זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים

9.6. […]

שש לפנות ערב.

שוב מאורע בלתי-נעים כל עיקר. שוב הכּה מ. בפניו של חייל אחד (שם) על שהלה דיבר אליו בגסות וסירב ללכת למשמר. הוכחתי את מ. קשה; אמרתי לו, שרק הוא נשאר אצלנו, שאינו יודע לשלוט בידיו. ענה לי: ״יענשני-נא ענוֹש, אך אני לא אוכל התאפק, כי גדולה ורבה הגסות מצד החיילים, עונים בחוצפה ואינם שומעים״… זה נכון, אין משמעת אצלנו, אבל עם הכאות לא אוכל להשלים.

מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… […] הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי

16.6. אחת אחה״צ.

ובכן, אֵרע מה שארע! בחמש וחצי עמדו שתי הרוֹטוֹת בסדר ובא הקולונל עם האופיצר ר. ומאחריהם חיילים אנגלים אחדים מן המחנה הקרוב. בידי אחדים מהם — שוטים. אני, ואולי רוב הנוכחים, לא האמנו משום-מה עד הרגע האחרון באפשרות הדבר. הקולונל ציוה לשלשה לצאת מתוך השירה. ואלה הם: א., מ. וב.-צ. החיילים האנגלים צוּווּ להפשיט את הנענשים ערום עד מתניהם ולקשרם אל העמוד. ובשעת מעשה דיבר שר-הגדוד: ״בשם הגנרל אני מודיע לכם, שאתם תלכו מפה האחרונים. החוֹלמים על עזיבת המקום יחדלו מזה. זכרו את השבועה אשר נשבעתם! בכלל התנהגתם טוב, בפרט יוצאי רוסיה; היו ביניכם רק נבלים אחדים, שהזיקו כל הזמן לגדוד. להם אַראה מיד, שהכוח בידי לענשם עונש חמור״. הקולונל נגש שוב אל א. ושאל: ״התתחיל לציית ולעבוד? הנשאל ענה: ״לא, חש אני ברגלי״. אז ציוה הקולונל להלקות את השלשה שתים-עשרה מַלקות לכל אחד. שרקו השוטים וצוחו המוּכּים. מיד צעקו גם אחדים מתוך השורות. ס. ק. וג. קפצו מתוך השורות ורצו אל הנענשים. אך הוחזרו אחור על ידי דחיפות ונפנוף חרב שלוּפה – – – והשוטים הוצלפו. על הגַבּים עלו רצועות אדומות, גם נטפי-דם. מנו שתים עשרה מלקות לכל אחד. אחר כך נקשרו לשלש שעות אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות. ולבסוף ציוה הקולונל לאסרם מאסר חמור (ללחם ולמים) שני ימים. מחזה ההלקאה היה קשה מאד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי… ולאלה אשר ידונו על העובדה הזאת (וכאלה, יודע אני, ימָצאו רבים) הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עלי עצמי. מכיון שגדוד עברי צריך להתקיים, ומפני סיבות חיצוניות אין רוצים לפזרו, אין להמלט מעונשין שכאלה. – – – . אל ידון אותי הדיין עד שיגיע למקומי.

חמש אחה״צ.

