לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי

17.7. שתים-עשרה בצהרים.

שוב דורשים אנשים למחנות-האנגלים (פרטים). בלעדי זה רע, ועם זה – לא טוב. ה״טיוּלים״ מן המחנה שלנו לחזית לוקחים, נאמר, חמש-שש שעות באופן ממוּצע; ממחנות- האנגלים – הטיוּלים הם הרבה יותר קצרים. יש מקומות, שהם דורשים רק חצי-שעה, שעה. בכלל, אצל רבים, רשאים לומר, נשאר הרבה זמן פנוּי. עד שהמשיכו את עבודת החפירות היו עסוּקים יותר; עכשיו, שעבודה זו נגמרה, מוכרחים להמציא עבודות אחרות: תרגילי-צבא וכו'. לבי אינו נוטה כלל וכלל ל״המצאת״ עבודה והייתי רוצה יותר, שהאנשים ינוחו. אבל דא עקא, שבשעות הפנויות אין האנשים משתמשים למנוחה, כי אם לדברים אחרים לגמרי. התפתח, למשל, המשחק בקלפים (מעמידים בקרן כספים, חפצים, סיגריות וכו'), למרות אסורי. אפילו בחורים בעלי הכרה כ… (שמות) מתנגחים בקלפים יום-יום. הטענה היא: הן צריך לבלות את הזמן בדבר-מה. ברם, הבטלה מביאה לידי פשעים יותר קשים. שמועות מעורפלות מגיעות אלי, שמאותו עוון אינם נקיים לא רק (שמות), כי אם גם (שמות).

וענין הגנבות (פרטים). דיברתי הרבה על הכיעור שבדבר, שמעשה אדם אחד יוכל להעטות חרפה על כל גדודנו. התריתי, שאם יתפס מי-שהוא מאנשינו בגנבה, יענש קשה, בלי רחמים. נראה, מה יהיה הלאה.

ועוד: חזיון-המסחר. זה לא בטל לגמרי, למרות כל האמצעים שאחזתי בהם במלחמתי אתו. אני מעביד את מוחי עבודה קשה בפתרון-השאלה: איך לצאת ממעגל-הקסמים? מצד אחד חפץ אני לתת לאנשים שעות-מנוחה עד כמה שאפשר יותר, מצד שני מביאה הבטלה אותם למשחק בקוביא ולחטאים קשים מזה. חושב אני לסדר שיעורי-לימוד לשפות האנגלית והעברית, משחקים בלון-טֶניס וכדומה; מלבד קריאה בעתונים, אם ימצאו פה. כלום לא מוּזר, – – – בטלה במלחמה והמידות הרעות הבאות ממנה…

היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה

VII.28. שמונה בבוקר.

נוסעים ונוסעים, ואין ארץ. רק שמים אפורים-תכולים וים. מרחביה, גלים, רעמות-קצף לבנות. תנוּדה במקצת.

שתים בצהרים.

היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה. ר. קרא: אם-כך, הרי גם אני נכון ללכת לפלשתינה. אני לא עניתי דבר, ואליבא דאמת גם לא שמחתי ביותר על ההודעה הזאת. על כל פנים חזיון מענין: כשיהודי מתבולל (ור. הוא מתבולל גמור) נתקל בדבר-מה לאומי, הרי הוא בראשונה נמשך אליו (ודאי מפני שאין דבר אחר קרוב באמת); ורק אחר כך מתחילים להֵראות לו הצדדים השליליים, הסכנות השונות, והמתבולל חוזר להיות פאטריוֹט של ארץ-מולדתו בלי כל הוספה…

עכשיו אני מרגיש שוב, שאני איש-צבא, שלא בדברים, כי אם במעשה אני הולך לפעול לשם האידיאל שלי

22.9. 11 לפני הצהרים.

אתמול לפנות ערב (בחמש וחצי) באה אלי פקודה, שהיום בבוקר בשמונה וחצי עלינו להיות בנמל (שער מספר 46). לא הקוֹלוֹנל ולא איש אחר לא באו אל המחנה. אני שלחתי לברר: א) אם עלינו לקחת את הפרדות אתנו; ב) אם עלינו לקחת את האוכפים; ג) אם עלינו לקחת את החיילים החדשים; ד) היש עגלות בשביל חפצינו? ה) היבוא הקולונל למחנה ? את הקולונל לא מצא השליח. ר. ענה במקומו: א) את הפרדות אין אנו לוקחים אתנו; ב) את האוכפים גם כן לא; ג) את החיילים החדשים אנו לוקחים; ד) עגלות אין בשביל חפצינו וגם (לפי דעתו של ר.) אינן נחוצות; ה) הקולונל לא יבוא למחנה. – – – בערב הלכתי העירה, הצטלמתי. – – –

