רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים

19.10. שתים עשרה בצהרים. – – –

בבוקר אֵרע מאורע קטן, אבל אופיי. באשר כל החדשים כמעט הלכו אל החזית, יצאו אל העבודה הישנים. עבדו כשעה וחדלו. יצאתי אליהם ושאלתי: ״מפני מה?״ – ״אנו עבדנו רק שעה אחת, אבל עבדנו לא כערבים״ – ענו לי; (וכ״ערבים״ פירושו כחדשים). באמת נעשתה עבודה מעטה מאד, ואני ציויתי לעבוד עוד, בהוסיפי, שבשבילי אין הבדל גדול בין הישנים והחדשים – הכל חיילים… בעצם יש לי הבדל: לזקנים, שאִתּם יחד חלמתי, התחלתי, הסתכנתי, יש בלבי רגש-סימפאטיה מיוחד, הרגשת קרבה מיוחדה. ואולם כשהזקנים מתחילים להתפאר, להתגאות, להתעלות על החדשים, להשפיל את אלה ולבוז להם, לדרוש לעצמם זכויות מיוחדות, אז הסימפאטיה שלי אליהם פוחתת, ובלבי נולד קצף על אי-הצדק וההתפארות שלהם… יודע אני, שהזקנים מתלוננים עלי ועל יחסי, ואף צודקים הם במובן ידוע, ובאותה שעה הם גם האשמים בעצמם. – – – אפשר לומר, שאני כמעט מצטער על שהישנים לא החליטו להפרד לרוֹטה מיוחדה. אמנם, זה עוד יכול לצאת לפועל, ואם יצא, יהי לדבר גם צד רע וגם צד טוב…

שתים-עשרה וחצי בלילה.

…הזקנים החליטו באספה לבקש ממני, שאכניס את כולם לרוֹטה השניה, ואת החדשים לראשונה. הרבה מליצות רמות ונישאות נשמעו על האידיאליזם של הישנים, על השאיפות הלאומיות הטהורות שלהם וכו' וכו' – על לכתם לצבא בלי קביעת-זמן, בשעה שהחדשים הלכו רק לששה חדשים. (פרטים). ר-ג, כאדם אמתי ובעל אחריות, לא יכול נשׂוֹא עוד את הפראזות האידיאליסטיות ואמר: ״רבותי! חדלו לכם! כמעט הכל הלכו מתוך חשבונות חומריים, ולא אידיאליים. אַל תאשימו בזה רק את החדשים״. אלהים, כמה חרה אף הכל בר-ג! ואיך צעקו כולם (בפרט הכלי היקר …!),- שאין ר-ג רשאי לומר כך בנוגע לכל; שזה הוא, וַדאי, הלך מתוך חשבון חומרי והתחפש לאידיאלי, שׂם מַסוה על פניו, מילא תפקיד של מרגל וכו' וכו' וכו'. אלמלא אני, היו, כמדומה, משסעים אותו כשסע-הגדי. – – –