רוב החיילים חושבים, שהעונש היה דבר שבהכרח. אם לא היום י״ב לג' הרי היו מוכרחים לתת מחר כ״ה לעשרה, או גם להביא את מי שהוא לידי מיתה ביריה. אכן, יש גם מתרעמים. ראשית, חיזוק חדש לשאיפה של עזיבת המקום; שנית, מעשה-אונס, ואפילו הכי-הכרחי, גורר אחריו (ואי-אפשר שלא יגרור) ריאקציה ידועה. בקול עצור ידברו אחדים מן הספרדים, שמי שהוא רימה אותם, שם מכשול לפניהם, ושהם צריכים להנקם, להמית מי שהוא וכו'. הבלים. רבים מן החיילים הזהירו אותי היום: ״הכּת חוֹרשת רעה״. אני צחקתי: ראשית, חוֹרשי-הרעה הנם פחדנים גדולים; שנית, כאיש-צבא לא יתכן לי לנטות  מפני הסכנה (וסכנת מות במשמע). אמרתי, שימסרו זה ל״כת״ ושיוסיפו, שגם בעד איוּמים כאלה אענוש… אספתי את הסרג׳נטים ושׂוֹחחתי אתם, איך לנהל את העבודה מעכשיו. בכלל, היום סדר במחנה. כל הדרוש הולך ונעשה מיד ובלי דיבורים יתירים. הסדר, לכל הפחות לזמן ידוע, הוּקם. אחרי ההלקאה אמר הקולונל לחיילינו: ״כאב-נפשי גדול מכאב-גופם של הנענשים. אקווה, כי פעם ראשונה זו תהי גם האחרונה״.

מה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! […] המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!

17.6. שבע וחצי בבוקר.

אמש, אחרי שיחתי עם הסרג׳נטים, התאספו הם בעצמם ודנו על המצב. החליטו, כהצעתי, להתיחס ביחס יותר חמור ועקבי אל דרישות-המשמעת, ויחד עם זה להיות עד כמה שאפשר יותר צודקים, ישרים וקרובים אל החיילים… רכּוּתנו היתירה שמקודם גרמה בהרבה להתרופפות המשמעת… ובלי משמעת צפויים גם הכי-טובים לתקלות מרובות.

[…]

קשה לי לכתוב. אני בטוח, שמזה שקרה אתמול אי-אפשר היה להמלט, ושזה, אולי, יביא תועלת. ואולם העובדה עובדה היא: אני לא התנגדתי למַלקות. כמה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! וכי יכולתי להעלות על הדעת כגון זה לפני חצי שנה? המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!

מה קשה לבני־אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!

19.6. תשע בבוקר.

השקינו את הפרדות, עשינו טיול, שתינו טה – וחפירות איננו חופרים. שבת היום, והעבודה סובלת דחוּי. יום אחד אינו מעלה ואינו מוריד ביותר. מחצית הרוֹטה הראשונה ומחצית הרוֹטה השניה שלחתי להתרחץ; אחדים הלכו לכבס לבנים שלהם; אחרים לעשות ביקורים. ג-ן אמר: ״ועכשיו יום-שינה יהיה לי היום, בלי מוסר-כליות״. אני צחקתי: ״נניח למוסר-הכליות, אך ימי שינה מצוּיים אצלו גם לא בשבתות״. אוהב-שינה הבחור!

אתמול ציוה שר-הגדוד, שהגלב שלנו יגלח ויספר את כל החיילים ושכל אחד ישלם לו פני אחד בעד גלוּח ושני פּני בעד ספור. הגלב ביקשני, שאשתדל לבטל את גזירת הקולונל. ״לא לעשות עסקים באתי הנה, בשעות הפנאי מוּכן ומזוּמן אני לגלח ולסַפר את הכל, אך חנם אין כסף״… נדיב-לב!

הכל טוב עכשיו, ביחס. סדר ומשמעת. מובן, אלה שהבקטריה האלכסנדרוֹנית יושבת בתוכם חולמים כמקודם על עזיבה; אך בלי אָכסצסים. גם אנשי-הפחד מפחדים כמקוֹדם (או עוד יותר), אבל אינם מעיזים לבוא בדרישות. יוכל היות, שנרקמת איזו מזימה, שהפחד עושה במחשך את מעשיו; ואפשר שגם זה מחלל למדי את שם-עַמֵנוּ (יש שהפחד מפני המות עז אצלם מן הפחד מפני החרפה, ואפילו החרפה הלאומית). איך שיהיה, מבחוץ שקט, מדברים בקולות אנושיים, השלימו עם ההכרח. מה טוב ומה יפה היה, אילו היתה השלמה זו לא רק חיצונית!… מה קשה לבני-אדם להבין, שהמות אינו נורא כל כך, ושהחרפה בכל אופן, נוראה ממנו!… ואף מות זה הן לא קרוב הוא לכל… הן לא הכל יהרגו… – – –

 

גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, ״ספר-הכבוד״. בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי-גדודנו

20.6. שבע בבוקר.

גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, ״ספר-הכבוד״. בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי-גדודנו, וקטעים משני הספרים האלה יקראו באזני החיילים בשעת מִפקד-הבּוֹקר. אתמול היה מצב-רוח האנשים כל היום טוב מאד. וכי דבר קטן הוא? שבת-שבתון במחנה! שבתו מעבודה, התהלכו נקיים, במלבושי חג, עליזים… מה טוב ומה נעים!

עשר בבוקר.

מתגלה, שק-ר לא נפצע בשבר-פצצה, כי אם בקיסם מן העץ אשר בקע בשעת מעשה. רק נדמה לו, כי שבר-פצצה פצעהו.

שוב מעשה בי. א., שמכר לחיילים אנגלים שוֹקוֹלַדה. מתנצל, שלא מקח וממכר עשה בזה, כי אם במקרה, על פי בקשתם, ובמקח השוה נתן להם שתי טבלאות. אסרתי אותו במאסר חמור לשני ימים. כי סחר-מכר אני חושב לעוון אצל איש-הצבא, ומעשים כאלה בגדודנו – לחרפה גדולה.

4 אחה״צ.

ביקרתי את הנאסרים: א., מ. וב.-צ. שוחחתי אתם כשעה וחצי. אין שנוּיים פנימיים. כמקודם אינם רוצים למשוך בעול העבודה, אבל אין ברירה.

אם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום

27.6.

[…]

שש ושלשה רבעים לפנות ערב.

עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –

אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –

P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.

ארבע (בלי רבע) בבוקר.

והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:

"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!

החלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי

30.6. תשע בבוקר.

ניקוי כללי במחנה, באשר באחת-עשרה תבוא הועדה הסַניטרית לבקורת. אַה, עכשיו נקי מחננו! בכלל, בנידון זה טוב שאנו תחת הדגל האנגלי! האנגלים – זהו עם נקי ומסודר. אפילו כאן, שהמפקדה הראשית הכללית היא אנגלית (האמילטוֹן), יכולים על פי הנקיון להכיר, במחנה של מי נמצאים – באנגלי או בצרפתי. האנגלים דורשים נקיון גם מן הצרפתים, ובכל זאת במחנות הצרפתים ובסביבותם מתגוללות תמיד קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות, חתיכות גבינה וכדומה; במחנות האנגלים – היגיינה. וזהו בית-ספר טוב לרבים מבחורינו. הודות לנקיון ולמזון הטוב אין מגפות בצבא האנגלי, אין שלשול-דם, טיפוס-בטן וכו', והרי אלו מכלות, כרגיל, אחוז גדול מאנשי-הצבא.

[…]

חמש לפנות ערב.

[…]

אתמול לפנות ערב היתה אצלנו ישיבת האופיצרים. ביררנו איזו יחסים סבוכים והחלטנו פה אחד להכניס רוח של רעוּת ואחוַה בסביבתנו, לשכוח את הענינים הפרטיים ולוַתר עליהם לשם הדבר הכללי, לשם כבוד הגדוד העברי והעם העברי. גם לחזק את התכונה היהודית-העצמית של הגדוד. זה לא קשה ביותר, באשר האופיצרים האנגלים חדלו להתערב בענינינו הפנימיים. אנו בעצמנו הולכים לעמדות, בעצמנו מסדרים את העבודות. מה צר, שיחסים כאלה לא היו מתחילה! האנגלים לא ידעו אותנו וחשבו שרק בכוח המקל אפשר להביאנו לידי איזו פעולה. אחר כך התחילו להבדיל בין יהודי-המזרח ויהודי-אירופה. ביחוד תפס הקולונל, כאדם נבוֹן ובעל-נסיון, את הדבר, שעל יהודי אירופה פועל האונס באופן מהופך.

