אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית

ס. פטרבּורג. 22.9.1908.

– – –

היום אצטרך ללכת אל האוניברסיטה כדי לקבל שם תעודה לזכוּת-ישיבה; לפני זה אני רוצה לענות על מכתבך ולמנות לך בפרוטרוט את הסיבות המניעות אותי לחשוב, כי את המושבה הראשונה צריך לכונן ברוסיה.

השאלה הראשונה: מה רצוננו? מה שאיפתנו? אילו שמנו לנו למטרה להראות לבני-אדם, כי מסורים אנו למשאת-נפשנוּ ומוכשרים לעשות למענה מעשי גבורה יוצאים מגדר-הרגיל. הייתי סובר כמוך ואומר, כי אין לנו מקים טוב בשביל מושבתנו מקצה הקוטב הצפוני. אמנם, קרח-העולמים לא היה נמס מחום האש הבוערת בנפשנו, אבל גם היא, האש, לא היתה אולי, ממהרת לדעוך. ואוּלם הן מטרה אחרת קצת לנו. אנו רוצים ליצור מושבות קוֹמוּניסטיות, אנו רוצים להודיע את האדם את הדרך, בה ילכו ויבואו לקיום חמרי בטוח ולשלמות רוחנית אפשרית. אין אנו רוצים להוכיח, כי אידיאליסטים מוכשרים לעשות גדולות אנחנו (לכתחילה – מה עלוּבה תכלית כזו, ובדיעבד – הוכח נוכיח זאת על הצד הטוב ביותר); אנו רוצים לעשות מעשה ממשי גדול, חשוב. כדי להוציא את הדבר אל הפועל בהצלחה האפשרית ביותר ולא לשוב ולגלות עוד פעם את קלקולו וליקוּיו ולא לשוב וללכת עוד פעם בדרך-האוּטוֹפיסטים, אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אַל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה יקל לנו להזהר משגיאות אלה. זוהי סיבת הדבר, שהמושבה הראשונה, הנסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי, ברוסיה. מושבות שהיו לא יכלו להתקיים בגלל: א) חוסר בסיס חמרי מוצק, ב) עבודה גופנית מרובה מדי, ג) העדר צרכים רוחניים רחבים, ד) חוסר תנאים נוחים להתקדמות תרבותית, ה) חוסר כשרון מעשי וּו) החברים לא היו מוצאים סיפוק בעבודתם. היו, כמובן, גם סיבות אחרות, אבל לא עתה עלינו לעמיד עליהן. עתה נתן-נא דעתנו לשגיאות המנוּיות של הנסיונות הקודמים.

אם נכונן את מושבתנו בארץ-ישראל, שהתפתחותה האקוֹנוֹמית נמוכה מאד, נקשה מאד על המושבה את מלחמת-קיומה בימים הראשונים; כי תבוא שעת משבר או שנה לא-מבוֹרכת, יתכן מאד, שהמושבה תחרב כליל או תהיה אנוסה לבקש עזרה מן הצד, מאנשים שאינם קרובים לה ברוחם (על הרוב מבקשים עזרה מידי עשירים). ומכיון שתבקש עזרה מן הצד, תהיה בעיני עצמה כעדת שנוֹררים ותחדל להאמין בכוחות עצמה ולא תוכל עוד לחלום על הבאת ישועה וגאולה לעם-ישראל או למין-האדם. אבל אם במושבה הרוסית משבר יהיה, ילכו תיכף חבריה (רובם) לערים ל״עבודת חוּץ״. בני-אדם תרבותיים, בעלי מקצוע זה או זה, יוכלו על נקלה להשׂתּכר סכומים מסוּימים ולתמוך במושבתם בשעתה הקשה, ואי-תליה זו בדעת אחרים, הכרה זו שאנו עומדים ברשות-עצמנו, היא לבדה תרבה את כוחותינו פי עשרה ותמשוך אל מפעלנו אנשים רבים.

במושבה שנכונן ברוסיה נוכל להמעיט את העבודה הגופנית. ראשית, משום שבה נוכל להנהיג על נקלה את כל השכלולים הדרוּשים, ואם נמעיט לעבוד עבודה גופנית, נוכל להתמסר יותר לעבודה תרבותית. פה גם נהיה קרובים יותר למרכזי התרבות הגדולים. כל תגלית מדעית וכל שאלד. ציבורית לא תאחר להגיע אלינו ולהעשות במהרה עצם מעצמנו. לנו תהיה אפשרות לשכלל ולתקן את מושבתנו בלי הפסק וסוף, ויש, איפוא, לחשוב, כי בחיים מלאים ועשירים כאלה לא יהיה כל מקום לאי-סיפוק ולכדומה.

גם מבחינת ההשפעה על אחרים – ואני מחשיב מאד צד זה שבדבר – יתרון רב למושבה ברוסיה ממושבה בארץ-ישראל. כשנצליח במעשנו ונחפוץ לכונן מושבה שניה ושלישית לא נבוא אל גיבורי הרוח שבעם, אלא אל העם בעצמו, אל ההמון, ולא נאמר להם: ״מעשי גבוּרה הבו לנו!״ אלא: "חיים טובים חיו!" ואם כן, לא נוכל לאמור ולהגיד: "חדלו לכם מכל חייכם, השתדלו והשיגו תעודת-מסע לחוץ-לארץ ולכו אל הארץ היקרה והזרה מאד, בה ודאי תסתדרו ותחיו איך שהוא״. לא. אנו נאמר ונגיד: "סורו-נא למושבה אשר כונַנו ברוסיה – הדרך קרובה ולא-קשה – והביטו וראו איך חיים בה, נַסו-נא גם אתם לחיות חיים כאלה, ואם הדבר יישר בעיניכם, קומו ועלו לארץ-ישראל, כי מושבה זו שברוסיה אינה אלא מעין מקום לעבור, רק תחנה. במושבה הרוסית יעבדו בהתחלה שנה או שנתים, לכל היותר – שלוש שנים, אחר כך תִּשָלח השיירה הראשונה לארץ-ישראל, ואחרי זו תעלה מדי שנה בשנה שיירה חדשה. המושבה הרוסית תמשוך לבבות, תכין אנשים; בשעה של צורך תעזור לחברותיה שבארץ-ישראל עזרה חמרית; לא עזרה ניתנת מן החוץ תהיה, אלא עזרה עצמית. המושבה הרוסית, אם יהיה צורך בדבר, תשמש גם קן לתרבות, חלון לאירופה.