הבוקר באנו אל הנמל באיחוּר-זמן לא-גדול (בארבעים, ארבעים וחמשה רגעים). האיחוּר בא באשמת-הלשכה. אמנם, הנה כבר שתים אחה״צ, האנשים כולם נרשמו ונסדרו באניה, והאניה עודנה עומדת. הקולונל היה פה בבוקר. עכשיו נסע העירה, ודאי לאכול ארוחת הצהרים. חיילינו החדשים צועדים בגיל, בשירים. שנים מהם אמרתי להשאיר באלכסנדריה. התחילו להתחנן, שאקחם. לקחתים, כמובן, אף שלאחד פצע גדול ביד. ואת ס. לא עלה בידי לקחת. יצאה שמועה פה, כי מ. שבגדוד בגאליפּוֹלי, נטרפה דעתו עליו.

עשר בלילה.

לפנות ערב דיברתי עם הקולונל על אודות ס. הקולונל אמר: ״אם יבוא, אפשר לקחתו״. כעבור חצי-שעה בא ס. לקחתיו.

א. הודיעני חדשה: הקולונל מעלהו למדרגת סקונד-לייטננט. גם א. באופיצרים!…- – – –

זזנו זה עתה. שלום, אלכסנדריה! – – – לא במהרה נתראה. ותודה לאל! כאב וחרפה היה לשבת באלכסנדריה בשעה שחבריך נתוּנים בסכנה… עכשיו אני מרגיש שוב, שאני איש-צבא, שלא בדברים, כי אם במעשה אני הולך לפעול לשם האידיאל שלי. רבים מחיילינו שמחים, כנראה, שסוף-סוף יצאנו לדרך. לחנם, איפוא, אמר אותו לץ, שאני הנני היחידי בגדוד, הרוצה ללכת לדארדאנלים. – – –

בערב אספתי את הקורפורלים והודעתים את התכנית החדשה לסידור הגדוד. קיבלו. דיברתי אתם בכלל על העבודה בצבא, על הדארדאנלים.

לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת

27.9 עשר ועשרים וחמשה רגעים בבוקר.

אמש באנו לאי למנוֹס ועודנו עומדים פה. מסביב המון ספינות-מלחמה. שקט; שמש; טוב, לכאורה, אבל בנפש אי-סבלנות וחוסר-מנוהה: הביתה, למחנה, למקומותינו, לאנשינו המצפים לנו. מצב-הרוח אצל הבחורים לעת-עתה לא-רע. לעתים קרובות אני משוחח אתם, מצד אחד על כבוד האדם והיהודי, על ארץ-ישראל, ומצד שני – על המשמעת.

תשע בערב.

שקט הים, התחילו לסאון הבחורים. בטבע הכל כך: אם לא במקום זה, מתגלית האנרגיה במקום אחר. היום היו שלש התנגשויות בהשתתפותם האַקטיבית של האדונים (שמות). את הראשון והשלישי הוֹשבתי במאסר הארעי (את ש. אמנם כבר הוֹצאתי) ואת מ. הוֹכחתי בדברים. וַדאי עוד הרבה צרות נשׂבע מבחור זה: כמטוֹרף הוא בדעתו… אבל, בכלל, התנהגות הבחורים משביעה רצון. בפעם הראשונה (לפני חמשה-ששה חדשים) היה הרבה יותר רע.

גם היום נֵעָגֵן. אומרים, שמחר אחר הצהרים נלך לגאליפּוֹלי. הקוֹלוֹנל נסע בסירה פעמַים לשטאב. הביא חדשות טובות על נצחונות הרוסים והצרפתים.

היום אחר הצהרים הציע לי לייטננט אחד לתת לי שיעור בשפה האנגלית על פי שיטת-ברליץ. קיבלתי את ההצעה. כשרון-ההוראה של מורי אינו ממדרגה ראשונה, ובכל זאת לא עברה עלי השעה ללא הועיל. בערב הציע לי לייטננט אחר את שרוּתוֹ. התוַדעתי גם לזה. למדנו חצי שעה ואחר כך שוחחנו. הוא הביע רצונו לראות את אותות-הכבוד שלי.