שוב יריות (תיאורים ופרטים). – – – בלי משׂים נזכרתי בפוֹרט-אַרטוּר; גם שם נשתגעו כשלש מאות איש. – – –

שלשום בלילה בשובנו הזהירו אותנו, שלא נלך דרך החוף. הים גאה, מסוכן, אך אנחנו הלכנו בה, מפני שהיא יותר קצרה ולא התחרטנו. סערת הים מתחת וסערת כלי-הנשק ממעלה, סערת הטבע וסערת האדם אפפוני — ואנו בתָּוֶך…[1]


[1] קטע אחרון זה הוא קיצור מרשימה. – המתרגם.

ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי

2.7. שמונה בבוקר.

[…]

ארבע אחה״צ.

כמה רחוקים אנו, ביחוד היום, מכל מה שאת כותבת לנו על אודות מצבי-הרוח של אנשי-אלכסנדריה! היום אנו חוגגים את יום כ׳ תמוז. את העבודות הרגילות בחפירות לא

עשינו היום. אמש בערב התפללו אחדים ביחידות. היום סידרנו אזכרה בציבור. באחת-עשרה היה פאראד. נסתדרו שתי הרוֹטוֹת. מלבושי-חג, מגוּלחים למשעי, השראת-חג. אני ביארתי להם את ערך היום. סיפרתי להם מעט על הרצל ועל הציוֹנוּת (יש כאלה, בפרט בין הספרדים, שלא שמעו כלום לא על הרצל ולא על הציוֹנוּת). הטעמתי והדגשתי, שגדודנו משמש למטרתה של ציוֹנוּת מדינית זו; משמש באופן שלא השתמשו בו היהודים זה רבות בשנים… ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום-מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי. אחר כך הוכנסו הצעות: א) לנַדב את המשכורת היומית ל״קרן הקימת״ (לרשום את הגדוד בספר-הזהב); ב) לערוך חגיגה בנשף; ג) להתפלל ״אל מלא רחמים״ על קברו של רוֹטמאן לנשמת הרצל ולנשמות חברינו שנפלו חלל; ד) להודיע בעתונים היהודים את דבר-אזכרתנו. כל ההצעות נתקבלו. מיד הלכנו לקבר רוֹטמאן (הסמוך) והתפללנו. אחר כך נתפזרנו מתוך מצב-רוח חגיגי.

שש וחצי לפנות ערב.

כבר עוּבּדה תכנית לחגיגתנו. בעוד חצי-שעה נפתח. התרוממות-הרוח גדולה. באו לחגיגה רבים מחיילינו העובדים בחלקי-הצבא האנגלים. נרשמים להתחרוּת. צוחקים, מתבדחים.

מצב-הרוח טוב מאד, למרות מה שהפצצות והשראפּנלים מתעופפים, שורקים (אמנם, לא קרוב ביותר).

10 בערב.

[…]

