ספ״ב. 6.9.06
לוֹבה חביבתי!
[…]
לפנים (בימים מקדם) היתה רק דרך פשוטה אחת לפני הנכנסים אל שער-החיים: כל איש היה צריך להביא לו בעצמו את מחיתו. עכשיו אחרת, החיים התפתחו והסתבכו. באה לעולם חלוקת העבודה, כי תקצר יד כל איש לבדו למלא את כל המון התפקידים השונים. ואולם הצרה היא, שעל יד שיטת חלוקת העבודה, מחוּיבת-המציאות והמביאה בלי ספק תועלת מרובה, אִותה לה מושב גם הבטלה ובאו לעולם טפּילים מַזיקים לעצמם ולאחרים. אלה חשבו שהבטלה – אושר בה, יתרון על שאר בני האדם; ודאי, חושבני, לא התעמקו כלל בשאלה הזאת, כי איך יעלה על הדעת, שביודעים ובכוָנה עיקמו כל כך שאלה ברורה ופשוטה כזאת. ובין הטפילים והעובדים נתהוה לאט-לאט חוג-אנשים שלישי, חוג עובד אמנם, אלא שהדברים שהוא יוצר הנם נחוצים רק לטפּילים, כלומר אינם נחוצים כלל. מזה יוצא, שבני האדם יתחלקו לג׳ סוגים: א) עובדים, ב) טפּילים וג) עובדים המשרתים את הטפּילים. מי שרוצה להיות לטפּיל נחוצים לו רק מעט תנאים ״נוחים״, מי שרוצה להיות לעובד משרת את הטפּילים אינו צריך לדקדק אלא לאחוז באחד המעשים הבאים לידו ולעסוק בו בלי חקירות יתרות; מי שרוצה להיות לעובד אמתי צריך מתחילה להעמיק לחשוב בדבר, להעמיק לחשוב, לאמץ את המוח. ומכיון שאין לאמץ את המוח כשאינו מוכשר לכך, צריך, איפוא, קודם כל להכשירו. ובכן, חביבתי לוּבה, קודם כל: השתלמות במדע. הוא יפקח את עינינו לראות את כל הדרוש לנו; בעולם גדול זה, המלא כיעורים מכּיעורים שונים, הוא יגלה לנו את האמת ואת היופי; אך הוא לבדו לא ירמנו. בלעדיו רע מאד; כמה אנשים ראיתי, שחיו קודם חיים טובים ועליזים ויד הזמן היתה בהם לרעה ומחתה מחייהם את כל צבעי-השוא ועכשיו רע וקר להם, כמו לקוֹקוֹטית בת חמישים או לשיכּוֹר עזוּב, ערירי, בן-חמשים. למדי, איפוּא, לובה, ואל תחלמי לפי שעה על דבר הקוֹנסרבטוֹריוֹן. גמרי את המחלקה ח׳ והכּנסי לאוניברסיטה. אם תוכלי, מצאי לך שיעורים או עבודה מתאימה אחרת, והעיקר למדי. היי שלום! הנני מחכה לתשובתך.
האוהבך,
אוֹסיה.
אוֹסיה 