כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים?

מגדל. 20.12.1912.

שלום לך, צבי חביבי!

אדם משוּנה אתה! כלום לא תתבייש? כלום באמת אתה חושב, כי כך מתנהגים קוֹמוּניסטים? יושב בלי כסף ואינו יכול לשוּב הנה; משתוקק לשוב; אנו מחכים לך בכליון -עינים, ואתה אינך רוצה להודיע לחבריך מה הוא הדבר המעכב אותך. לא, אין זה כלל מנהג-קוֹמוּניסטים, צבי!

ברגע זה אני כותב לאחי מיכאל בפטרבורג ומבקש ממנו לשלוח לך 40 רוּבּלים – מיד עם קבלת הודעה ממך: ״אחכה, שלח!״. הודעה זו מן ההכרח לך לשלוח לו, שמא ישלח לך את הכסף, ואתה אולי כבר עזבת את רוּסיה. עליך להודיע לו גם את כתבתך המפוֹרטת, המדוּיקת: את שמך וכו'.

ועוד: נוסח זה עליך להודיע גם לקליבצי, פלך צ׳רניגוֹב, לח. ווֹרוֹנוֹב. זהו אביו של מוֹטיה. הוא ישלח לך מיחם ואתה תביאהו הנה ונשתה ממנו טה לרוָיה. – – –

על ענינינו נדבר כאשר תבוא. מהר, איפוא, לשוב וַבוֹא. שלום לחברים.

שלך

אוֹסיה.

מודעות פרסומת

בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו

פּיאַטיגוֹרסק. 11.10.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

לפני צאתי לארץ-ישראל[1] אני רוצה להודיע אתכם קצת מהשקפותי על השאלות המענינות אתכם ואותי כאחד. מטעמים שונים יהיו דברי קצרים הפעם, נוגעים רק בכללו של הענין.

כל הבא מרוסיה לארץ-ישראל או מארץ-ישראל לרוסיה רואה לתמהונו תהום עמוקה בין החיים שם ובין החיים פה, בין העובדים בארץ-ישראל ובין העובדים ברוסיה. תהום זו אינה צריכה להיות במציאות, ונשתדל לבטלה, לגרום להתבטלותה. דבר זה יוכל לצאת לפעולות-ידים, אם כל צד יבין את משנהו ואם כל צד יודה בזכוּיות-משנהו. מהות- השאלה ברורה, לדעתי, לכּל. רוב-המוני היהודים נמצאים בגלות; אין, איפוא, לזלזל בעניני הגלות; מצד שני ארץ-ישראל – בה התקוה הציונית, העתיד הציוני. לשאלה ״למי היתרון?״ אין מקום: לשתיהן חשיבות גדולה. ואין מקום לגאוה, אין מקום לאי-שויון. צריך ליצור שדה לפעולה משוּתפת. מה צריך לעשות – יודע כל איש בדיוק, פחות או יותר, אבל צריך גם לדעת, למַה יש חשיבות גדולה יותר, כלומר, מה צריך להקדים ומה לאחר לעשות וכן גם איך לעשות. לפנינו כל העבודה הציונית, ואנחנו – החלק הדימוקראטי שבהסתדרות הציונית – צריכים למלא את כל העבודה הזאת. ואולם עלינו לברר לעצמנו בירור גמור ומוחלט, למה יש, לדעתנו, חשיבות גדולה יותר, זאת אומרת, מה הם המעשים הראשונים שעלינו לעשות ואיך לעשות אותם.

לדעתי, ישנן לפנינו קודם כל שלש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ-ישראל (זאת אומרת: לרכוש אדמה ולעשות אותה קנין של כל העם היהודי), וג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר קשר ישר, עם ארץ-ישראל.

א)       חינוך לאומי פירושו חינוך ברוח יהודית ובלשון עברית (לשון עברית כלשון, ולא כמקצוע של לימוד). עלינו להשתדל, כי מספר גני-הילדים ובתי-הספר מן הטפּוּס הלאומי יגדל ויתרבה, ככל האפשר. אנו צריכים לשאוף שהכל ילמדו בבתי-הספר האלה, ומכאן שבתי-הספר צריכים להיות מרובים, שכר-הלימוד קטן, ספרי הלימוד בזול והמורים חדוּרים רעיונות החינוך הלאומי. יחד עם חינוך-זולתנו עלינו לחנך את עצמנו: ללמוד את הלשון העברית, את דברי ימי היהודים וכו׳. החינוך הלאומי צריך לתת ליהודים נשמה יהודית, הוא צריך לעשות את היהודים מצד צורתם ליהודים מצד מהותם.

