עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית

20 בּינוּאַר (2 בּפבּרוּאַר) שנת 1905. כַמַדֵרָה.

אבא יקירי!

אף על פי שהמתוּרגמנים היפּניים עסוּקים מאד ומבקשים שנכתוב מכתבים קצרים, בכל זאת בטחון לי שיתנו לבם למקרה יוצא מגדר-הרגיל ויתנהגו עמי לפנים משוּרת הדין ולא יפסלו את מכתבי משום אריכוּתוֹ.

התזכּוֹר, באחד ממכתביך כתבת לי שלבך בטוח בי, כי גם בשדה-הקרב לא אבייש – כשם שלא ביישתי בחיי השלום – לא את שמך אתה ולא את שם עמי היהודי ולא את שם הצבא הרוסי. בין יתר הדברים כתבת לי אז, כי מאד היית שמח, אילו זכיתי להיות מחוֹנן באוֹת הצטיינוּת צבאית וּמָעֳלֶה למַעלת סגן-אוֹפיצר. והנה אף על פי שקבּלת אות-הצטיינוּת תלוּיה על הרוב לא רק בשאר-רוח אמתי, אלא גם במידה לא-קטנה של שתדלנות בזוּיה מכוּונת לכך – ואני מטבעי שומר כּבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כל שהיא – בכל זאת הרי אני כיום סגן-אוֹפיצר, מחונן באות-הצטיינוּת צבאית ממדרגה רביעית וגם מעמד לקבלת-אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאוה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביוֹשר ובצדק, ע״י מעשי בשדה-הקרב בלבד. מילאתי את חובתי ולבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאִבּדתי בכך את ידי השמאלית. ב-7/20 באבגוּסט שנת 1904, באחרון לשלשת ימי המלחמה שהיתה על פני ההר אוּגלוֹבאיה (מבצר) פגעוּ בידי רסיסים של כדוּר-תוֹתח ורוֹצצוּה בפיסה, במַרפק ובין שני המקומות האלה. לאחר שעות אחדות כרתו מידי את חלקה התחתון, מלמעלה למרפק קצת, ולאחר מאה ימים יצאתי מבית-החולים. מרגיש עצמי בריא ומוּכשר להמשיך להשתתף במלחמה, הגשתי בקשה שינתנו לי חרב ואקדוֹח. מתוך הפקודה שאני שולח לך כאן רואות עיניך, כי מעשה זה, מעשה-חבֵרוּת פשוט ולא יותר, הניע את מפקד-גדוד-הקלעים העשרים ושבעה לסיביריה המזרחית, שר-הגדוד פֶּטרוּשה, לכתוב עלי דברי תהילה נפרזים מדי. העלוני למעלת סגן-אוֹפיצר, מסרו לי פלוגה, ואַקו לעמוד כך עם בחורי הטובים עד הסוף ולהגן היטב על האדמה שרָותה כל כך מדמנו. אבל הנה עבר רק חודש אחד, אמנם חודש קשה, והמבצר נמסר לאויב ואנחנו הנחנו את נשקנו.

עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה במאומה, ושנית, רבים הם האנשים, שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקוה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמיד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידים יקנאו בי.

היפּנים מתנהגים אתנו על הצד הטוב ביותר. מזג-האויר במו אצלנו בחודש אפריל. הזוֹל גדול מאד. אמנם שעמוּם כאן, אבל גם ימים טובים יבואו. נשיקות חמות לך, לאמא, לפרידה (ודאי כבר גדל והיה לציוֹני), ללוּבה, לדוֹרה ולשאר בני

משפחתנו.

ברכה נאמנה למכרים. אקוה שתענוני תיכף ובהרחבת דברים. הנני אוהב אותך,

בנך אוֹסיה.

כתבתי: יַפַּן. אוֹסַקָה פוּ כַמַדֵרָה. מדוֹר-שבוּיי-המלחמה. ליוֹסף טרוּמפלדוֹר, 14276 No.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s