חגיגתנו עברה בהצלחה. פתחו בשירת ״התקוה״ במקהלה. אח״כ – מרוץ של התחרות. התחרו שמונה אנשים. הפרס הראשון (חתיכת סבון טובה וחפיסה של סיגרות) קיבל כ. הצעיר. הפרס השני (קופסת ריבּה) קיבל ס. (בחור סימפטי מאד). אחר כך נערכה התחרות ברכיבה על פרדות. רכבו 11 איש. אחדים נפלו לארץ. הפרס הראשון (בקבוק יין ארץ-ישראל) קיבל ד.; הפרס השני (חפיסה של טבק) קיבל ס. הנומר השלישי היה מרוץ בתוך שקים. השתתפו שבעה אנשים. התחרות זו בידחה ביותר את דעת-הקהל, באשר אנשי הספורט הללו נעצו לא פעם את חוטמם בקרקע. הפרס הראשון (טבלא של שוֹקוֹלַדה) קיבל כ. הצעיר; הפרס השני – ס. לאחרונה, הנומר הרביעי – התאבקות צרפתית. התאבקו שני זוגות. י-קי הפיל את כ. הצעיר וקיבל בעד זה תוּפינים לטה, צ. הפיל את ש. מ. וקיבל קופסה של ריבּה. הקוֹלוֹנל בא בסוף והביע את צערו על שלא היה נוכח מהתחלה. היה מאוחר, חושך, והוכרחנו לגמור בלי הנומרים האחרונים המיועדים: קליעה למטרה מאקדוחים, הריקודים הארץ-ישראליים ״הוֹרה״ ו״רוֹנדה״ וכו'. הבחורים נתפזרו שמחים ומזוֹרזים. הנה גם עתה הם שרים שירים עברים, בטעם, ברגש (ביחוד עולה יפה קולו של ה-י). כאילו יבכו על דבר-מה, יתגעגעו וישאפו לדבר-מה נעלה… ניתך מטר – והשירה משתפכת כה עצוּבה, ועם זה כה משלימה וכה מושכת. מה טוב לנפש! מה נלחץ הלב! – – –

לבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו

3.7. שבע בבוקר.

שלשום שב מאי למנוֹס (שם ופרטים). היום שב מאלכסנדריה (כנ״ל). מה זאת? אנחנו חשבנו פה כל הזמן, שההולך מפה לא ישוב הנה לעולם, ושאנחנו נמס פה מהר מאד. – – –

היום שבת, ואנו שוב שומרים אותה, איננו עושים כל עבודה קשה. האנשים שותים טה, משוחחים. (פרטים ודברים שונים).

עשר בבוקר.

אופיצר אנגלי אחד העליב אתמול את החייל ר-ג במלה חריפה (לא ביותר). ר-ג בא מן הגדוד האנגלי וביקש, שאשלח אחר במקומו. מובן, ששלחתי. אם אין שבעים רצון מר-ג, יהא ר-ג בבית! כאלה נחוצים ונחוצים לנו גם פה, וכאלה אין לנו הרבה. אַל ימצא ר-ג חן בעיני אופיצר אנגלי, ולדעתי הוא אחד החיילים הכי טובים, אם לא הכי-טוב, שלנו. אפילו אצל האנגלים אין הרבה כמותו…

יום יפה היום אחרי המטר. שמש מלטפת; צפרים מצפצפות; בכליון-נפש ובמצמוץ-עין מתמודדות הפרדות. ואף פצצות אינן חסרות, אלא שאינן פוגעות. וכשאינן פוגעות, כמעט שאין שמים אליהן לב. הבחורים ישנים או יושבים במעגל בצל ומשוחחים. שבת; אין מלאכה; רק התורנים מתהלכים ומשגיחים על הנקיון. – – –

את ה״ראזסביט״, 21 No , קיבלתי לפני ימים אחדים. מובן, שגם ידיעות נושנות ובלתי-נאמנות מארץ-ישראל (וגם מרוסיה) מלאות ענין בשבילנו. תודה!

הנני משתתף מאד בצערו של נ. (פרטים וענינים שונים של מכרים באלכסנדריה ושל הגדוד).- – –