ב) כשאני מדבר על הלאמת האדמה אין אני מתכּוון להלאמת כל האדמה בארץ-ישראל ברגע זה. לא! לי ברור, כי ברגע זה (וכן גם בעתיד הקרוב ביותר) תהיה אדמת היחידים מרובה יותר לאין שיעור. ולא רק שאין אני מציע להלחם ברכישת אדמה על ידי יחידים, אלא, להפך, חובתנו לסייע לכך (ועם זה להקפיד, שהעבודה תהיה כולה יהודית).  אני רק רוצה להדגיש, כי ככל אשר ילך ויגדל שטח אדמת כל העם היהודי בארץ-ישראל, כן נלך ונתקרב להתגשמות שאיפותינו. ועל כן קודם כל – הלאמת האדמה, ולמעשה: העבודה לטובת ״הקרן הקיימת לישראל״. – – –

ג) קשר עם ארץ-ישראל יכול להבּרא על ידי לשכות-מודיעין מכל המינים ועל ידי חליפת-מכתבים ישרה ונסיעות מן הגלות לארץ-ישראל ומארץ-ישראל לגלות. מובן מאליו, שמי שנוסע לארץ-ישראל טוב שיכירה תחילה להלכה (על פי ספרים, הרצאות וכו'). הנוסעים שלשה מינים הם: א) תיירים. כלומר איש איש על חשבון-עצמו; ב) עולי-רגל. מסתדרת קבוצה של אנשים, ואיש-איש מכניס, לדוגמה, רוּבּל אחד לחודש. לסוף השנה מצטבר, לדוגמה, סכום של מאתים וחמשים רוּבּלים, בסכום זה יכולים לנסוע לארץ-ישראל ולשוב ממנה שני אנשים, ואלה נבחרים או נשלחים על פי גורל או התור. מחייבים אותם להתענין בשורה של שאלות, כרצון כל הקבוצה, וכשהם שבים עליהם לתת דין וחשבון ותשובות על כל השאלות. ג) חלוצים. אלה נבדלים מעולי-הרגל בזה, שאינם הולכים לארץ-ישראל לזמן קצוב, אלא על מנת להשתקע בה. גם לשם זה מסתדרות קבוצות, שחבריהם מכניסים תשלומים חדשיים. – – – החלוצים עומדים בקשר-מכתבים עם

הקבוצה ששלחה אותם.

בהיותי ברוסיה[2] בקרתי את: פ-ג, ב., מ., ק., ח., ר. ופ-ק. בכל מקום, מלבד מ., שוחחתי עם הנוער ובכל מקום נתקבלו שלשת העיקרים (החינוך הלאומי, הלאמת האדמה בארץ-ישראל והקשר הישר עם ארץ-ישראל). והרי ״סקירה״ קצרה על כל המקומות. – – –

עם כל שבע הנקודות המנויות קבעתי קשר: נתתי להם את הכתובת שלי בארץ- ישראל: Palestina. Via chaifa. Col. Kinereth. דגניה. ליוסף טרומפלדור – – –

אני יועץ לקבוצות להודיע לחבריהן המתכוננים לעלות לארץ-ישראל על מנת להיות בה פועלים עובדי-אדמה, כי חברת יק״א אומרת לכונן על יד בתי-הספר שלה (הטובים שבהם במינסק ובנוֹבוֹפּוֹלטאבקה, פלך חרסוֹן) שיעורי קיץ, – מחודש מאי עד חודש ספטמבר שנת 1914 — שבהם תהיה אפשרות לקבל הכנה הגונה. מן הצורך, איפוא, להגיש תיכף ומיד בקשות לועד המרכזי של יק״א (הכתובת: ס. פטרבּוּרג. – – – ), ולשון-הבקשה בקירוב: ״אני רוצה ללכת לארץ-ישראל (או לארץ אחרת). החלטתי להיות שם עובד-אדמה. עבודה זו איני יודע. אני מבקש, איפוא, לתת לי אפשרות לעבוד עבודה זו וללמדה בחַוַת מינסק (או נוֹבוֹפּוֹלטאבקה). את תשובתכם ואת תנא–העבודה אבקש להודיעני על פי  כתובת פלונית". – – –

בזה אני גומר את מכתבי הראשון. הנני חושב ומרגיש, כי העבודה תֵעשה; גם קשר עם ארץ-ישראל יהיה. בפשטוּת, בלי אמרים וקולות, נעשה את העבודה הגדולה שקיבלנו על עצמנו. לה תהיינה תוצאות, אם כי לא אדע, אם גדולות או קטנות. אני מבקש מאת החברים לכתוב לי מזמן לזמן (מלבד תשובות על משאלים) על עבודתם ועל החיים בגלות בכלל. שלום!

אוֹסיה.


[1] ״לפני צאתי לארץ-ישראל…״. בקיץ 1913 היה י. ט. בקונגרס הציוני האחד-עשר בוינה ובדרך-שובו לא״י עשה זמן קצר ברוּסיה. המכתב – לחברים ברוּסיה.

[2] ״בהיותי ברוּסיה ביקרתי…״. שמות הערים נתונים בראשי תיבות מזהירוּת שמא יפול המכתב בידי הרשות, שהביטה בעין לא-טובה על התנועה הציונית. ויש לקרוא: פּטרבוּרג, בּוֹריסוֹב, מינסק, קיוֹב, חַרקוֹב, רוֹסטוֹב וּפיאטיגוֹרסק.

אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד

יפו. 11.11.1913 (מנין ישן).

שלום, חברים!

אני כותב בחפּזוֹן. – – – בדגניה קרה מקרה מעציב. רצחו את משה'לה בּארסקי (את שם-המשפחה איני זוכר היטב). אתם מכירים אותו. הוא עבד בדגניה שנה כמעט. היה בא אלינו לדגניה. בפעם האחרונה ראיתיו שם כשבא ללַווֹת את דבורה. צעיר מאד, צהבהב, בלי חתימת שפם וזקן; פועל טוב ובחור טוב, בעל נפש שואפת. תמיד שאף לכבוש מקומות חדשים. – – – מסיבּוֹת הרצח הן: שלשום, בשבת, בארבע אחרי הצהרים, רכב משה'לה על פרדה למלחמיה להביא משם רפוּאה. בקרבת דגניה סבבוהו 4 ערבים ורצחוהו ביריה. הפרדה המבוֹהלת נסה לדגניה. הערבים לקחו לעצמם את האקדוֹח ואת פרוּטוֹת-הכסף של הנרצח. כל זה סיפר לנו הפועל ר., שבא היום לכאן. החלטתי ללכת לדגניה עם האפשרות הראשונה. אין אני רוצה ללמוד, רק ללמוד בלבד. קשה לעשות זאת בשעה ששם, בישוּבים, אולי נחוצים אנשים מאד-מאד. אלמד בערבים…

סדרו, במידה שתוּכלוּ, הספקת-ידיעות ל- "Разсвет". אצלכם ואצל שכניכם. ביחוד השתדלו להודיע כל דבר (וכן יעשו-נא גם במקומות אחרים) בזמנו ובדיוק (מתחילה חקרו ודרשו היטב). בקיצור כתבו, בלי השתפכויות-נפש אישיות ותיאורי רשמים; בעיקר עובדות תנו; כך כותבים תמיד כרוניקה. הכתובת: – – –

הנני גומר. יש רצון לכתוב על כמה וכמה דברים, אבל אין זמן. יש רצון לאמור מלה טובה גם ל – – – ולכל השאר, העולים על זכרוני לעתים קרובות מאד, אבל אין זמן. כתבו לי לדגניה. שלום לכל. שלכם

אוֹסיה.


 Разсвет – Razsvet – השחר – שבועון יהודי-רוסי של ציוני רוסיה שיצא לאור בסנט. פטרסבורג בשנים 1907-1917.

: כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה…

דגניה. 10.12.1913 (מנין ישן).

שלום, חברי!

את מכתבכם עם הידיעות על דבר המשא והמתן עם וילקאנסקי[1] קיבלתי. על המאורעות שֵארעו אצלנו כתבתי לכם. ודאי כבר נודע לכם דבר כל שלש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג׳רה). את מקום משה בּארסקי בא למלא אחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים (דבר-הרצח-אחיו נודע לו אך פה). הוא (מוּניה ב.) ואחותו חנה, העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם מרוסיה טלגרמה: ״נחמו, בנים!״ את מקום י. זאלצמאן בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמאן (השומר שנרצח בסג'רה) בא למלא אחיו הגדול ממנו. כך נאה לארץ-ישראל! השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג; מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי השמירה. מצב-הרוח טוב, אף על פי שהימים קשים. שלשום בערב, בשעה 10, באו ערבים לכנרת וירו 3 יריות לחלון-המטבח. שם היו אותה שעה אנשי קבוצת סג'רה. איש לא נפצע, אבל הערבים נעלמו, ולאחר 2 שעות ניסו להרוג את השומר ביריה ושוב נעלמו… אין דבר, יירו-יירו להם, כל זמן שרצון ויכולת

להם. – – – ואנו בודקים ומנקים יום-יום את הנשק ומחכים.

יבואו-נא. יבואו-נא ונראה…

מדוע לא כתבתם כלום על בריאותו של דויד צ.? הן חולה היה. הודיעו. – – – מדוע לא הודעתם, מה עתה המצב אצלכם בבן-שמן? היש עכשיו מקומות פנוּיים לפועלים

ולפועלות ? מן הנוטים אחרינו מתכוננים אחדים לבוא; התהיה אפשרות לסדר אותם בבן-שמן? – – –

בנוגע להוצאת כלי-מבטא משלנו (שאלה שהועלתה ע״י דויד) חושב אני, כי עדיין רחוקים אנו, רחוקים מאד, מדבר זה: דרושים כוחות, דרושים אמצעים, דרוש חוג-קוראים; לפי שעה עוד קטן ופעוט כל זה. עוד חזון למועד. ואולם בעתונות הכללית נשתמש ככל אשר נוכל… – – –

כתבו. שלום עליכם. שלכם,

אוֹסיה.


[1] "המשא והמתן עם וילקאנסקי״. – האגרונום יצחק ו. (א. ציוני).