פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף

19.12. חמש לפנות ערב.

הנני כותב בחפזון. שולחים אותי בעל כרחי לבית-החולים, מפני שנפצעתי משהו בכתפי השמאלית. בושה לי, לאיש-צבא, ללכת בגלל שרטת קלה שכזו לבית-החולים, ובפרט שאת הכדור כבר הוציאו, אבל חזקו עלי דברי הרופאים. אני התחננתי, התעקשתי – לא הועיל כלום: אף הם התחננו והתעקשו. לבסוף הודיעו בהחלט, שהיתה פקודה כזו ושהם אנוסים לשלחני לבית-החולים, ואפילו בעל-כרחי. הבטיחו, שמחר, אולי, יתנו לי לשוב למחנה. גם בושה, גם חבל, אבל מה לעשות. מחר אתאמץ בכל כוחותי להמלט חזרה.

היום נפצע גם מ. י. גם פצעו היא בכתף ומכדור וגם כן פצע קל כּשלי. – – –

שמונה וחצי בערב.

רופאי בית-החולים לא היו קשים כל כך. כשאמרתי להם בהחלט, שעלי לשוב למחנה, נתנו לי ללכת; כמובן, בתנאי, שאביא לעשות תחבשות לפצעי. והרי אני במחנה, באהלי, על יד שולחני הקטן. מה טוב!…

מלבד מה שהפצע קל הוא, היה עוד טעם למיאוּני בבית-החולים: כאן, במחנה, המצב עכשיו מורכב הוא עד מאד, גם בין הזקנים, גם בין החדשים, שכבר כמעט אינם מספיקים. ואנשים אינם נוספים! גדולה מזו: נתקבלה מאלכסנדריה תשובה טלגרפית על הטלגרמה שלי: ״שלשים האנשים קיבלו פיטורין״. וַדאי ״הצליחו״ להשוות את עצמם בזכויות לחדשים, שנתחייבו רק לששה חדשים… ואז גם עשרים וששה הישנים, הנמצאים פה, ישתחררו. וכמעט כל החדשים הנם במחנות זרים. חוץ מזה יש כמעט בכל יום חולים ופצועים. ומה יהיה? בשעה כזו חטא הוא לעזוב את הגדוד. – – –

          וכך היה סדר-הפּצעי. בשתים ורבע חזקו יריות-התותחים והרוֹבים. אנו עמדנו במחנה והתבונַנוּ. הודיעו לנו, שההתקפה היא מצדנו. עבר חצי-שעה. פתאום בא חייל משלנו על פרדה ביעף: "אדוני! מ. י. פצוע!" תיכף ציויתי לחבוש את סוסי ורכבתי מהר למקום המאורע. והנה מ. י. נפצע לא קשה בבשר כתפו השמאלית, והוא נשלח לבית-החולים הקרוב. אני נכנסתי, ראיתי את הפצע, עוֹדדתי את הפצוע וחפצתי לרכוב אל המחנה הקרוב, שלשם הגיעו גם כן כדורי-הרובים. מצאתי את הבחורים במצב-רוח אמיץ. במחנה האחרון מצאתי פרדה שנפצעה היום בצוַאר וציויתי לשלוח אותה אל המחנה ולהחליפה באחרת. כתום כל זה ישבתי על הסוס לנסוע הביתה. ואך הפניתי את ערפי ללכת, והנה איזו יד-חַבר טפחה לי על כתפי השמאלית, אבל טפיחה חזקה. כוכבי-האֵפּוֹליטה צלצלו. לי נדמה, שהכדור פגע בכוכב ונפל ארצה. נגש מ. א. וביחד חיפשנו קצת על הארץ. לא מצאנו כלום, ואני נסעתי הביתה. באתי למחנה, סיפרתי על מ., סיפרתי גם על נשיקת-הכדור. בדקו את כתפי ומצאו, קצת למטה מהאֵפּוֹליטה, חוֹר קטן. ״הכדור נכנס לשם!״ – ״ומהיכן יצא? – ״ואולי פּצע?״ אני עניתי שלא, כי אין הרגשה בכתף, אלא כמתּוֹך טפיחת חַבר. אף על פי כן החליטו שעלי להתפשט למען חַפּשׂ את הכדור. פשטתי מעלי את הבגד ונתגלה לתמהון-הכל, שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף. מן העֵבר השני נשקף קצה-הכדור כחוֹטם של עכבר. למרות רצוני נאלצתי לגשת אל בית-החולים הקרוב אשר בשדה. שם לקח הרופא מלקחַיִם, אחז בקצה-הכדור, משך – והכדור אינו יוצא. אז חתך מעט בבשר, לעשות רוַח, משך – והכדור אינו יוצא. שוב חתך בבשר, לעשות רוַח יותר גדול, והתחיל למשוך – הכדור אינו רוצה לצאת! מצא המקום, כנראה, חן מיוחד בעיניו לבלתי צאת! אני יושב לי ומביט, ז. ור. עומדים מסביב ומביטים גם הם, המלקחים ננעצים ומתרפּים. לבסוף אחז הרופא בכדור כראוּי והתחיל לסובבו, כמי שמוציא פקק מפי הבקבוק. אז נוּצח הכדור ויצא. – – –

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s