציויתי לחבוש את סוסי ורכבתי מהר למקום המאורע. והנה מ. י. נפצע לא קשה בבשר כתפו השמאלית, והוא נשלח לבית-החולים הקרוב. אני נכנסתי, ראיתי את הפצע, עוֹדדתי את הפצוע וחפצתי לרכוב אל המחנה הקרוב, שלשם הגיעו גם כן כדורי-הרובים. מצאתי את הבחורים במצב-רוח אמיץ. במחנה האחרון מצאתי פרדה שנפצעה היום בצוַאר וציויתי לשלוח אותה אל המחנה ולהחליפה באחרת. כתום כל זה ישבתי על הסוס לנסוע הביתה. ואך הפניתי את ערפי ללכת, והנה איזו יד-חַבר טפחה לי על כתפי השמאלית, אבל טפיחה חזקה. כוכבי-האֵפּוֹליטה צלצלו. לי נדמה, שהכדור פגע בכוכב ונפל ארצה. נגש מ. א. וביחד חיפשנו קצת על הארץ. לא מצאנו כלום, ואני נסעתי הביתה. באתי למחנה, סיפרתי על מ., סיפרתי גם על נשיקת-הכדור. בדקו את כתפי ומצאו, קצת למטה מהאֵפּוֹליטה, חוֹר קטן. ״הכדור נכנס לשם!״ – ״ומהיכן יצא? – ״ואולי פּצע?״ אני עניתי שלא, כי אין הרגשה בכתף, אלא כמתּוֹך טפיחת חַבר. אף על פי כן החליטו שעלי להתפשט למען חַפּשׂ את הכדור. פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף. מן העֵבר השני נשקף קצה-הכדור כחוֹטם של עכבר. למרות רצוני נאלצתי לגשת אל בית-החולים הקרוב אשר בשדה. שם לקח הרופא מלקחַיִם, אחז בקצה-הכדור, משך – והכדור אינו יוצא. אז חתך מעט בבשר, לעשות רוַח, משך – והכדור אינו יוצא. שוב חתך בבשר, לעשות רוַח יותר גדול, והתחיל למשוך – הכדור אינו רוצה לצאת! מצא המקום, כנראה, חן מיוחד בעיניו לבלתי צאת! אני יושב לי ומביט, ז. ור. עומדים מסביב ומביטים גם הם, המלקחים ננעצים ומתרפּים. לבסוף אחז הרופא בכדור כראוּי והתחיל לסובבו, כמי שמוציא פקק מפי הבקבוק. אז נוּצח הכדור ויצא. – – –

פרדות אינן דבר שבכבוד, כמובן, אבל כמה עמל, כמה מרץ, כמה ליח-נפש השקעתי בענין זה… והעבודה, יחד עם זה, נקדשה במות ובדם-החברים… לא לחנם נפלו החברים, לא לחנם נשפך הדם

29.12. שבע וחצי בבוקר.

[…]

שמונה בערב.

14 פרדות בחמש – שלחתי. מחבורת-הבוקר שב רק החצי; החצי השני עודנו עובד. ממחנות-האנגלים באו 45 אנשים; 11 נשארו. לבוקר, חושב אני, יבואו כולם. אחד (פ. ו.) נפצע היום בכדור בצוָאר. שלחוהו לבית-החולים. ובכן, בערב מסרי את הגדוד היו אצלי: 57 אנשים, 107 פרדות במחנות זרים; 33 אנשים (עם שני אופיצרים), 42 פרדות במחנה. חלק מן הפרדות כבר מסרתי, ובשאר אנו ממשיכים את העבודה. ועוד איך ממשיכים! אתמול נתנו מן המחנה 47 פרדות, היום 57, וזה בזמן שבסך-הכל יש לנו 42. מובן, שאלנו מעט מן הנמצאים במחנות-הזרים. מחר עד הצהרים אשלח 20 פרדות לעבודת-היום, וחסל. וַדאי שמחר אגמור למסור הכל, ואולי בערב כבר נהיה בדרך…

אני חושב, שנוסע אנכי לדבר אחר, יותר גדול ויותר, חשוב, ואף על פי כן צר לי על דבר-מה. צר לי על הפרידה מה-Z.M.C. – פרדות אינן דבר שבכבוד, כמובן, אבל כמה עמל, כמה מרץ, כמה ליח-נפש השקעתי בענין זה… והעבודה, יחד עם זה, נקדשה במות ובדם-החברים… לא לחנם נפלו החברים, לא לחנם נשפך הדם. Z.M.C. מת; אבל הוא חי וגמר את חייו בכבוד.

