תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת!

י׳ במאי. ז׳ שעות בבוקר.

הננו רועים את פרדותינו בשדה. באיזו הנאה הן לוחכות את העשב… הנה מתפוצצים כדורים, עולה דרדור-רובים… הכל מסביב מכוסה עשן-אבק-שרפה, ועם זה השמש מאירה, בהירה ונעימה, כאשר יהיה באביב. מיד נרכב להשקות, ואחר כך, ודאי, לעמדות הראשונות. בלילה זה נגמר ״טיוּלי״ עד חצות. ועד חמש, חמש וחצי בבוקר ישנתי לא רע, תחת השמיכה…

[…]

ד׳ שעות אהה״צ.

[…]

שילחתי פלוגות קטנות אחדות אל העמדות, שלחתי את כל הפרדות החפשיות לשתיה; עכשיו הגיע תורי אני: צריך אני להכּוֹן ללכת עם 73 פרדות ל״טיוּל״. אתמול הייתי באגף השמאלי; החיצים זמזמו כדבורים; הנה-הנה יעקצו. החיילים האנגלים, שנלחצו אל הכותל, אמרו לי ע״י מתוּרגמני, שארד מעל הסוס ואעמוד על יד הכותל; כאן מסוכן; הרבה נופלים, נהרגים. אני אמרתי לענות, ששר-צבא יהודי אינו ירא את הסכנה ויכול למות על סוסו…

המות כה קרוב יום-יום, מרחף מסביב-סביב, ועם זה יש שהמחשבה על אודותיו כה זרה ומוזרה. תפגע חתיכת-עופרת – ואינני. לא אוסיף עוד לחשוב, להרגיש, לאהוב ולסבול – – – מוזר! באמת! אמנם, הרבה זרויות יש בחיים…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s