הראיתי לו. הוא הלך להראותם לכל האופיצרים… אחר כך שאלוני, למה איני תולה אותם עלי. אז היו מכבדים אותי הרבה יותר… ואי-ידיעתי בשפה.האנגלית מביאה לי בכל יום מאורעות טראגי-קוֹמיים. הערב, למשל, בעת האוכל, הגישו, בתור תבלין, גזר מבושל, שאיני אוהב ביותר. לקחתי מעט מזה לפנכתי, טעמתי משהו והשארתי. המשרת הגיש לי אחר כך רשימת המאכלים שאבחר לי איזו מנה. נעצתי אצבע באיזה מקום; המשרת הרחיב עיניו, ומיד הביא לי צלחת מלאה אותו גזר… נאלצתי לקחת מתוך הגזר לפנכתי הקטנה (עוד טוב, שלא היתה פנכה גדולה) ולאכול. שיחק לי מזלי שלא היתה תנודת האניה והכל עבר בשלום.

את כל הישנים כמעט שחררתי מעבודה ומתרגילי-צבא. והנה רבים מהם (אלה שזה לא כבר רָבו על כל פסיעה, על כל תנועה) הולכים עתה לכל עבודה מרצונם הטוב

3.10.  11 בלילה.

הכל טוב. עובדים. אף לא עונש אחד במשך כל היום. משפט טוב על החדשים העובדים במחנות אחרים. ומענין החזיון: החדשים עוברים על הישנים במשמעת שלהם ובאומץ-רוחם. את כל הישנים כמעט שחררתי מעבודה ומתרגילי-צבא. והנה רבים מהם (אלה שזה לא כבר רָבו על כל פסיעה, על כל תנועה) הולכים עתה לכל עבודה מרצונם הטוב. היחס הפקפקני של הישנים לחדשים אף הוא הולך ופוחת (פרטים).

היום מיניתי טבּח בשביל מטבח-הסרג׳נטים. החלטתי להנהיג כזה בגדודנו. יהיו-נא גם הסרג׳נטים שלנו ״אדונים״ קצת, כדרך חלק מן הסרג׳נטים האנגלים. סידרתי היום מספרת חנם לאנשינו.

מחר יהיה פאראד גדול אצלנו. הקולונל רוצה לראות את כל האנשים והפרדות בפועל.        – – –

אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים

7.10. שש וחצי בבוקר.

מאסרים בעד חוסר-משמעת (פרטים). ״אנחנו לא חתמנו על חוזה לחפור חפירות״. (פרטים). אצבע רגלי עוד לא נרפאה. מ. התחיל לומד תוּרכית מפי משרתו. משרתו אדם שהיה בעולם. ג׳אנדארם בתוּרכיה, מַלַח באניה הרוסית ״אוֹלגה״; מדבר תוּרכית, ערבית, צרפתית, מעט רוסית וכו'.

שמונה בבוקר.

לא רחוק ממשרדנו נפלה פצצה. עלתה צעקה: המתורגמן שלנו נפצע. הלכתי לשם. איש משלנו לא נפגע. נפצע חייל אנגלי מן הגדוד הקרוב.

עשר בערב.

החדש, שנאסר על ידי, הוּצא, כי ראיתי, שהוא נכנע. (פרטים ושונות).

רופא משלנו אין לנו, ואפילו לא חוֹבש, וכל הנשלחים לבדיקה במחנה-שכנינו נשלחים לבית-החולים. החלטתי לסדר בדיקת-רופאים במקום. יש פה אחד, שעבד ארבע שנים בבית-רפואות, יודע לעשות תחבשות, ובכלל יש לו איזו ידיעות במדיצינה. בעזרתו אתחיל ממחר להעביר את חולינו דרך מסַננת. קודם נבדוק אותם פה, למישהו נחיש עזרה מבית-הרפואות שלנו, ורק את מי שנמצא לנכון נשלח אל הרופא במחנה הסמוך.

היום קיבל הקולונל שתי מַפּוֹת גדולות וטובות של חצי האי גאליפּוֹלי ואחת מהן נתן לי בחביבותו. הוא גם העיר בחביבות, שמשכָּני הישן אינו טוב ושהוא יצוה להכין חדש בקרבת האופיצרים האנגלים (אנו, האופיצרים היהודים, גרים קרוב לחיילינו, לא כמו האופיצרים האנגלים). אני בתחילה לא הסכמתי. אבל חזקו עלי הפצרות חברי. (פרטים ושונות).

כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי…

10.10. שבע בבוקר.

ובנסיעת בחורינו לאלכסנדריה יש איזו עיכובים. לעזאזל! האומנם לא יתנו להם חופשה כלל? לא יתכן!… הבחורים נעצבו, אם כי מצב-הרוח בכלל, רשאים לומר, טוב.

החדשים עובדים כרגיל, גם אצל אחרים וגם במחנה; הישנים עוזרים להם מעט ויותר מזה – נחים. – – –

1 וחצי אחה״צ.