רואה הוא, בכמה קלות נרכשת ״הגינוּת״ חשובה זו, יקחוה אופל וכל שד! אם מועד יצירת הגדוד ידחה לימים, לשבועות ולחדשים – אטול עטי ביד ואכתוב

אלכסנדריה. מצרים. 1916.VI.16.

שלום לו, ולַדימיר יֶבגניֶביץ׳[1] היקר!

[…]

עכשיו אודיע לו מה מעשי כאן. אין אני צריך לדאוג עכשיו לפרנסתי הואיל וסכום כל שהוא – לקיום שנה אחת בערך – ישנו עכשיו בידי. להצלחת הענין שאני מטפל בו מחוּיב אני לחיית עכשיו כאדם ״הגוּן״, כלומר להוציא על פרנסתי לא פחות מעשר לירות לחודש. מוטל עלי לבוא בתור ה״חוּגים״ ולהסתובב בחברה ה״הגוּנה״. אילו באתי, למשל, אל כבוד השליח המיוחד, המיניסטר הכל-יכול, מר א. א. סמירנוֹב[2], ולבוּשי חולצה רוסית פשוטה – לא הייתי מתקבל בסבר פנים יפות. וכלום אפשר היה לי לקבל אדם ״הגון״ בעליה העלובה שלי, ד׳ על ד׳ – הזוֹכר הוא אותה ? בקיצור, או לא בקיצור, אני מתגורר בפאנסיוֹן יקר קצת ומזמין לי חליפה אצל חייט יקר ואינני עושה שום דבר ונחשב ל״צעיר הגון וטוב״. רואה הוא, בכמה קלות נרכשת ״הגינוּת״ חשובה זו, יקחוה אופל וכל שד! אם מועד יצירת הגדוד ידחה לימים, לשבועות ולחדשים – אטול עטי ביד ואכתוב. לפני הרבה שנים, בשבתי בערי-השדה, השתעשעתי בכתיבה. אחדש ימים כקדם ואעשיר את העתונות הרוסית בעוד כּתּב אחד…

בלי משים הרביתי דיבור על עצמי. עתה אל הענין!

מצד אחד החלטתי לעמוד בקשרים עם ה״חוגים״ ועם החברה ה״הגונה״ כדי שירצו ויוכלו לתמוך בי, בשעת הכושר, ובענין-הגדוד. מתוך החוברת הוא רואה, שא. א. סמירנוֹב כבר תמך בי. בחביבותו הגדולה ביקר – במיוחד לשם הגדוד – אצל מַכּסואֶל… מצד שני אני משתדל שלא לאַבּד את הקשרים עם אנשי גדוד-הנהגים לשעבר ולשעתיד. עשיתי מה לפתיחת מטבח יהודי זול ולוקח חבל בפעולתו היום-יומית. שם סועדים הרבה מאנשי גדוד-הנהגים לשעבר ובחורים יהודים בכלל. עכשיו אני עושה משהו לפתיחת לשכת-עבודה, ליסוד אגודת-עובדים ולה קופה לעזרה הדדית וכו'.

בבקשה, יכתב-נא מה חדשות אצלו? מה הסיכוּיים?

שלו י. טרומפלדור.

הכתובת:  אלכסנדריה. מצרים. חברת ״כרמל מזרחי״. י. טרומפלדור.


[1] ולדימיר יבגניביץ׳ – זאב ז'אבּוֹטינסקי. על גבי המכתב רשוּם בידו של י. ט.: ״שלחתי מכתב אחר, וזה נשאר אצלי״.

[2] א. א. סמירנוֹב – בא-כוח רוּסיה במצרים.