על ידי מושבה זו יוכלו יוצאי רוסיה גם לעמוד בקשר חי עם קרוביהם שברוסיה ועם כל היקר ללבבם אשר עזבו שם. אלה הם כמעט כל הדברים, שהיו לי לאמור בשאלה ששאלת.

במכתב אין להאריך. חושבני, שהדבר ברוּר ומחוּור, ואין מקום לטעוּת-הבנה.

לבסוף אגיד מלים אחדות על דבר האפשרות לכונן מושבה כזו ברוסיה. אם לטוֹלסטוֹיניים ולסֶקטַנטים אחרים, שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קוֹמוּניסטיים, אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים יסודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים, היה היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקוֹמוּנה התמה שלנו – על אחת כמה וכמה. ואם לא, באין ברירה, נשֹים תיכף פנינו, כאשר כתבתי לך בגלויה, לארץ-ישראל. אבל אין ספק,

שמפעלנו יסוּבך ויעוּכב על ידי זה. ואשר ליראתך, שמא יביאו לארץ-ישראל בעלי-הון ויכבשוה לפני שנספיק להתכונן כל צרכנו ולבוא שמה, אענך כך: אמנם, עם חרוץ הם בעלי-ההון אבל במשך זמן קצר כל כך (לכל היותר – חמש או שש שנים) לא יכבשו את כל הארץ. ואם גם יכבשוה, הפק נפיק מזה תועלת רבה: יחד עם בעלי-ההון הלא יבואו גם פועלים, ובאלה לנו חפץ. מפני התחרות בעלי-ההון אין לנו לירוא: אנו מקוים, שכח-הצעותינו יהיה יפה יותר מכח-הצעות-הקפיטליסטים גם במובן החמרי. אל לנו לירוֹא.

עתה מלים אחדות על דבר נסיעתך. גרישה חביבי! יותר משאתה רוצה לתת אתה רוצה לקבל. אתה רוצה לחנך את נפשך בארץ-ישראל. את השתיל צריך להעביר ולשתול

באדמה חדשה בעודנו רך, צריך לחנך את הנפש בעודנה צעירה. כך אתה כותב. ואני אומר: אי-אפשר לקבל אלא במקום שיש בו עושר רב. עוד ימים רבים נתן לארץ-ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוּך ולטיפוּל, צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוּגרת, מלאה כוחות, חזקה. שתיל רך ועדין, אם יעקרוהו ממקומו וישתלוהו באדמה כחוּשה, אדמת-בור, נבוֹל יבּוֹל, ימות. כיום אין ללכת לארץ-ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור. הנפש הרכה, המשתוקקת לינוק ולקבל, תיבש, תמות שם, כי גם הארץ המתעוררת לתחיה עוד תשתוקק לינוק ולקבל.

מה יהיה עתה גורלך בארץ-ישראל? עבודה גופנית קשה, שלא הסכנת עמה. נדמה לנו לרגע, כי בזכוּת משאת-הנפש יעלה בידך להתרגל בה. ואולם למי טובה ממנה? במצבה הקיים של ארץ-ישראל – גם הידים העובדות המעטות הנמצאות בה, מיוּתרות הן לעתים. אבל נשער ונאמר, שהסתדרת שם כאִכּר או כפועל. כל היום אתה מכור לעבודה גופנית: ככל אשר אתה מוסיף לשקוע בעבודה, כן הולך ומצטמצם היקף-עינך הרוחני, כן אתה הולך ושוקע כולך ביון החיים הכהים, הפעוטים. היום כמו יום-אתמול, מחר כמו היום. משאות-הנפש רחוקות הן וכהות. העבודה הקשה יום-יום מיגעת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למחשבה אין מעוֹף, הפרחים נובלים, הניצוצות דועכים. עזוּב ובוֹדד תביט על אחרים מסביב, והנה גם הם הולכים ונבלעים בתוך ביצה זו גופה, שאתה טובע בה. מלאה קוֹר וזרוּת, מאוּסה ומדאיבה תדבק בך בכל רעלה וזוהמתה ותמשוך אותך למטה-למטה. ומוזר ורחוק עוד יִשָמע לפעמים קולך החוזר על האמרים הישנים, אבל אלה – אהה! – יהיו כבר נבוּבים וריקים מכל תוכן אפילו לגביך… לא, גרישה, עכשיו לא תעלה לארץ-ישראל! אתה תחכה קצת ונעלה יחד!…

[…]

אל-נא תשכח, כי לפי שעה רק חמשה אנשים אנחנו (שלושה בעיר-פטר, אחד בקיוב ואתה) וגם בינינו אין עוד אחדות שלמה… אחכה לתשובתך.

ברכתי לך לשנה החדשה הבאה עלינו. יחול עליך כל טוב. וּוַדאי תמהר תענני.

שלך אוֹסיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s