שתים עשרה בצהרים. – – –

ובכן נודע לך כבר ענין ה-16 ליוּני בבוקר. – – –

כשאני הולך לעשות דבר-מה, אני קודם כל, עפ״י הרגל, שואל את נפשי, שואל את יושר-לבי. זה (ולא דעת-הקהל) – הדיין העליון שלי. מוּבן, דעת-הקהל, וביחוד דעת-האנשים הקרובים, יקרה לי. והרבה-הרבה יוּקל לי בראותי, שמבינים אותי ואין דנים אותי לחובה. בנידון שלפנינו אין דעת-הקהל יכולה להיות כנגדי, מפני שלכל אחד אגיד: ״עמוֹד במקומי ומצא מוצא פחות רע (היינו יותר טוב)״. איש לא ימצא. ולכן על פי יושר לא יוכל לדון אותי לחובה. ומה שיעשה בלי יושר – לא איכפת לי. יוכלו לומר: א) ״עכשיו לא היתה ברירה אחרת; אבל למה המעבר הפתאומי הזה מחוסר כל עונשין לעונש שכזה?׳׳ על זה אענה: לא היה מעבר פתאומי. פשוט, קודם אחזנו באמצעי-עונש בלתי-מספיקים. ניסינו בהעמדה תחת הרובה, בקישור אל העמוד – עד שזה החל לעורר צחוק. לא יכולנו להיות קשים מתחילה. ועכשיו, כשקרה ״זה״ אחרי כל רכּוּתנו, יבין כל איש (ישר), שכך צריך היה להיות, אחרי שניסינו ללכת בכל הדרכים הטובות ולא עלה בידינו. ב) והשנית, יוכלו לטעון, שאני (י. טרוּמפלדור) הייתי בפרינציפ נגד סוג-עונש שכזה; וכשראיתי, שאין מפלט ממנו, הייתי צריך ללכת מפה, יקשה עלי הדבר כמה שיקשה. ואמנם, הרהור שכזה רפרף גם במוחי… אבל אני גירשתי אותו מעל פני. ולא מפּחד, שמא יאמרו עלי האחרים: ״פחדן! בעצמו הלך, ואת האחרים השאיר בסכנה״. העיקר הוא, שלבי אני היה מכה אותי על לכתי והשאירי אחרים בסכנה ועל שלמרות חשבי את העונש הזה להכרחי, הרי אני מפחד לקבל עלי את האחריות בעדו… אני יודע, שהרבה ״נשמות יפות״ (כגון האחים… וכדומה) יוציאו משפטי לחובה (מובן, שלא בפַני), אך אני יודע גם כן את ערך ״הנשמות היפות״ הללו ואת נימוקיהן… ואני אולי מרחם עליהן יותר משאני קוצף; רק פחות רפש, פחות כתמים יטילו בגדודנו, ואתו בעמנו… אי, הדברים ברורים!…

עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים

5.7. שבע בבוקר.

צפרא טבא! הרעשה הגונה, אך לנו שלום.

10 בבוקר.

[…]

אנחנו (בכל אופן אני) איננו מאשימים אותם. אלהים יודע מה היו התנאים, שבהם נמצאו. ואולם ההיסטוריה אין לה אלא מה שעיניה רואות, לה יש עסק רק עם עובדות. ובהיסטוריה יצוּין, שהרוֹטה השלישית והרביעית מתו בטרם החלו לחיות. זה מעציב. – – –

ו…[1] – הוֹי, מה שונה היתה דעתי עליו לפנים! כשפן הוא מתכווץ כולו, מפחד הסכנה, ועם זה יסַמר שערותיו, מלא כולו ״קצף אצילי״: ״מעליבים בנו! הכל אבוּד! לא נוכל להשאר יותר!״ – השפנים הללו, ההולכים על שתים, לא ידעו (לא יחפצו לדעת), שהם הם המעליבים בנו, ולא אלה שנסתלקו לצדדין ואינם מפריעים אותנו בכלום[2]. השפנים הללו ביקשו כל הזמן תואנות, להכריז ולהודיע: ״לא נוכל להשאר יותר!״ ״הכל אבוּד!״ שקר! לא הכל אבוּד. עיקר-העיקרים – הגדוד – ישנו, והוא גדוד עברי, עם חגים ומועדים עברים, עם לשון עברית, עם מפקדים עברים ועם אידיאלים עברים. יצעקו מה שיצעקו השפנים ההולכים על שתים, ויש שנשמרו עוד אצלם האידיאלים הלאומיים, ויש שהאידיאלים הללו מתחדשים אצלם. ר., למשל, היה שואל אותי לפני זמן-מה בצותא חדא עם אחרים: ״האומנם תוכל לקבל עליך האחריות לקרוא לאנשים לבוא הנה?״ עכשיו הוא חולם בעצמי: ״אי, מי יתן ונסע מי שהוא בעל-הכרה לאלכסנדריה והיה מביא איזה מספר של בחורים הגונים״. ״והרי מקודם דיברת אחרת?״ – הזכרתיו. הוא צוחק: "Tempora mutantur" (הזמנים משתנים). – – –