המֶדאליסט שלנו והקורפורל ג. חיפש ומצא לו מקום מחוץ למערכה: הוא משרת אצל אופיצר אנגלי. לבוֹשות וגם לחרפה! – – –

4 אחה״צ.  – – –

התחלתי להקים בשבילי אוהל בשורת אהלי האופיצרים האנגלים. – – –

תשע בערב.

אי-נעימויות שונות כמקודם. חייל הלך אל המטבח לקחת בצל; הטבח לא נתן; מריבה. החיילים הישנים ראו, שסידרתי מטבח מיוחד לסרג׳נטים, והם רוצים גם כן מטבח מיוחד. למה נגַרע? אחדים מן האשכנזים קובלים על הספרדים; מבשלים רע, מחלקים רע, גונבים, משחקים בקלפים… וכל זה צריך לחקור, לדרוש, לברר, לסדר. וכל זה גוזל הרבה כוחות ואינו נותן כל סיפוק. זהו הצד האחד של המטבע. אבל יש גם צד שני. העתיד יחַשב את עמלנו, את טרדותינו, ובעתיד, בשדה החרוּש והזרוּע על ידינו, יגדל פרי-סיפוקנו. יודע אני זאת, ולא קשה לי לעבוד, ואני, אולי, חושב על אחת – יותר עמל, יותר קושי, יותר סכנה; כי העמל, הקושי והסכנה הם הזבל לשדנו; כרבות הזבל ירב הפרי… – – –

רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים

19.10. שתים עשרה בצהרים. – – –

בבוקר אֵרע מאורע קטן, אבל אופיי. באשר כל החדשים כמעט הלכו אל החזית, יצאו אל העבודה הישנים. עבדו כשעה וחדלו. יצאתי אליהם ושאלתי: ״מפני מה?״ – ״אנו עבדנו רק שעה אחת, אבל עבדנו לא כערבים״ – ענו לי; (וכ״ערבים״ פירושו כחדשים). באמת נעשתה עבודה מעטה מאד, ואני ציויתי לעבוד עוד, בהוסיפי, שבשבילי אין הבדל גדול בין הישנים והחדשים – הכל חיילים… בעצם יש לי הבדל: לזקנים, שאִתּם יחד חלמתי, התחלתי, הסתכנתי, יש בלבי רגש-סימפאטיה מיוחד, הרגשת קרבה מיוחדה. ואולם כשהזקנים מתחילים להתפאר, להתגאות, להתעלות על החדשים, להשפיל את אלה ולבוז להם, לדרוש לעצמם זכויות מיוחדות, אז הסימפאטיה שלי אליהם פוחתת, ובלבי נולד קצף על אי-הצדק וההתפארות שלהם… יודע אני, שהזקנים מתלוננים עלי ועל יחסי, ואף צודקים הם במובן ידוע, ובאותה שעה הם גם האשמים בעצמם. – – – אפשר לומר, שאני כמעט מצטער על שהישנים לא החליטו להפרד לרוֹטה מיוחדה. אמנם, זה עוד יכול לצאת לפועל, ואם יצא, יהי לדבר גם צד רע וגם צד טוב…

שתים-עשרה וחצי בלילה.

…הזקנים החליטו באספה לבקש ממני, שאכניס את כולם לרוֹטה השניה, ואת החדשים לראשונה. הרבה מליצות רמות ונישאות נשמעו על האידיאליזם של הישנים, על השאיפות הלאומיות הטהורות שלהם וכו' וכו' – על לכתם לצבא בלי קביעת-זמן, בשעה שהחדשים הלכו רק לששה חדשים. (פרטים). ר-ג, כאדם אמתי ובעל אחריות, לא יכול נשׂוֹא עוד את הפראזות האידיאליסטיות ואמר: ״רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים״. אלהים, כמה חרה אף הכל בר-ג! ואיך צעקו כולם (בפרט הכלי היקר …!),- שאין ר-ג רשאי לומר כך בנוגע לכל; שזה הוא, וַדאי, הלך מתוך חשבון חומרי והתחפש לאידיאלי, שׂם מַסוה על פניו, מילא תפקיד של מרגל וכו' וכו' וכו'. אלמלא אני, היו, כמדומה, משסעים אותו כשסע-הגדי. – – –

רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה!

23.10. שבע וחצי בבוקר.

