מה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!

7 בינואר שנת 1920. שמונה בבוקר.

הבנאי עם המכתבים הלך הבוקר בשעה 5. בשעה 7 בקירוב ראה השומר ערבי מהלך בשביל שבין החורשה והבית. מזוּין במוֹזר, שהחביאוֹ מתחת למעילו, ירד השומר עם עוד חבר אחד לקראת הערבי. הלז עמד וצעק: ״אני לא אלך! אני אשוב! לא ידעתי!״… הבטחותיו של השומר, שלא יאונה לו כל רע ושמותר לו לעבור בדרך ושאך לשֹוֹחח רצו עמו, לא השפיעו, כנראה, על הערבי, והוא הפשיל את כנפי העבּיה שלו וישא את רגליו למעבר לחורשה, בדרך להרים, בעשותו עקיפין גדולים. אין זה המקרה הראשון, המראה שהערבים מתחילים מפחדים מפנינו. הם יודעים, כנראה, שאנו מזוּינים לא-רע ומוכנים להגן על עצמנו; ולפיכך הם רוחשים אלינו, אם לא רגשי-כבוד, הרי – מעין רגשי פחד. לפנים היו עוברי-אורח הערבים הולכים תדיר בשבילים שע"י הבית, ועכשיו עושים הם את דרכם בזהירות רבה ובעקיפין רבים.

שעה 1 אחה״צ.

זה עכשיו בא אלינו מאילת-השחר ערבי אחר ומכתבים בידיו. כותבים, שאינם יודעים ברור מה מצבנו. ידוע להם, כי חַמרה נשרפה ומתל-חי לוּקח הכל. רוצים הם לשלוח לנו את כל הדרוש והנחוץ, אבל אינם יודעים, אם פנוּיה הדרך; כמו כן הם מודיעים לנו, שגם בעמק-הירדן החלה תנועת-ערבים וכי שלש מאות הוֹדים ושוטרים אנגליים נסוגוּ אחור מפני הערבים התוקפים. ובכן גם שם ״שמח״! – – – ומה טוב היה, לוּ יכוֹלנוּ לסמוך לא על האנגלים או הצרפתים, כי אם על עצמנו!… לשם זה מספיק לישב, במקומות המסוכנים ביותר, 20 קבוצות-פועלים, 50 בחורים, יודעים לאחוז בנשק (למשל, מתוך ״החלוּץ״ הצבאי), בכל קבוצה וקבוצה. אבל מי יתן אמצעים לישובים הללו?… כאילו ניצב קיר אטוּם ומאחוריו נשמע תמיד קול-המתכת של א. לאמור: ״אין כסף!״

בסביבה שוב שקט. הערבים יורדים ושבים, קבוצות-קבוצות, מן ההרים לכפריהם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s