…ועל דבר ״הזכות היוּרידית״ – הוֹי! הוֹי! האוּמנם תחשבי, כי גם אני הייתי לשפן והנני מחפש מוֹצא, באיזו ״זכוּת יוּרידית״ לעזוב? כשהלכתי הנה לא פשפשתי בגוילי החוקים והמשפטים, כי אם השקפתי אל תוך נפשי. עבודתי – עבודת הכבוד והחובה היא ביחס לעמי. וכלום ״חושן-המשפט״ האנגלי יכול לגלות לי בזה דבר-מה? – – –

…ואשר ל״חיים הצעירים שאבדו לשוא, לאחים הנקיים שנפלו לחנם״ – גם על אלה חשבנו, חשבנו עוד אז, כאשר סידרנו את הגדוד, כאשר קיבלנו את התנאים שהוצעו לנו. הלוך הלכנו בשם הענין, ובשם הענין הזה אנו מקריבים עתה את קרבנותינו. ההיסטוריה, שתציין את מעשה-גדודנו, היא תפתור, אם לשוא או לא לשוא אבדו החיים הצעירים. – – –

״מי הם? במה הם יותר טובים? על מה נבחרו?" הבלים. אין איש חושב פה את עצמו לנבחר. כל אחד נוֹשא את שלו. ובכלל מה מקום פה לשאלת יותר טובים או יותר רעים. אני בעצמי איני רוצה לעזוב את המקום, אך לוּ היה הדבר ברשותי, הייתי נותן ללכת מפה לכל אלה השואפים לזה, לכולם. אבל לא בידי השלטון, ולהשתדל עבורם, עבור שחרורם, איני רוצה. זה נגד יושר-לבי. לא אוכל להפקיר את האינטרסים של הלאוֹם לטובת הפרטים. יעסקו בזה ה… הפחדנים, ה… הכסילים; יעזרו להם האדונים …, הגבורים ללכת הלוֹך וטפוֹף על רצפות-הסאלונים החלקות ולשׂוֹחח בקול בּאריטוֹן מתוק. – – –

…ואשר לדעת-אנשי – את זו אני שומע תמיד ותמיד אני נותן לאנשי להביע את דעתם. בכלל, המשמעת עכשיו אצלנו היא יותר חמורה, אבל היחסים – רשאים לומר – טובים מאד.

חמש אחר הצהרים. – – –

חילול-השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאוֹם) חשובים מחיים. טוב כי נמוּת מוֹת אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתירה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו. ואל תפחדי מפני איבת האנשים אלי. הנה לפני רבע-שעה שׂוֹחחתי אינטימית עם מ-ן (אחד משלשת הנענשים) ועם אחדים מחבריו. זכרנו את אלכסנדריה, ירושלים (שָם הוריו). דיברנו על המצב בארץ-ישראל, ואיך ניטיב ונתקן שם הכל בעזרת האנגלים וכו' וכו'. מ-ן, כשאין משסים אותו, או כשאין שגעונו תוקף אותו, הרי הוא בחור לא גרוע כלל. ובכלל, שיחות כאלו מצויות ביני ובין האנשים, ושום איבה אלי איני מרגיש… כן, אני מבין שהאדונים (שמות) באלכסנדריה, ספק גדול אם הם אוהבים איתי, באשר ״אבן-נגף״ אנכי על דרך-שחרורם… יהי אלהיהם עמהם…  – – –


[1] שמו של אחד מאלה שעזבו את הגדוד ובאו לאלכסנדריה להטיל דוֹפי בו ולדבר עליו סרה באזני נכבדי-הציונים, אנשי ארץ-ישראל. – המתרגם.

[2] הכוָונה לאופיצרים האנגלים. – המתרגם.