קדרות, רטיבות, רפש. רוחי רעה עלי מן הבוקר. הסיבה: זה ימים אחדים שראיתי את בוא הגשם וציויתי להקים קיר עם גג של פח סביב מטבח-החיילים; שלחתי לתכלית זו פועלים, בעצמי באתי לא פעם לפקח על העבודה; אבל האנשים התרשלו במלאכתם, ומקצתם גם נלקחו לעבודות אחרות, פחות חשובות, הסובלות דיחוּי. והסוף הוא, שהבוקר הודיעו לי: ״אין טה לאנשים, האנשים ילכו לעמדות בלי טה״. רפש, קור, רטיבות – והאנשים ילכו לעמדות בלי התחמם תהילה בכוס טה! אני התנפלתי על הסרג׳נט-מג׳ור, על המבשל ועל עוד מי-שהוא. ציויתי להסיק את התנור בנפט, בקרשים של ארגזים; טה הוּכן, האנשים אכלו ושתו והלכו, אמנם, באיחוּר-זמן קצת, אבל למקום יגיעו, מקוה אני, בעוד מועד.

[…]

עשר שעות ועשרים רגעים בלילה.

[…]

הערב היתה באוהל-האופיצרים שיחה מענינת על אודות חיילינו-סוחרינו. סיפרו עובדות מענינות אחדות. למשל: שני החיילים (שמות) התחילו ביום בהיר אחד לסחור. בידם היו כעשר קופסות-גפרורים קטנות; כל קופסה החליפו אצל החיילים הצרפתים בטבלא של שוֹקוֹלַדה; כל טבלא שוֹקוֹלַדה החליפו אחר כך אצל האנגלים בשתי קופסות ריבּה. אחר כך החליפו כל קופסת ריבּה אצל הצרפתים בשתי טבלאות-שוֹקוֹלַדה. אחר כך מכרו את השוֹקוֹלַדה לאנגלים במזומן, ובכסף-הפדיון קנו שוב שוֹקוֹלַדה וריבּה ומכרון, וכעבור שני ימים היו בידם כמאתים פראנקים. (עוד עובדות בדומה לזו). המסחר פרח ושגשג ביחוד בעת שאנחנו היינו באלכסנדריה. היה זמן שאפילו איש כ… שלח ידו במסחרים כאלה. יום-יום, כמו בבוּרסה גמורה, עוסקים בחורינו בעלית וירידת המחירים. הריבּה, למשל, ירד מחירה עתה, ותחת אשר עוד לא כבר היו נותנים שתי טבלאות-שוקולדה בעד קופסה, הנה עתה נותנים רק טבלא וחצי. עלה מחיר הנרות, מפני שבהמצאתם לשוק בא איזה עיכוּב. בשר-החזיר גם כן ירד במחירו, מפני שהצעתו לשוק יתירה הרבה על הדרישה… יריד!

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף

2.11. שש וחצי בבוקר.

(דברים שבין הישנים והחדשים; כרקטריסטיקות של החיילים והאופיצרים הצעירים).

…וכולם נגדי. הם אינם יכולים לסלוח לי על שקראתי לחדשים לבוא. הם אומרים, שלולא-הבאתי חדשים, היה הגדוד מתפזר והם היו חפשים… אין חיל, אין חוסן, אין עמידה; רק חורבות נשארו. אפס כאיש-צבא ישר לא אחפוץ ולא אוכל להוציא נשקי מידי. אעמוד עד הרגע האחרון על החרבות, למען לא יכני לבי ולא ייסרוני כליותי.

שעה אחת בצהרים.

היום, דומה, היום הראשון, שלא נשלח לבית-החולים אף איש אחד.

בבוקר היתה לי שיחה עם ר. הוא אמר, שהקולונל (וגם הוא) מתפלא מאד על שהיהודים הרוסים נכונים כל כך להלחם בתוּרכים, המתיחסים אליהם טוב, ביחס. אני ביארתי לו. אחר בך סיפר לי, שהקולונל שלח אתמול שאלה טלגרפית בדבר נסיעת הישנים. מחכים היום לתשובה. ובסוף הודיע, שהקולונל, יוכל היות, יסע ללונדון בדבר האיסוף החדש בקשר עם מכתבו של ז׳אבּוֹטינסקי.

11 שעות ושלשת רבעים בלילה. – – –

שבר אחת הפצצות עבר בין רגלי, שיבר את הארגז אשר עליו נשענתי ועף הלאה. כל הרואים התנפלו אלי: חשבו שנפצעתי. והנה לא. את השבר (בו חמש, שש ליטראות) לקחתי לי למזכרת.

המסחר שוב התחיל לפרוח, ואני נלחם בו בכל תוקף. מאחדים לקחתי את הסחורה, אחדים אסרתי ואחדים ענשתי באופנים אחרים.